בשיתוף ארגון "פתחון לב"
במהלך החודש וחצי האחרונים, ישראלים רבים תורמים ל'פתחון-לב' מכיסם למען החיילים, המשפחות המפונות ויישובי הדרום והצפון, במסגרת מבצע "הלב בחזית", וחלקם אף ביקשו לבוא, לעשות מעבר, ולהתנדב פיזית עבורם. עשרות ארגונים ואלפי מתנדבים כבר הגיעו למרלוג פתחון-לב, ארזו סלי מזון וחבילות סיוע וציוד, שנרכשים הודות לתרומות. אלא שבמהלך השבוע האחרון, הגיעה קבוצה מיוחדת במינה שעשתה דרך של כ-10,000 ק"מ על מנת להתנדב פיזית - חבורה של בוגרי פרויקט תגלית, שחזרו לישראל בעקבות הלב והעם שהוא עבורם משפחה. הבוגרים נענו למייל שקיבלו מארגון תגלית, נרשמו והגיעו למרלוג החירום בראשון לציון היישר מארצות הברית להתנדבות בת שבועיים ימים.
"זה נושא קיומי, זו הקהילה שלי, האהובים שלי שבסכנה"
במעבר בין המדפים הכבדים הנושאים ציוד צבאי, פגשנו את דריאה בת ה-35 שהגיעה מלוס אנג'לס ועובדת בימי שגרה בעולם הפינטק (טכנולוגיה פיננסית). מבחינתה זה היה ברור שהיא מגיעה. "זה נושא קיומי. זה גדול יותר מהיומיום, זה גדול יותר מהעבודה, זו האנושות שבסיכון, זו הקהילה שלי, האהובים שלי שבסכנה - אז זה חייב להיעשות", היא אומרת ומוסיפה שיהיו השלכות אם תחזור מאוחר מדי בחזרה לעבודה בארצות הברית. "אם אגיע יום אחד מאוחר יותר אאבד את העבודה, זה כתוב מול מקום העבודה שלי". ולמרות זאת, זה לא החשש שהעסיק אותה לפני ההגעה לישראל.
דריאה נולדה והתחנכה כנוצרייה והחליטה להתגייר בשלב מסוים, מכאן שחששה מתגובת הוריה הנוצריים להחלטה שקיבלה. "גדלתי בקהילה נוצרית שתפסתי כמאוד קיצונית, אפשר לומר כת. לקראת הלימודים בקולג' ממש כעסתי על אלוהים, שנתן לי לגדול ככה, בדרך הזו, והפכתי לאתאיסטית לזמן מה. אבל ככל שהתבגרתי החיים נהיו מאוד טובים אליי. רציתי להתחבר מחדש לכוח עליון ויהדות מאז ומעולם הייתה ברקע איתי, דברים התבהרו לי, זה הרגיש שזה חלק ממני והתגיירתי", היא מספרת.
"כל הקרובים אליי ממש פחדו מההגעה שלי לכאן, אבל החשש הכי גדול שלי היה בשיחה עם אבא שלי, שלא ידעתי אפילו איך לומר לו שאני הולכת לעשות את זה. ישבנו לדבר ועוד לפני שהספקתי לספר לו על התוכנית, הוא אמר לי 'את צריכה ללכת. זה חשוב לך, זה משהו הרבה יותר גדול ממה שעשית עד כה ואני תומך בך ב-100%'. זה היה דבר גדול עבורי כי הוא לא כל כך מכיר את הקהילה היהודית, וזה קשה לראות את הבת שלך מגיעה לאזור מלחמה ומסכנת את הכל בשביל מה שהיא מאמינה בו, בשביל הקהילה שלה, המשפחה השנייה שלה, הבית השני שלה", היא מסכמת.
"רציתי לעשות משהו יותר גדול מאשר רק לתרום מרחוק. לבוא ולעשות משהו עם הידיים"
ג'וליה בת ה-21 הגיעה לישראל ביחד עם בת דודתה ואחיה ממנהטן שבניו יורק. לאחר שהיא ומשפחתה תרמו לטובת המאמץ המלחמתי, היא החליטה שזה לא מספיק עבורה. "ראיתי כל כך הרבה ברשתות החברתיות עם כל מה שקורה כאן, ורציתי לעשות משהו יותר גדול מאשר רק לתרום מרחוק. לבוא ולעשות משהו עם הידיים. זה הרגיש לי שזה לא מספיק", היא מספרת.
תוך כדי שהיא ממשיכה לאסוף בשיא המרץ מוצרים מהמדפים שיעברו לאריזה, היא מספרת על מה שקורה בניו יורק ולא חוסכת ביקורת. "את הלימודים שלי סיימתי ב-NYU, ואני ממש לא מרגישה גאה בזה כיום. אני כל כך מזועזעת והמומה מכך שהם לא עושים דבר על מנת לתת לסטודנטים שלהם להרגיש בטוחים. אחותי מלמדת שם ואני שומעת ממקור ראשון על מה שקורה באוניברסיטה. וזה קורה גם בקמפוסים אחרים, לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי סטודנטית היום", אומרת ג'וליה.
"זה קצת מוזר, אבל אני מרגישה פה דווקא יותר בטוחה מאשר ביו יורק", היא מוסיפה בחיוך. "אני יכולה ללכת בלילה ברחוב בזמן שבניו יורק אני חוששת וכל הזמן על המשמר, זה כל כך שונה, משוגע. בישראל כולם מאוחדים סביב אויב משותף, בניו יורק זה לא המצב, כל אחד לעצמו. אם פצצות היו מאיימות לנחות על ניו יורק, אנשים היו פשוט רצים למקלט. פה הייתה אזעקה, הדבר הראשון שקרה היה שאנשים ליוו אחד את השני למקלט, זרזו אותם, כולם כל כך עוזרים, אפילו אנשים זרים ייקחו אותך פנימה."
מעוניינים לעזור במאמץ המלחמתי? לחצו כאן או חייגו לטלפון 5068*
"אני מגניבה 'פתקי אהבה' קטנים לחיילים, ורק אז סוגרת את הארגז"
עמוק לתוך מרלוג החירום, נמצאים רקס שהגיע מקליבלנד אוהיו ותהילה, שניהם עסוקים באיסוף מוצרי תינוקות, חיתולים ונוטרילון עבור פעוטות המשפחות המפונות ויישובי הדרום והצפון. "ממש לפני שהגיע המייל להירשם ולהגיע, קראתי שאוכלוסיית היהודים בעולם היא 0.02% והרגשתי שאני יכול להיות הרבה יותר יעיל עם הידיים והרגליים שלי, וזו האחריות שלי לעשות את כל מה שאני יכול", מספר רקס.
תהילה לעומתו כבר הייתה בישראל כשפרצה המלחמה. "הגעתי מארצות הברית לבקר את המשפחה שלי בארץ כשבועיים לפני החג, והמלחמה תפסה אותי בבית הכנסת בבוקר שמחת תורה. זה היה מאוד מפחיד, אבל באותה נשימה הבנתי שקיבלתי פה הזדמנות להיות כאן ולעשות מה שאני יכולה כדי לעזור. מאותו רגע התחלתי לסייע במה שאפשר, ואני גאה להיות כאן במרלוג החירום של פתחון לב", היא מספרת.
רקס שקיבל תמיכה מלאה מהקרובים וממקום העבודה בהגעה לכאן, מספר שמה שקורה בתקופה זו בארצות הברית לא באמת מפתיע אותו. "זה חלק מאמריקה, נותנים לאנשים להביע את דעתם בין אם אנחנו אוהבים את זה או לא, בין אם זה מלא שנאה או לא. זה חלק מהדרך האמריקאית לתת לאנשים להגיד את הדברים האלה, גם אם הם מכאיבים ומלאי שנאה. זה מאז ומעולם היה ככה", הוא אומר.
שניהם אורזים במהלך ימי ההתנדבות אלפי מוצרים למען הזקוקים לסיוע, אבל לתהילה יש סוד קטן שהיא משתפת בו. "כשאנחנו אורזים ארגזי ציוד צבאי עם תיקים, כפפות, שקי שינה, חולצות וכל מה שצריך, אני מגניבה גם 'פתקי אהבה' קטנים לחיילים עם 'רק ביחד ננצח' ו'אוהבים אתכם', ורק אז סוגרת את הארגז", היא מספרת בחיוך רחב.
החיוך מתחלף אט אט לרצינות ותהילה ממשיכה. "אנשים צריכים להבין, מלחמה פרצה ויכול להיות שאנשים תרמו והתנדבו, אבל אנחנו עדיין במלחמה, אנשים צריכים סיוע והמלחמה הזו תמשך עוד חודשים רבים גם אחרי שתסתיים. יש במחסן המון ארגזי ענק, אבל תוך יום יומיים הם ילכו לסיוע ונצטרך ציוד ומזון חדשים". רקס מסכים ומוסיף עליה. "תמשיכו לתרום, זה מציל הרבה אנשים כאן", הוא אומר.
"הרגשתי חסרת אונים להיות שם, רציתי לעשות יותר וכשההזדמנות הגיעה הגעתי לכאן"
שירה, בת 33 מברוקלין שבניו יורק, אומרת על עצמה בחצי חיוך שהיא מה שנקרא 'ילדת ברוקלין', למדה בישיבה וגדלה שם מאז ומעולם. אלא שהתקופה האחרונה בניו יורק רחוקה מלהיות מחויכת עבורה. "כשהמלחמה פרצה לא ידענו מה קורה. הייתי בבית עם המשפחה ואנחנו לא משתמשים בטלפון בחג, שאלנו את השכן שלנו אם הוא יודע מה קורה והוא אמר 'אני דרום אפריקאי ואני תומך בפלשתינאים כי ישראל היא מדינת אפרטהייד', יותר מזה לא הוסיף. יום למחרת אחותי ניגשה לדוכן העיתונים וראתה בעמוד הראשון שיש פה מלחמה וחטופים ואת כל הזוועות שקרו ב-7.10", אומרת שירה.
"אני חושבת שכל כך הרבה מאיתנו באמריקה רוצים לעזור, רוצים לתמוך, אבל בשלב מסוים הרגשתי חסרת אונים להיות שם, רציתי לעשות יותר וכשההזדמנות הגיעה הגעתי לכאן", היא מספרת על הרגע בו החליטה לבוא.
ויחד עם זאת היא מאוד מוטרדת מהמצב בשכונת מגוריה בארה"ב. "מה שקורה שם מפחיד, כי בבית הספר אתה לומד על השואה, על המתח שהיה לפני שהאירועים קרו, ואתה אומר לעצמך שזה לא יכול לקרות בתקופת חיי, שהתבגרנו מאז, שגדלנו מאז. ואז לראות צלבי קרס על דלתות, ואת כל השנאה ברשתות החברתיות ואז אתה אומר לעצמך – כן, ככה זה התחיל", היא אומרת ומוסיפה כי "ללא ספק שכחנו את זה כחברה."
"הכנסנו לירח הדבש עשרה ימים כאן, במטרה לבוא ולתת מעצמנו"
לבסוף אנחנו מצליחים לתפוס מילה עם סמנת'ה, שטרודה בין הררי הארגזים, מוודאה שכולם מלאים ומכווינה את תנועת המוצרים. במקור היא מגיעה מניו יורק, אבל בניגוד לאחרים, הגיעה לישראל דווקא מאיטליה. "התחתנתי לפני שלושה שבועות וכבר היינו רגע לפני יציאה לירח הדבש שלנו באיטליה. ארבעה ימים לפני כן קיבלנו את המייל מתגלית לבוא להתנדב, לסייע למשפחות ולחיילים באוכל, בגדים וכל דבר אחר שצריך וחתמנו מידית. הכנסנו לירח הדבש עשרה ימים כאן, במטרה לבוא ולתת מעצמנו ואנחנו יותר משמחים להיות כאן", היא מספרת.
"בלי קשר לדעות פוליטיות, כולם במשפחה והחברים מבינים עד כמה ישראל חשובה לי ולבעלי. הקשר שלנו לישראל הוא חזק, יש לנו משפחה כאן, חברים, חברים בצבא, חברים במילואים וכולם תמכו בנו על ההגעה לכאן", אומרת סמנת'ה שהחליטה להתגייר במרוצת הזמן. "ההורים שלי הם שני נוצרים מטקסס, גם הם אמרו שזה המקום שאני צריכה להיות בו עכשיו."
"אנחנו עוזרים בכל הכוח לארוז מזון לכל מי שסבל, ציוד למען החיילים, אין מישהו בישראל שלא מכיר מישהו בצבא וכולם רוצים לעזור להם ביחד. הצוות פה מדהים ואני מרגישה ברת מזל להיות חלק מארגון שהוא א-פוליטי וכל מה שהוא רוצה זה לעזור לאנשים." בשלב זה סמנת'ה נשברת ומתחילה לדמוע. "כולם כל הזמן מודים לנו שאנחנו פה, אבל זה לא משהו שאתם צריכים לעשות. אין על מה להודות לנו, כולכם משפחה ואנחנו כל כך מאושרים שאנחנו יכולים להיות פה אתכם ולעזור. אני כל כך מצטערת על כל מה שעברתם", היא אומרת ומנגבת עוד דמעה.
מעוניינים לעזור במאמץ המלחמתי? לחצו כאן או חייגו לטלפון 5068*
בשיתוף ארגון "פתחון לב"
