כבר ארבע שנים שמיכל כספית-בוברוב, אמנית בד, מייצרת בובות זיכרון מפריטי לבוש שהיו שייכים לאנשים שמתו, ומעניקות נחמה קטנה לאלה שאיבדו את היקר להן מכול. מאז שפרצה המלחמה, היא מציעה למשפחות ההרוגים והנרצחים דובי זיכרון במתנה. "קיבלתי מאות פניות, והן לא מפסיקות להגיע", היא מספרת. "הספקתי לתפור כ-50 דובים למשפחות ולקרובים שפנו אליי, ואני ממשיכה בעשייה".
מאחורי כל דובי שתפרה בזמן המלחמה עומד סיפור מטלטל שנגע בה ברמה האישית, "באחד הימים הגיעה אליי אישה צעירה, שבמשך שעות התחבאה עם בתה התינוקת בממ"ד והייתה עדה לרצח בעלה שלחם במחבלים שחדרו לקיבוץ. היא ביקשה שאתפור את הבובה עבור בתם הקטנה, שהתייתמה מאביה. גם בני משפחתם של נועם אפרים ונועה אנגלנדר, בני זוג מאורסים שנרצחו בפסטיבל הנובה, פנו אליי בבקשה שאתפור עבורם דובוני זיכרון", היא מספרת.
"יש גם את סיפורו של הלל שמואל סעדון ז"ל, שאת הדובי לזכרו הענקתי לאחיו הקטן, אוראל סעדון בן ה-7. הייתה גם משפחה של חטוף שנרצח בשבי, שביקשה דובי שמשמיע הקלטה בקולו בה הוא מוסר את אהבתו לנכדתו. דרך היצירה שלי אני מנסה ליצור אור קטן בתוך כל החושך, עבור אותן משפחות אבלות", היא מוסיפה.
מאיפה הגיע הרעיון לתפור בובות זיכרון?
"לרעיון של בובות זיכרון נחשפתי לאחר שלקוחה ביקשה להנציח את אמה שנפטרה, באמצעות בובות דובון שנתפרו מבגדי האם וחולקו לכל נכדיה. בדיעבד, הסתבר לי שזו שיטת הנצחה מקובלת ופופולרית בתרבות האמריקנית. בובת זיכרון מאפשרת לייצר ממד נוסף של הנצחה, כזו שאפשר לחבק, להריח ולישון לצידה".
וכולם מבקשים דובונים או שיש בקשות לדמויות נוספות?
"ממש לא כולם, יש לקוחות שמבקשים בובות בדמות שועלים, כלבים או ארנבים. ויש כאלו שמעדיפים שמיכות טלאים או לוכדי חלומות על פני הבובות. כל אחד ומה שהוא מתחבר אליו יותר".
בין הפונים הרבים לכספית-בוברוב הייתה גם האחות של עמית מן ז"ל, פרמדיקית במרפאה בבארי, שנרצחה בעודה מעניקה טיפול רפואי לפצועים ב-7 באוקטובר. "את הדובי לזכרה יצרתי ממדי מד"א שלה. פרמתי מהם את הסמלים, תפרתי אותם על הדובי עצמו, ומסרתי למשפחה".
לפני המלחמה רוב הבובות נתפרו עבור קרובים של אנשים שנפטרו ממחלות, תאונות או בשיבה טובה. עכשיו כספית-בוברוב מגויסת כל כולה לטרגדיה הלאומית. הליך הכנת הבובות נותר זהה מלבד שינוי אחד: את הבובות היא תופרת כשלצידה מונחת תמונת האדם שהבובה היא לזכרו.
"חשוב לי שהנוכחות שלהם תהיה מורגשת בחדר במהלך העשייה", אומרת כספית-בוברוב. "בנוסף, אני מבקשת מהמשפחה שעל הבדים יישמר ריח המזוהה עם האדם שאותו הם רוצים להנציח. זה מעניק תחושה של חיים, למרות שהם כבר אינם".
