על פי נתוני משרד הבריאות, מתחילת המלחמה חלה עלייה של יותר מ-30% בפניות לקבלת סיוע נפשי. כחמישית מהאוכלוסייה מדווחת על תחושות של חרדה, דיכאון ופוסט-טראומה.
באגף השיקום של משרד הביטחון נקלטו למעלה מ-7,000 פצועים חדשים, כ-30% מהם מתמודדים עם תגובות נפשיות. מספרים אלה מצטרפים למציאות שבה כרבע מהישראלים הבוגרים סובלים מהפרעה נפשית הניתנת לאבחון, אך רק חלק קטן מהם זוכה למענה טיפולי וכלכלי הולם.
בעמותת "כנפיים בזכות האמנות" מאמינים שאמנות היא לא רק דרך ביטוי, אלא גם דרך חיים ואמצעי לעיבוד משברים ואתגרים נפשיים. העמותה מפעילה שישה מרחבי יצירה - לאמנות פלסטית, תיאטרון, כתיבה יוצרת, מוזיקה, אנימציה ווידאו-קולנוע - המשמשים סביבת עבודה מקצועית ומובנית עבור מתמודדי נפש.
יובל: "חזרתי לעשות את מה שאני אוהב"
על תחילת הדרך
"עמותת 'כנפיים' החזירה את היצירה והמוזיקה לתוך חיי. מאז שחליתי בגיל 25 ועד גיל 32, לא שרתי או הופעתי בכלל. לחזור לעסוק במוזיקה החזיר את התשוקה המקצועית לחיי ואת הביטחון העצמי שלי בתחום. הרווחתי מורים מקצועיים שמעשירים את חיי, חזרתי לעשות את מה שאני אוהב - והכול בסביבה שבה אני מרגיש בטוח להיות לא מושלם ולא תחרותי".
תהליך השיקום
"השיקום שלי התחיל רק בגיל 30. היו בו הרבה תחנות בדרך, ורק בחודשים האחרונים אני מתחיל 'לקטוף את הפירות'. בתחילת השיקום הייתי מאוד לא יציב, בקושי יכולתי לדבר, לא היו לי כיוונים תעסוקתיים ומעט מאוד קשרים חברתיים יציבים. היום אני חוסך על מנת להפיק את השירים שלי, ומרכיב סדנת כתיבה להתמודדות עם משברים. אין סיכוי שזה יכול היה לקרות ללא המעטפת של העמותה בשנה האחרונה".
ההתמודדות עם המלחמה
"כמובן שהמלחמה השפיעה על מצבי: הייתי מדוכא, והכול מאוד החמיר כשהיא פרצה. לא ידעתי להכיל את הכאוס שהתחולל כאן. לא הצלחתי להבין איפה מתחיל הכאב האישי שלי - ואיפה מתחיל הכאב הלאומי. כל זה לווה גם ברגשות אשם ופחד. רק בקיץ הצלחתי סוף-סוף להגיע לאיזון מסוים בנושא הזה.
"אני מתחבר למלחמה בעיקר דרך סיפורים אישיים. איבדתי חבר בפסטיבל הנובה, ואני מכיר אנשים שנפגעו בב-7 באוקטובר ובהמשך המלחמה. יש ימים בהם הדמעות מציפות את עיניי, מבלי שיש לי יכולת לשלוט עליהן".
יובל: "המלחמה השפיעה על מצבי: הייתי מדוכא, והכול מאוד החמיר כשהיא פרצה. לא ידעתי איך להכיל את הכאוס שהתחולל כאן. לא הצלחתי להבין איפה מתחיל הכאב האישי שלי - ואיפה מתחיל הכאב הלאומי. כל זה לווה ברגשות אשם ופחד"
מבט לעתיד
"מפחיד להסתכל רחוק מידי. כעת, זו פעם ראשונה שאני רואה עתיד, אבל אני לא מעז לדמיין אותו. מקווה ליציבות ועשייה אישית, מקצועית וחברתית".
על היחס החברתי והתקווה לשינוי
"נתקלתי בכל מיני סוגים של תגובות מהחברה. אני לרוב מחכה שאנשים יכירו אותי מעט לפני שאני חולק את ההתמודדות שלי. חשוב לזכור שהרבה פעמים אלה מחלות שקופות, והעלאת המודעות היא צעד ראשון חיובי בדרך.
"אני רוצה להאמין שהמודעות להתמודדות נפשית וצמצום תחושת הזרות בנושא, יעלו בעקבות המלחמה. אני חושב שכחברה שלמה כולנו צריכים עוד להבין איך אנחנו משקמים את עצמנו נפשית, כדי לצמוח מתוך המשבר הזה. יש פה דור שלם שגדל לתוך קורונה ומלחמה, ואנחנו עוד לא יודעים מה יהיו ההשלכות של זה על הנפש שלהם".
טליה: "חופש להיות את, עם כל מה שאת"
המסגרת התומכת
"סוף-סוף אני מצליחה למצוא סיבה נחמדה לקום בבוקר ולפתוח את היום. יש מסגרת שהולכים אליה ונפגשים בה עם אנשים, ולמרות שלפעמים יש 'תקלים' מאתגרים עם חלק מהחברים, בגדול כולם משתדלים לשמור על אווירה נעימה. וכמובן שלכל זה מתלווה גם העיסוק במה שאוהבים. אני למשל משתתפת בסטודיו לאמנות פלסטית".
תהליך השינוי
"אני חושבת שחלק מהשינוי הוא למצוא מקום שמכיל את מי שאת, מסגרת שלא צריך להעמיד בה פנים. פשוט חופש להיות את, עם כל מה שאת. כמה שעות ביום שבהן אני נהנית ממה שאני עושה".
ההתמודדות בזמן המלחמה
"אני לא חושבת שחלה רגרסיה בתחושות שלי בגלל המלחמה, אבל כן אפשר לומר שהתחושות הועצמו: החרדה נהייתה יותר גדולה, ומן הסתם גורמת להימנעות מדברים, כמו למשל לצאת מהבית בשעות החשיכה. בחודשיים הראשונים לא יצאתי בכלל מהבית. פחדתי לנסוע לבד באוטו. בכל דרך שבה נסעתי חיפשתי מקום מוגן, אם תהיה אזעקה.
"היה עצב עמוק מהטרגדיה הנוראית שחווינו. מכל חייל שנופל. משמות החטופים שהותרו לפרסום, שנרצחו בשבי. מהידיעה על חטופה, יקרה לליבי, עדן ירושלמי ז"ל, שנרצחה בשבי. תחושות של ייאוש וחוסר אונים.
"כשכבר יצאתי מהבית, למזלי זה היה עם חברה שגם היא ב'כנפיים' - הצלחתי להעביר כמה שעות בעמותה בלי מחשבות קשות, וזה עשה לי טוב ושחרר, לפחות לכמה שעות, את המועקה".
טליה: "אני סובלת מחרדה, למרות זאת אני עדיין אינטליגנטית ויכולה לנהל שיחה - אבל בגלל שאני מתמודדת נפש, מסתכלים עליי כאילו שאני הולכת להתפרק, לעשות תנועות לא רצוניות או להיות אלימה"
מבט זהיר לעתיד
"אני חושבת שאני לא מעזה לדמיין את העתיד כי אנחנו חיים במציאות, גם אישית וגם מדינית-חברתית, שאי אפשר לדעת מה יהיה בעתיד. אני יכולה לומר שאני נמצאת בדרך שנותנת לי תקווה למשהו יותר טוב; למשל, שאני רואה סיטואציה עתידית שבה אוכל למכור את העבודות שלי ולהתפתח כאמנית. אבל אני לא באמת חושבת על זה ביומיום. למדתי על בשרי שהמציאות יכולה להשתנות מיום ליום, ולכן אני משתדלת כמה שפחות להתעסק במחשבות של 'מה יהיה בהמשך'".
על הסטיגמה והיחס החברתי
"השאלה על יחס החברה עצמה כבר מצביעה על בעיה: לחברה הישראלית אין מספיק ידע על מחלות נפש, והיא מחזיקה בסטיגמה שחולי נפש הם מפחידים ומסוכנים, וגורמת להם להימנע מלהיות בחברתנו, מתמודדי הנפש.
"אני סובלת מחרדה, למרות זאת אני עדיין אינטליגנטית ויכולה לנהל שיחה - אבל בגלל שאני מתמודדת נפש, מסתכלים עליי כאילו שאני הולכת להתפרק, לעשות תנועות לא רצוניות או להיות אלימה. חסרה הסברה בנוגע למשמעות של 'בריאות הנפש', וצריך להעלות את המודעות לגביה כמה שיותר מהר, במיוחד בתקופה הנוכחית.
"כל עוד אין שינוי בהסברה ובמודעות לבריאות הנפש, אני לא רואה איך המלחמה תשנה את התפיסה המהותית של החברה הישראלית כלפי מתמודדי נפש. אנשים ימשיכו להחזיק בדעות השגויות ובסטיגמות שלהם על פוסט טראומה, חרדה, דיכאון ושאר מחלות הנפש השקופות, גם אחרי שהלחימה תסתיים".
ספיר: "סביבה חומלת שמאפשרת להתמודד בקצב שלי"
על הפוסט-טראומה
"אני מתמודדת עם פוסט טראומה מורכבת שההשלכות שלה היו בעיקר חוסר תפקוד תחת סמכות, כי הסמכות מחזירה אותי להתעללות שעברתי בילדות, לתחושות של כליאה וחוסר אונים, של אימה. וזה ללא קשר למה שקורה בעבודה - הבוס יכול להיות סבבה והוא מנהל אותי, אבל אני אוטומטית נכנסת למוד של הישרדות, תחושה שעוד רגע קורה אסון ואני בסכנת חיים".
המסגרת התומכת
"השיקום ב'כנפיים' זו בעצם סביבה חומלת של מתמודדי נפש, כמוני. יכול להיות שרוב החברים שנמצאים איתי בעמותה לא מרגישים תחושה של סמכות, אבל מבחינתי גם שם יש איזושהי סמכות שאיתה אני נאלצת להתמודד.
"איך התחושה הזאת באה לידי ביטוי? לדוגמה, אני במגמת תיאטרון, יש לי בימאית שמתפעלת אותי ואומרת לי מה לעשות, אני נדרשת להגיע בזמן לשיעורים ויש מחויבות קבוצתית. יחד עם זאת, אין ספק שהתנאים הרבה יותר רכים ומאפשרים לעומת מה שקורה במקום עבודה.
"אני גם רופאה במקצועי, ולפני כן הייתי רופאה צבאית והסמכות הייתה חלק מאוד מורגש בחיי היומיום שלי, שכן כידוע הצבא ובתי החולים אלו מערכות מאוד היררכיות וסמכותיות. בתיאטרון של 'כנפיים' מתאפשר לי בעצם להתמודד עם מידה מסוימת של סמכות שכן מעלה בי טריגרים, אבל הם הרבה יותר רכים.
"במהלך השיקום אנחנו מלווים בעובדת סוציאלית מקסימה שתמיד אפשר לדבר איתה, ואפשר גם לדבר עם הבימאיות שיודעות שכולנו מתמודדי נפש - כך שאם לא הגעתי למפגש אחד או היה לי התקף חרדה, אז יש הרבה הבנה לזה".
ספיר: "אני מרגישה שיש יותר מודעות להנגשה לנכויות פיזיות. לעומת זאת, למתמודדי נפש, שזו נכות לכל דבר - אין כמעט הנגשות, ואף יותר מזה - אין חוק להנגשות עבור מתמודדי נפש, כמו שיש לנכים למשל. אנחנו שקופים"
תהליך ההחלמה
"בטיפול הפסיכולוגי שעברתי מדברים על 'חלון המסוגלות'; אם עושים משהו שהוא מתחת ל'חלון המסוגלות' ולא מאתגר אותו - זה לא מקדם לשום מקום. ואם עושים משהו שהוא יותר מדי גבוה ומחוץ ל'חלון המסוגלות' - אז זה עלול לדחוף אותנו לקצה. כך שבעצם המטרה בשיקום ב'כנפיים' היא למצוא את הדברים שהם בטווח 'חלון המסוגלות', אבל כן דוחפים אותנו לאתגר את עצמנו כדי שטווח המסוגלות יגדל. מאז השיקום, בעיקר התחלתי להבין שהאחריות לשמור על הגבולות שלי - היא שלי".
המלחמה האישית בצל המלחמה
"אם לומר את האמת, אני משתדלת מאוד להדחיק את עצם קיום המלחמה, בעיקר בגלל שבזמן שמתקיימת מלחמה במדינה - מתקיימת במקביל מלחמה אצלי במשפחה; לאימא שלי גילו גידול סרטני במוח, דרגה 4 - מחלה מאוד קשה, ולצערי כרופאה אני מכירה אותה ואת ההשלכות שלה יותר מידיי טוב. בימים אלו אני משתדלת לטפל בה, ואין ספק שזו אחריות מאוד גדולה על הכתפיים.
"יש המון מאבקים ואתגרים, ימים שבהם אני לא יכולה לתפקד למרות שלא נותר בי כבר כוח. אחי ואני מטפלים באמא ביחד ותומכים אחד בשנייה, ולצערי אני לא מסוגלת להכיל מלחמה נוספת. לכן, אני לא יודעת אם הייתה רגרסיה בעקבות הלחימה, כי השתדלתי בכל כוחי להדחיק את המלחמה הקולקטיבית ולהתמקד במלחמה הפרטית שלי".
תקווה וחששות לעתיד
"אני ב'כנפיים' רק חודשיים, אז אני מניחה שדברים עוד עומדים להשתנות לאורך הזמן. יש ימים שאני מרגישה מלאת תקווה - בין אם זה אומר שאני אעשה שינוי קריירה ואתעסק מעכשיו באמנויות, או בין אם אצליח בבוא הזמן לחזור ולהתעסק ברפואה, ואגיע לאיזון שמתאים ונכון עבורי. אדע שאני יכולה לסמוך על עצמי בעבודה ובמסגרות תובעניות מבלי שאתפרק, ובעיקר - אדע לשים גבולות ולקום וללכת כשאני מרגישה שאני לא יכולה יותר, ולא אגיע שוב למצב שאני מתפרקת לגמרי".
על הסטיגמה והנגישות
"זה נורא מורכב כשמדברים על יחס החברה. אני צעירה, אני בת 30, אני זכאית לפטור מתור בגלל שיש לי התקפי חרדה מאוד קשים שתוקפים אותי בעיקר בגלל תחושה חודרנית מצד הסביבה. אם מישהו זר נוגע בי, אני נכנסת למקום רע מאוד – ולא סתם קיבלתי פטור מתור, ביטוח לאומי לא מחלק את זה לכיף. רק אנשים שבאמת זקוקים לזה מקבלים את זה, ועדיין אני מרגישה מבוכה מאוד גדולה להשתמש בפטור כי לתחושתי הנכות שלי נחשבת שקופה בחברה.
"אני מרגישה שיש יותר מודעות להנגשה לנכויות פיזיות (שזה חשוב ומדהים וגם זה לא מספיק, כמובן). אימא שלי, שהיא כרגע מוגבלת פיזית בגלל המחלה שלה ומתניידת בכיסא גלגלים - היא בעלת הנגשה במרבית המקומות, ומתחשבים בה מאוד בכל מקום אליו היא מגיעה. לעומת זאת, למתמודדי נפש, שזו נכות לכל דבר - אין כמעט הנגשות, ואף יותר מזה - אין חוק להנגשות עבור מתמודדי נפש, כמו שיש לנכים למשל".
תקווה לשינוי
"אני מאמינה שהמלחמה כן תשנה את היחס כלפינו, מתמודדי הנפש, בעיקר כי הנושא של פוסט טראומה עלה לדיון בתקופה האחרונה, ובצדק. אני מקווה שבעקבות כך ינתבו יותר תקציבים לכיוון בריאות הנפש, כי כעת המערכת לא מתוקצבת בכלל ומצבה מחפיר. באופן אישי, אני מרגישה שיש שינוי בהבנה של החברה ויותר כבוד כלפי לקויות שקופות".
ענבר: "זכיתי בחיים מחדש"
5 צפייה בגלריה
ענבר. "פעם לא ראיתי עתיד, היום אני לגמרי מצליחה לדמיין אותו מתעצב כפי שאני רוצה"
(צילום: באדיבות עמותת "כנפיים")
המקום שנותן תקווה
"במהלך השנה וחצי האחרונות, עמותת 'כנפיים' משמשת עבורי המשכיות של המסגרת המוזיקלית, אחרי עזיבה של מסגרת קודמת שיקומית. הליווי והיחס האישי שאני כל כך זקוקה להם בעקבות חוויות העבר, שבעקבותיהן אני מוגדרת כ'מתמודדת נפש' - מתכתבים עם הידיעה שקימה בבוקר מהמיטה מובילה אותי למקום חברתי שבו אני מתקנת את ה'שאריות' מהעבר, ובמקביל גם מפתחת את הכישרונות שלי".
נקודת המפנה
"אמנם השיקום שלי לא בהכרח התחיל ב'כנפיים', אבל כן המשיך שם בצורה משמעותית. השיקום עצמו החל ב-20 בדצמבר בבית החולים בנס ציונה לפני שבע שנים, כשהחלטתי להתאשפז בהסכמה. וזה היה נס חג החנוכה שלי - לזכות בחיים מחדש".
הדהודי המלחמה
"המלחמה לא גרמה לי לרגרסיה, אבל היא לחלוטין הציפה בי הרבה חרדות בנוגע למה שקורה בחוץ או עלול להתרחש בעולם בכלל, וחדרה באופן פולשני לתת המודע שלי - ומשם עברה אל החלומות.
"בחודשים הראשונים למלחמה, הייתי חולמת שבשעה 6:30 אני נמצאת בגבול רצועת עזה, וחווה את מה שחוו האנשים בקיבוצים - החלום הזה חזר על עצמו לפחות שלוש פעמים בשבוע, לפעמים גם יום אחרי יום. המעט שאני מקפידה ויכולה לקחת מזה, בתור אזרחית, זו הערכה יומיומית של הדברים הכי קטנים שזכיתי להם, בתור אדם שהיה באזור מוגן באותן שעות וניצל מפאת המרחק".
מחושך לאור
"האמת היא שפעם, לא ראיתי עתיד. סבלתי מאובדנות, והדבר היחיד שראיתי באופק כפיתרון - היה לנטול את חיי. היום אני אדם שמח, והסביבה גם מכירה בי כמי שמנסה לשפוך אור בכל מקום שבו היא נמצאת. העתיד הוא דבר יפה ומלא בפוטנציאל, ואם אמשיך ב'כנפיים' כשגרה ואמשיך לדאוג לעצמי ולנפש דרך המוזיקה - אני לגמרי רואה אותו הולך ומתעצב בכיוון שאני רוצה".
ספיר: "אני מאמינה שהמלחמה תשנה את היחס כלפי מתמודדי הנפש. לצערי, כמות לא מבוטלת של אנשים, בעל כורחם, 'הצטרפו' אלינו בשנה האחרונה, בדרכם להתמודדות עם פוסט-טראומה מתמשכת, וכל חוסר האונים שמגיע בעקבות חוויות במקומות חשוכי אל"
היחס החברתי והתקווה לשינוי
"היחס כלפי מתמודדי הנפש בהחלט תלוי בהקשר ובמסגרת. כלומר, איך המחלה באה לידי ביטוי ומהי מידת התפקוד שהיא מאפשרת או לחלופין, מגבילה. במסגרות המיועדות לשיקום, זכיתי לרוב ליחס מיטיב ששיפר עבורי את הסיטואציה ושימש לי בסיס טוב לשיקום, על אף שבסוף זה תמיד היה תלוי במידת ההכלה של המסגרת - בין אם היא שיקומית ובין אם לאו.
"אחד הדברים היותר אפקטיביים שראיתי במרוצת השנים שהמדינה עשתה להעלאת המודעות לבריאות הנפש, הוא קידום של ההסברה באמצעות המדיות החברתיות.
"ממה שיצא לי לראות עד כה, אני מאמינה שהמלחמה לחלוטין תשנה את היחס כלפי מתמודדי הנפש. לצערי כמות לא מבוטלת של אנשים, בעל כורחם, 'הצטרפו' אלינו בשנה האחרונה, בדרכם להתמודדות עם פוסט-טראומה מתמשכת, וכל חוסר האונים שמגיע בעקבות חוויות במקומות חשוכי אל.
"אבל צריך לזכור שאנחנו עם שלאורך כל קיומו ספג מכות ותהפוכות רבות, ולמרות זאת מצליח להתקיים באופן יוצא מן הכלל. אני מקווה בכל ליבי שעל אף הסיטואציה השחורה שנגזרה עלינו כעת, נצליח להפיק ממנה את המיטב, איכשהו. ואולי גם נצליח להיות פחות מפולגים, ויותר מכילים ואמפתיים אחד כלפי השני".
