באחת מישיבות המערכת של אתר החדשות שלנו במכללת ספיר, שאלה ראשת הדסק מי מעוניין לכתוב על מיזם ההנצחה שמפעילים שמעון וענת אלקבץ לזכר בתם סיון ז"ל (23), שהיתה סטודנטית שנה א' למדעי המחשב במכללה שלנו ונרצחה עם בן זוגה, נאור חסידים ז"ל (23), בדירתם בקיבוץ כפר עזה.
דממה מוחלטת שררה בכיתה. כולם חששו לטפל בנושא המורכב והקשה הזה, ונרתעו מהאפשרות לראיין בני זוג שאיבדו את היקר להם מכול במתקפת הטרור הרצחנית ביותר שידעה ישראל. לאחר לבטים, החלטתי להיענות לאתגר ולקחתי את המשימה על עצמי.
9 צפייה בגלריה
"מזכיר את תאי הגזים". הכניסה לביתם של סיון אלקבץ ונאור חסידים ז"ל בקיבוץ כפר עזה
(אבנר צביאלי)
"עשו לנו אושוויץ"
הנחתי שיצירת הקשר עם ענת ושמעון לא תהיה פשוטה, אך להפתעתי היתה היענות מיידית מצדם, ותיאמנו שאגיע לראיין את שמעון בכפר עזה ואשוחח טלפונית עם ענת.
בבוקר יום ד' הכינו אותי לקראת החוויה הרגשית המורכבת. מרצה במחלקה לתקשורת, שהשתתפה בסיור בבית של סיון, ציינה בפני: "התחושות מצמררות. זה מזכיר את חוויית תאי הגזים". יצאתי לדרך מביתי, בקיבוץ נגבה, אפוף במחשבות על דבריה של המרצה. ככול שהתקרבתי, הלב החל לפעום בחוזקה.
11:22 - הגעתי לכניסה לקיבוץ, שם שוהים עדיין וכל העת כוחות הביטחון, שמאבטחים את האזור מאז 7 באוקטובר. השומרים עצרו אותי בצד וביקשו ממני לחכות שם לשמעון. ניהלתי שיחת חולין קצרה עם אחד השומרים, שנראה בן גילי. שאלתי מהיכן הוא וכמה זמן הוא מגויס. "אני מקיבוץ מפלסים", אמר. "עד לאחרונה התגוררתי במרכז עם כל חברי הקהילה שפונו, אבל מיציתי. חזרתי לאזור ומאז אני כאן, בשמירות".
11:58 - שמעון הגיע ברכבו אל שער הקיבוץ, בראש שיירה של כלי רכב שהצטרפו אל הסיור שהוא הדריך. נסעתי עם השיירה אל נקודת הכינוס, על כר הדשא שאנשי הנוי הבודדים חזרו לטפח בקיבוץ. "אנחנו רק נקודה בסיפור שלנו כעם יהודי. השנאה כלפינו כל כך גדולה, כל כך מפלצתית רק בשל היותנו יהודים", פתח שמעון את הסיור והוסיף: "לא יכולנו להגן על הילדים שלנו. בשבעה באוקטובר כל המדינה הייתה בעיוורון מוחלט. עשו לנו אושוויץ".
9 צפייה בגלריה
על רקע הקיר המחורר מירי בבית של סיון: תיעוד שיחת הוואטסאפ האחרונה עם אביה במהלך ההתקפה
(אבנר צביאלי)
9 צפייה בגלריה
תמונה שצילמה סיון ז"ל: ארוחת שבת שערכו היא ונאור (עם השרשרת באמצע) ביחד עם חבריהם לתואר
(אלבום משפחתי)
האסון שקרה כאן בשבעה באוקטובר יכול היה להתרחש גם קצת צפונה משם, אצלי בקיבוץ, בשכונה שאני כל כך אוהב ומחובר אליה. המחשבה הזו לא הרפתה במשך כל הסיור. נכנסתי לבית אדם אחד - ויצאתי אחר. העיניים, וגם הדמיון שפעל ללא הרף, חוו את הכאב, העצבות והכעס בעוצמה רבה. ספק אם הייתי יכול להרגיש זאת אם לא הייתי מבקר במקום. הבנתי למה התכוונה המרצה, זה בהחלט הרגיש כמו ביקור בתאי הגזים
12:30 – הגענו לאזור שכונת "דור צעיר", לבית שבו גרו סיון ונאור. כמי שכל חייו גר בקיבוץ נגבה ובעצמו שוכר דירה בשכונת הצעירים שם, החוויה, בייחוד בתוך הבית, הייתה לי מטלטלת וקשה במיוחד. קשה להכיל את המראות של הדירה המבולגנת, הקירות מחוררי הכדורים, תיעוד מדויק של הדירה כפי שראו אותה כשנכנסו אליה, לאחר הטבח. ברקע מוקרן וידאו ונשמע קולה של ענת, שמנסה לתאר מה קרה בשכונה באותן שעות, ובמרכז - תמלול שיחת הוואטסאפ האחרונה של שמעון עם סיון, שמוצגת על הקיר. זה כשלעצמו בוקס כואב בבטן לכל הורה, והוא לא הותיר כמעט עין אחת יבשה.
כל אלה גרמו לי להרהר כיצד האסון שקרה כאן ב-7 באוקטובר יכול היה להתרחש גם קצת צפונה משם, אצלי בקיבוץ, בשכונה שאני כל כך אוהב ומחובר אליה. המחשבה הזו לא הרפתה במשך כל הסיור. נכנסתי לבית אדם אחד - ויצאתי אחר. העיניים, וגם הדמיון שפעל ללא הרף, חוו את הכאב, העצבות והכעס בעוצמה רבה. ספק אם הייתי יכול להרגיש זאת אם לא הייתי מבקר במקום. הבנתי למה התכוונה המרצה - זה בהחלט הרגיש כמו ביקור בתאי הגזים.
13:00 - הסיור נגמר, והשיחה עם שמעון אלקבץ מתחילה תוך כדי חזרה לכיוון נקודת ההתחלה. בדרך עצרה אותנו לפתע אישה מקיבוץ יד מרדכי: "אי אפשר באמת לנחם", אמרה לשמעון, שהנהן בראשו בכאב. זו הייתה שיחה עצובה בין שני אנשים כואבים ודואגים, שמנסים להיאחז בשבבי אופטימיות.
9 צפייה בגלריה
"היה לנו ברור שהבית צריך להיות פתוח לביקורים". אלקבץ עם מבקרים מחוץ לבית של סיון ז"ל
(אבנר צביאלי)
9 צפייה בגלריה
חטופי כפר עזה שעדיין בשבי חמאס: קית סגל, דורון שטיינברכר, גלי וזיו ברמן ואמילי תהילה דמארי
(אבנר צביאלי)
שבעה חודשים אחרי האסון, האם אפשר לחזור לשגרה כלשהי מתוך האבל הנורא?
שמעון: "לא. אני אמנם עובד, מגיע להעביר סיורים בקיבוץ ונמצא עם בני המשפחה, אבל אי אפשר באמת לחזור למה שהיה ב-6 באוקטובר.
"בשבעה באוקטובר, היינו נצורים משש וחצי בבוקר בממ"ד, אצלנו בבית, מרחק של פחות מקילומטר מהבית של סיון, ולא רחוק מהבתים של שני ילדינו הנוספים, נועה וגיא, שהיו יחד עם בני זוגם ועם ילדיהם.
"המיצג נולד מתוך צורך. התיעוד בטלפון של ענת היווה עבורה מתווך למראות שהיא ראתה שם", מוסיף האב. "שבועיים לאחר הרצח, כשמתנדבי זק"א טיהרו את הבית משרידי הטבח, הבנו שאנשים שמגיעים לקיבוץ יוצאים ממנו מזועזעים. בעקבות זאת ענת אמרה שהיא רוצה להציב בדירה של סיון תמונות וחומר שצילמה ותיעדה מהביקור שלנו שם, כדי שהמבקרים במקום יוכלו לחוות את גודל הזוועה וגם להפיץ ולספר.
"לשנינו היה ברור מהרגע הראשון שהבית של סיון צריך להיות פתוח לביקורים. שאנשים יראו בעיניים, יחוו מה קרה שם וישאלו את עצמם איך בדירה כל כך קטנה, שני חבר'ה צעירים שכל חייהם היו לפניהם, נטבחו בצורה כה אכזרית".
איזו ילדה הייתה סיון?
"סיון הייתה בת הזקונים שלנו. אני לא זוכר אירוע משפחתי שהיא לא הייתה נוכחת בו, תמיד איתנו. בבקרים היא הייתה מגיעה לקחת אוכל שהכנתי לה ללימודים, ואחר הצהריים הייתי יושב איתה על עבודות שהייתה צריכה להגיש. היא הייתה מגנט. מעבר ליופי החיצוני, היה בה יופי פנימי מאוד-מאוד נדיר".
שיר על הגעגוע, האשם והכעס
אלקבץ הוא דמות מוכרת בתקשורת הישראלית. עיתונאי מוערך, מפקד גלי צה"ל בעבר, כיהן כמנכ"ל רדיו תל אביב, מנהל קול ישראל וסמנכ"ל הרדיו בתאגיד השידור הישראלי, ומרצה לתקשורת במכללת ספיר. את בתו בחר להספיד בשיר שכתב, שנקרא "לעולם לא עוד".
(השיר "לעולם לא עוד" שהלחינו ומבצעים חברי להקת אבטיפוס)
הכי מפחיד זה הגעגוע
איך לא היית איתה
היא רק רצתה שתגיד הכול יהיה בסדר
לעולם לא עוד אמרו לנו הורינו
לעולם לא עוד הבטיחו מנהיגינו
לעולם לא עוד אמרנו לילדינו
רק העולם כבר לא עוד עבורנו
(מתוך "לעולם לא עוד" שכתב אלקבץ לזכר בתו סיון)
"כתבתי אותו במהלך השבעה. הרגשתי בזמנו, ויותר כעת, את האובדן, הגעגוע, רגשות האשם והכעס הגדול שיש לי על המנהיגות המדינית והצבאית", הוא מספר. "שלחתי את הסקיצה לכמה חברים מהתעשייה, ביניהם העיתונאי אמיר בן-דוד, חבר להקת אבטיפוס, ולאחר כמה שבועות הוא שלח לי גרסת אולפן. האזנתי לשיר בלי הרף. הם הצליחו להפוך אותו למסמך כאוב, שנוגע ברגש בעוצמה הגבוהה ביותר".
"מרגישה שנקטע לי איבר בגוף"
עם ענת אלקבץ שוחחתי בטלפון. היא עוסקת בתרפיה באמנות, והיא זו שהובילה את היוזמה למיצג המצמרר והחשוב כל כך להנצחת בתה.
"זו מציאות שלגמרי לא ציפינו לה", היא אומרת, "אבל מעצם העובדה שאנחנו כאן ובחיים, יש לי את היכולת להחליט לאן אני מנתבת את הרגשות הקשים והכואבים ואת העצב שלא ניתן לתיאור. אני מרגישה כאילו נקטע לי איבר בגוף".
איך הבנת שסיון כבר אינה בחיים?
"כשבאו לפנות אותנו מהבית, בשעה 03:00 לפנות בוקר בין שבת לראשון, אני התנגדתי. שאלתי איפה הבת שלי. ביום ראשון בצהריים, אחרי אותה שבת, קצין משטרה הודיע לנו שבלילה של הפינוי הוציאו מהדירה של סיון שתי גופות. שם, באותו רגע, נפלה עלינו ההבנה שהיא ונאור אינם בחיים".
"אם לא נראה מה קרה, איך יידעו? מי יראה?"
"בפעם הראשונה כשחזרתי לבית שלה, לאחר ההלוויה והשבעה, נכנסתי פנימה ופשוט הזדעזעתי מהמראות. הייתי מופתעת בצורה שקשה לתאר. לא דמיינתי שזה מה שאני הולכת לראות", משתפת האם. "כאחת שעוסקת באמנות ביומיום, פשוט הוצאתי את הטלפון והתחלתי לצלם ולתעד מאות תמונות וסרטונים. תחילה לא היה לי שום מושג מה אעשה עם זה. הייתי שם כמה שעות, ולא יכולתי לעזוב את המקום. המציאות עולה שם על כל דמיון.
"אני חושבת שזה מאוד חשוב לקיים את המיצג קודם כל לנו, כחברה ישראלית וכיהודים. לי ברור שסיון ונאור נרצחו רק בשל היותם יהודים. זה נכון גם באשר ל-1,500 הנרצחים האחרים", היא מוסיפה. "אם אנחנו לא נציג את מה שקרה - איך יידעו? מי יראה? אנשים שומעים על הסיור מהתקשורת או מפה לאוזן ופשוט מגיעים - והתגובה הכי בולטת שאנחנו שומעים, שכל העת חוזרת על עצמה, היא ש'לראות בעיניים זה לא כמו לראות דרך אמצעי התקשורת'".
איך מתמודדים עם האובדן?
שמעון: "אין לזה תרופת פלא. כל מי שאומר לי שהזמן יעשה את שלו - אני עדיין לא במקום הזה. להפך, כל יום שעובר הוא קשה יותר. המפגשים שלי עם המשפחה והנכדים וההדרכה של הקבוצות, נותנים לי איזשהו מרגוע וקצת נחת, אבל לא יותר מזה. אני עצוב וכאוב מאוד".
ענת: "אין לי כלים להתמודד עם האובדן. החיים חזקים מכל דבר אחר. סיון הייתה חלק מהנשמה שלי. היא פשוט חיה איתי כל הזמן. אני עסוקה בלהראות, להנציח, לדבר ולספר מתוך התחושה שהיא כל הזמן ביחד איתי. אני ממש מרגישה שהיא איתי בכל יום".
על רקע הקריאות והמחאות בציבור, שאלתי את ההורים השכולים האם זה זמן מתאים לעסוק בפוליטיקה.
ענת: "העיסוק בפוליטיקה לא מעניין אותי. אני רוצה להמשיך לחיות ולהחיות את סיון. זה תמיד יהיה בראש מעייני. כמובן, אני מקווה שכלל החטופים יחזרו הביתה. הממשלה והצבא לא היו אתנו, הם הפקירו אותנו. באותה שבת, משש וחצי בבוקר, היה שם אוסף של מחדלים, בזה אחר זה. אמרתי לחיילים שבאו לפנות אותנו 'תשמרו על עצמכם, כי הצבא לא שומר עליכם'".
שמעון: "אנחנו נצטרך לעשות חשבון נפש גדול כגודל המחדל, הזוועות והטבח שעברנו. אבל באותה נשימה אני גם מדגיש שזה ייעשה רק לאחר השבת כלל החטופים, ושיבתם של אחרוני החיילים בסדיר ובמילואים הביתה. לכולם ברור שהאחראים יצטרכו לתת את הדין על מה שהתחולל כאן באותה שבת, הן במנהיגות המדינית והן בצבאית".
9 צפייה בגלריה
"לכולם ברור שהאחראים יצטרכו לתת את הדין, במנהיגות המדינית והצבאית". אלקבץ כמפקד גל"צ
(צילום: ישראל יוסף)
ענת אלקבץ: "הבחירה לעבור לגור בקיבוץ נבעה מתוך מקום ציוני, מתוך אהבה. מאוד נהנינו שם. גם סיון ונועה באו איתנו לקיבוץ מתוך רצון. כתושבים בעוטף מכרו לנו סיפור של ביטחון שהתפוצץ לנו בפרצוף ב-7 באוקטובר. שילמנו מחיר כבד - שילמנו את מחיר חיינו. בדיעבד, לא היינו באים לגור שם"
"מוקדם מדי לדעת אם נשוב"
שמעון וענת אלקבץ נולדו וגדלו בבאר שבע. לאורך השנים ועם התרחבות המשפחה הם עברו בירושלים, בתל אביב ובאשדוד, ובחמש השנים האחרונות בנו את בית החלומות שלהם שבו גרו בכפר עזה, מתוך כוונה להשתקע במקום. המתקפה ב-7 באוקטובר טרפה את הקלפים.
ענת: "הבחירה לעבור לגור בקיבוץ נבעה מתוך מקום ציוני, מתוך אהבה. מאוד נהנינו שם. גם סיון ונועה באו איתנו לקיבוץ מתוך רצון. כתושבים בעוטף מכרו לנו סיפור של ביטחון שהתפוצץ לנו בפרצוף ב-7 באוקטובר. שילמנו מחיר כבד - שילמנו את מחיר חיינו. בדיעבד, לא היינו באים לגור שם. מוקדם לדעת אם נשוב".
שמעון: "לפני כמה חודשים הייתי אומר בוודאות כן. כיום אני לא יודע, אנחנו בהתלבטות גדולה. מצד אחד מאוד רוצים לחזור. מצד שני, יש לנו בת נוספת שאנחנו רוצים להיות ביחד עמה וזו החלטה קשה. יש לנו אופציה למגורי ביניים בקיבוץ רוחמה".
יש מסר אישי שתרצו לשתף?
שמעון: "המכללה האקדמית 'ספיר', הנמצאת באזור תחת אש, תצטרך לחשב מסלול מחדש בכל הקשור לשיקומה על מנת למשוך סטודנטים חדשים ללמוד בה. במציאות ההזויה הזו, לא מובן מאליו שהיא אמורה לתת כלים לכל כך הרבה אנשים צעירים. אני מאמין גדול בהתחדשות שלנו כעם, וכמו שקמנו מהמשברים הכי גדולים והמצאנו את עצמנו מחדש, כולי תקווה שזה יקרה גם כעת".
ענת: "אני רוצה לבקש מאתנו, החברה הישראלית, שנהיה יותר מכילים, סובלניים, שנקבל זה את זה. שנבין שאנחנו יהודים ובשם זה נרצחנו. שעברנו כאן שואה נוספת, שלהבדיל מגרמניה קרתה לנו כאן, בבית שלנו - עם מדינה ודגל ולאום וצבא. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו כחברה למה זה קרה. מהחמאס לא תבוא ישועה. התשובות נמצאות אצלנו, כחברה וכעם".
