ג' ו-י', שני קצינים צעירים, בוגרי תוכנית תתקדמו וממוקמים איפשהו על הרצף האוטיסטי, סיימו את ההשלמה הטכנולוגית של אגף התקשוב ממש יום אחרי שפרצה הלחימה, ב-8 באוקטובר. מאז הם משרתים ללא הפסקה במתקן במרכז הארץ, מבצעים משימות קריטיות שמספקות שירות ליחידות הלוחמות בעזה. למעין הפוגה, הזמנתי את שניהם לצפות איתי בהצגה "איש הגשם" בתיאטרון הקאמרי, עיבוד לסרט בשם זה משנת 1988 בכיכובם של טום קרוז ודסטין הופמן. דמותו של האחרון מבוססת על סיפורו האמיתי של אוטיסט מפורסם, קים פיק. מההצגה יצאנו מכונסים איש בתוך עצמו, עם מחשבות ברוח איפה ריימונד, האוטיסט גיבור הסרט, ואיפה אנחנו.
6 צפייה בגלריה
צ'רלי (דן שפירא) וריימונד (דביר בנדק) ב"איש הגשם" על בימת הקאמרי. דמות מורכבת ודינמית של אוטיסט
(צילום: כפיר בולוטין)
6 צפייה בגלריה
ובגרסה הקולנועית: האחים ריימונד (הופמן, מימין) וצ'רלי (קרוז). חישב במבט כמה קיסמים התפזרו על הרצפה
(באדיבות yes)
אין אוטיסט, או הורה לילד אוטיסט, שלא מכיר את הסרט, ואת הדמות הבלתי נשכחת שגילם הופמן. ריימונד הקולנועי היה מסוגל לזכור כל כתובת בספר הטלפונים, חישב במבט כמה קיסמים התפזרו לרצפה, פסע בחוסר ביטחון לצד טום קרוז ביציאה מהמוסד שבו שהה, וחבט בדפנות בראשו כשחשש לעלות למטוס. בקאמרי זה ריימונד קצת אחר.
ביום שלישי, בעודי באוגדה, הודיעו לי שדביר בנדק, כוכב ההצגה, מעוניין לפגוש אותנו. ג' הגיב בהתלהבות: "מטורף! גדלתי עליו, אבל איך, מאיפה ולמה הוא בכלל רוצה לפגוש אותנו?". הגענו מוקדם, נכנסנו לחדר האיפור מאחורי הקלעים, ובנדק, חייכן ונעים, מיהר לתקן אותי: "אני לא דסטין הופמן, הדמות שבהשראתה התאמנתי לתפקיד האוטיסט קרובה יותר לאדם שאני מכיר אישית, בן של חברים".
35 שנה חלפו מאז יצא הסרט לאקרנים, ועל אף תרומתו העצומה למודעות כלפי אוטיסטים בתפקוד גבוה, הוא נפל למלכודת הסטריאוטיפית, וכך בדעת הקהל העולמית נצרבה דמותו של האוטיסט כבן דמותו של ריימונד מהסרט. במובן הזה, בנדק הציג דמות מורכבת ודינמית יותר, שיכולה ללמד הרבה יותר על אוטיזם
הבחירה הזו מתבררת כהחלטה נבונה ומצוינת. 35 שנה חלפו מאז יצא הסרט לאקרנים, ועל אף תרומתו העצומה למודעות כלפי אוטיסטים בתפקוד גבוה, הוא נפל למלכודת הסטריאוטיפית, וכך בדעת הקהל העולמית נצרבה דמותו של האוטיסט כבן דמותו של ריימונד מהסרט. במובן הזה, בנדק הציג דמות מורכבת ודינמית יותר, שיכולה ללמד הרבה יותר על אוטיזם.
חזרתי לגמגום, לקולות, ל'לא יודע'
כשיצאנו, ביקשתי משני אורחיי לנסח את מחשבותיהם על ההצגה.
י' כתב ברגישות: "יצאתי עכשיו מהצגה שהזכירה לי תקופה קצת יותר שקטה אבל מיוחדת. גם היא לא הייתה פשוטה, כמו הימים שלנו עכשיו. ההצגה לקחה אותי לזמן ולמקום שלא חשבתי שאחזור אליהם, לכיתת התקשורת בכיתה ח' בחטיבת הנעורים 'ליאו-בק'. בין אם זה הגמגום של ריימונד, שאפיין גם אותי. או הקושי לעזוב את התיק ואת החפצים. או הקולות השונים והמשונים שהיו בלתי נשלטים לי, וגם כלפי הסובבים בכיתה. אפילו המשפט שכל אוטיסט מכיר 'אני לא יודע' הופיע בהצגה, וכמובן, תמיד אני יודע, אבל לא יודע איך לומר. אולי אני צריך את השאלה הנכונה כדי להצליח לומר אבל אני לא יודע. מה שבטוח, ההצגה הזו הייתה שווה כל דקה, ונתנה לי טיפה הפוגה מתקופת המלחמה הלא פשוטה הזו".
ג', היותר אניגמטי משניהם, הוא טיפוס ספורטיבי עם דיבור של קצין בסיירת, מאלה שעליהם תגידו 'לא רואים עליו'. הוא כתב: "ממש בהתחלה של ההצגה כבר התחילו לי דמעות בעיניים. מאוד ניסיתי לא להתרגש, אבל כל פעם דביר בנדק הצליח לשחק את דמות האוטיסט באופן כל כך טוב, שהרגשתי שאני חוזר לתקופה קשה יותר בחיים שלי. תקופה שכל נגיעה של כל בן אדם הפריעה לי ויכולה הייתה לשבור אותי. תקופה שאם משהו לא היה מסודר כמו שצריך, הייתי מזהה את זה ולא יכול להניח לזה. בכלל לא יכולתי להיות במקום הומה אנשים, כי רעש כל כך הפריע לי, שגם רק לאכול במסעדה לא היה אופציה. לראות את זה בהצגה - זה ממש החזיר אותי לתקופה הזו, וקצת עודד לדעת שעברתי אותה. ולמרות זאת אני עדיין מתרגש לראות מישהו שמשחק אוטיסט כל כך טוב".
6 צפייה בגלריה
בטקס סיום קורס הקצינים של ג' ו-י' בבה"ד 1 במסגרת התוכנית "תתקדמו" לשילוב אוטיסטים בשירות הצבאי
(פרטי)
יכולתי להזדהות עד דמעות עם הבכי של ריימונד, כשהוא נזכר איך הרחיקו אותו מאחיו הצעיר צ'רלי, מחשש שהוא עלול לפגוע בו. גם אותי וממני תמיד הרחיקו או התרחקו, אולי מחשש שילדי המשפחה יידבקו באוטיזם שלי. גם היום שום הסבר שאני אוטיסט לא ממש עוזר
כמו את ריימונד, גם אותי הרחיקו
שאלתי את ג' מי לדעתו קרוב יותר לדמותו של ריימונד, י', או אני, ולא הופתעתי כשהצביע עליי. "אתה מגיב פחות טוב לשינויים", הוא נימק.
גם עליי השאירה דמותו של ריימונד רושם עז, ולא יכולתי שלא לבצע השוואות בין האוטיסט מהקולנוע לבין האוטיסט שאני. איך אביו השאיר לו את כל רכושו והוריי בחרו לא להשאיר לי דבר. איך סביב ריימונד יש אנשים טובים שנלחמים מי דואג לו יותר, ואני יכולתי למות ברחוב ולאיש לא היה אכפת.
יכולתי להזדהות עד דמעות עם הבכי של ריימונד, כשהוא נזכר איך הרחיקו אותו מאחיו הצעיר צ'רלי, מחשש שהוא עלול לפגוע בו. גם אותי וממני תמיד הרחיקו או התרחקו, אולי מחשש שילדי המשפחה יידבקו באוטיזם שלי. גם היום שום הסבר שאני אוטיסט לא ממש עוזר. חשבתי לעצמי שאם אחותי הייתה חיה היום, חיי היו נראים אחרת. היא, כמו צ'רלי, לא הייתה נותנת לאיש לפגוע בי. למרות שבהתחלה צ'רלי רצה את ריימונד רק בשביל כסף, לקבל את ירושת אביו - המסע המשותף שלהם הביא אותו להכיר בכך ששום כסף לא קונה אחים או משפחה או אהבה. דווקא עכשיו עשרות אלפי אוטיסטים צריכים שכך תבינו אותם. לכו לראות את "איש הגשם".
אודי הלר הוא אוטיסט, סרן בצה"ל ויזם התוכנית "תתקדמו", שבמסגרתה משרתים מאות חיילים עם אוטיזם בשירות חובה רגיל
