"נסענו עם האופנועים לצפון לחפש חלקי כטב"מים". ממשפט קצר כבר אפשר להבין את המורכבות של עמוס ברעם, "לא פחדנו להתקרב לגבול עם לבנון, מה שהיה מפחיד יותר זה לראות את הצפון היפה שלנו ככה חרוך ומלא בעשן, פשוט שובר את הלב". הוא חובב אקסטרים, קצין מודיעין בעברו שהתעסק גם בתחום של ניהול נדל"ן. בנוסף חוטא הקצין האקסטרימיסט בכתיבה וחולם להקים קהילה לרוכבי האופנועים בישראל - ואפילו לייסד בלוג או מגזין עבור חובבי התחום.
עמוס (62), גרוש ואב לשלושה, איבד את בנו האמצעי עילי ברעם ז"ל (27) בטבח הנורא בפסטיבל ה"נובה" שביצע ארגון הטרור חמאס. בריאיון הוא משתף אותי באומץ איך נראים החיים שאחרי האסון שפקד את המשפחה, מסע הריפוי העצמי שרק מתחיל, הקשיים הרגשיים שמלווים אותו בשגרה ה"חדשה-ישנה" והעמותה שהקים לזכר בנו עילי.
עוד לפני שאני מדבר איתו על השכול, קשה לי להתעלם מהאופנוע עליו הוא מגיע רכוב לראיון, מספר לי אולי שהוא עוד כמה דברים כרגע מלבד אב שכול.
ספר לי קצת על התחביב הזה של האופנוע.
"אני רוכב אופנועים כבר משנת 1984, בסיום קורס קצינים הוצאתי את הרישיון והאופנוע הראשון שלי היה סוזוקי 400 GSX. יצא לי לרכב בכל רחבי המדינה ואפילו במקומות שונים בעולם, אחד התחביבים שלי זה להגיע למסעדות, פונדקי דרכים במקומות שונים ומשונים, ולשבת שם עם החברים. היום כבר יש לנו מקומות קבועים שאנחנו נוהגים לעצור בהם בטיולים, אבל תמיד מרגש לראות דברים חדשים. ממש לאחרונה אני ומספר חברים החלטנו לעלות עם האופנועים לצפון, לגבול לבנון ולגולן, לחפש חלקי כטב"מים".
לא פחדתם?
"לא פחדנו כי לא התקרבנו באמת למקומות שאנחנו עלולים להיפגע בהם. אני יכול להגיד שמה שהכי הפחיד אותי היה לראות את הצפון במצב הזה - כל הירוק היפה נעלם והפך לאפור, עצים חרוכים, שטחים שרופים, ועשן שמכסה את כל האזור. מרגיש ממש שהממשלה הפקירה את הצפון".
"לא מצפה מהמדינה לבוא ולחבק אותי"
עמוס גרוש כבר למעלה מעשר שנים, אך היחסים עם אמו של עילי היו טובים בעבר ונשארו כאלה גם אחרי נפילת בנם. "אחרי הכל אנחנו תמיד נהיה ההורים של הילדים שלנו וזה הכי חשוב", הוא אומר.
ההתמודדות עם השכול גם מושפעת משמעותית מתפקוד הרשויות המטפלות במשפחות. לדבריו, "אין לי טענות לשלוחות של המדינה. אחרי הכל יש להם קבצי אקסל מאוד מסודרים וטפסים מקוונים, שמי שממלא אותם כמו שצריך לא יצטרך להתעסק בזה יותר מדי. אני לא מצפה מהמדינה עכשיו לבוא ולחבק אותי'".
ואיך אתה כעמוס מתמודד עם המוות הטרגי של בנך?
"אני נשארתי אותו בן אדם, אבל מבפנים מאוד השתניתי. אני מאוד לא סבלני לסביבה, מתקשה בפעילויות חברתיות, אפילו הרכיבה על האופנוע כבר לא אותו דבר. הכל קצת חסר טעם, בהרבה רגעים בזמן פעילויות חברתיות אני נזרק חזרה למחשבות ולרגשות הקשים, חס וחלילה לא בצורה אובדנית אבל החיים כרגע חסרי טעם".
כחלק מהתמודדות והשיקום הקים עמוס עמותה לזכר בנו, "הצבעים של עילי": "ממש כמה חודשים לפני שהמלחמה פרצה עילי התחיל לטפל באנשים באמבטיות קרח בשיטת 'וים-הוף'. ראיתי את כמות האנשים שעילי טיפל בהם במעט הזמן שהספיק, וכמה טוב הוא עשה להם. לכן, החלטתי להקים עמותה לזכרו שמטפלת באנשים בשיטה הזו - וככה להנציח את פועלו המקודש".
כחלק מהשיקום, עמוס גם הצטרף לקורס "מסיפור לסטוריטלינג" לעיתונות וסושיאל, במסגרתו גם התקיים הריאיון איתו - "כדי שבעתיד אקים בלוג בנושא אופנועים, אוכל ולייף סטייל. אני מקווה שהעיסוקים האלו יחזירו לי את הטעם שהיה בחיים שלי לפני מותו של עילי".
