יש לי בן טרנסג'נדר. לא הייתי טורח לציין זאת, אם לא כמעט בכל פעם שהוא יוצא אל העולם הוא צריך שוב "לצאת מהארון", מול המבטים, מול השאלות, מול התגובות. בשבילי הוא בן לכל דבר. אבל בשביל רבים מהאנשים מסביב הוא בראש ובראשונה טרנסג'נדר. כאילו שלמי שאין התאמה בין זהותו המגדרית כגבר או כאישה לבין מינו הביולוגי כזכר או כנקבה - אין מה להציע מבחינה חברתית, תרבותית, אינטלקטואלית. כאילו שתּוֹכוֹ הוא רק כְּבָרוֹ.
הפער בין הפנימי לחיצוני, שלא פעם נתבע כאות קין על א.נשים טרנס*, מעלה לרוב גם פחד. פחד מהדרה, פחד מהפליה, פחד מאלימות פיזית או מילולית. הפחד הזה משתק, בעיקר צעירות וצעירים שגם כך נמצאים בסכסוך פנימי, עומדים מול שאלות מורכבות וחווים הרבה כאב. הוא גם זה שמלווה את ההורים לילדים טרנס*. פחד תהומי, פחד קיומי, פחד קַמָּאִי.
הנראות שמאחורי השקיפות
בימים האחרונים צוין ברחבי העולם שבוע המודעות הטרנסג'נדרי, ואתמול, ב-20 בנובמבר, צוין יום הזיכרון הטרנסג'נדרי. שבוע זה נועד כדי להגביר את ההבנה, הקבלה וההכלה כלפי הקהילה הטרנסג'נדרית, ולהעלות לשיח הציבורי את המאבקים נגד דעות קדומות, הטיות, הטעיות ואפליה שאנשים טרנסג'נדרים רבים מתמודדים איתם מדי יום. השבוע הזה גם מבקש להעלות על נס את הנִרְאוּת של טרנסג'נדרים, את יופייה של הקשת המגדרית, את חשיבותו של גיוון ולזכור את אלו שנרצחו כתוצאה מטרנספוביה.
יש משהו מתעתע במילה נִרְאוּת כפי שהיא מצוינת במילון. היא מתייחסת ל"תכונת הדבר הנִראֶה", ומשמשת לקשת של חִיוּוִים, וביניהם היות משהו או מישהו גלוי לעין, תופס את העין או מעורר תשומת לב. לא פעם, נִרְאוּת גם מתייחסת להשתייכות לקבוצה חברתית מסוימת: דתית, גזעית, אתנית או אחרת, על סמך מאפיינים פיזיים וחזותיים.
הבן שלי הוא ילד ככל הילדים. יש לו חיים משלו, עולם ומלואו, משפחה, חברים, אהבה. הוא לא איזה סטריאוטיפ ולא נכנס לתבניות. הוא אחד ומיוחד. אני כותב כאן כדי שתדעו שלקבל את השונה והאחר זו לא רק סיסמה, אלא בסיס לחברה טובה יותר, צודקת יותר, תוססת ומשגשגת
כלומר, סימנים חיצוניים המבדילים ומבחינים בין א.נשים, המשמשים כדי לזהות אותם. אבל באופן פרדוקסלי נִרְאוּת נתפסת לא פעם כזהות, ומשמשת להשתקה והרחקה ואפילו הזרה של האחר, עד כדי שהוא הופך שקוף.
הבן שלי הוא ילד ככל הילדים. יש לו חיים משלו, עולם ומלואו, משפחה, חברים, אהבה. הוא לא איזה סטריאוטיפ ולא נכנס לתבניות. הוא אחד ומיוחד. אני כותב כאן כדי שתדעו שלקבל את השונה והאחר זו לא רק סיסמה, אלא בסיס לחברה טובה יותר, צודקת יותר, תוססת ומשגשגת. "שאהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה. אני כותב כאן גם כדי לומר לבני שאני גאה בו, שאני אוהב אותו.
אפילו פעם אחת
כְּשֶׁסִּפַּרְתָּ לוֹ, לָרִאשׁוֹנָה בְּקוֹל
רָם, הוּא אָמַר לְךָ (כָּךְ סִפַּרְתָּ
לָנוּ) שֶׁיִּהְיֶה עָלֶיךָ לִהְיוֹת מוּכָן
לְאַבֵּד כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ לְךָ, וַאֲפִלּוּ
כָּל מִי שֶׁאִתְּךָ.
וְאַתָּה, כָּךְ אָמַרְתָּ, גִּלִּיתָ שֶׁלֹּא אִבַּדְתָּ
דָּבָר. הַמִּשְׁפָּחָה כֻּלָּהּ, הַקְּרוֹבָה
וְהָרְחוֹקָה, נִשְׁאֲרָה אִתְּךָ, וְהַחֲבֵרִים,
כֻּלָּם. אַף אֶחָד מֵהַדְּבָרִים שֶׁאָמַר
לֹא קָרָה.
אֲבָל דָּבָר לֹא הֵכִין אוֹתְךָ לְמָה שֶׁכֵּן
קָרָה, לָעֻבְדָּה שֶׁיִּהְיֶה עָלֶיךָ לָצֵאת
אֶל הָעוֹלָם שׁוּב וָשׁוּב, כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ.
הכותב הוא משורר, פרופסור להנדסה כימית ופעיל בנושאי איכות הסביבה והקיימות בישראל. מחבר הספרים "אֲנִי אַבָּא שֶׁלְךָ" (הוצאת פרדס, 2019) ו"בגוף ולא רק בו" (פרדס, 2021).
