ההורים של גולן, אוטיסט עם פרופיל גיוס רגיל שסבל מבריונות בעברו, הזמינו אותי לביתם ביום שבת בבוקר. ליד דלת הכניסה לביתם דגלים מוכנים להפגנה באותו הערב, גולן, מאוד פעיל ומודע פוליטית. רציתי לשמוע אותו, הוא סיקרן אותי.
כשאימו התגאתה עד כמה גולן, שלרוב היה שקט, הוא בעל ראייה חזותית חדה: "כמו Waze אנושי, יש חלקים נרחבים בגלובוס שהוא זוכר בעל פה", הוא התפרץ ועיניו נוצצות: "אתם יודעים שכשאני מחליט משהו אני צודק", מנסה להסביר להוריו שהוא יודע במה הוא יכול להצטיין. גולן החליט שהוא לא מסכים לשרת בשום תפקיד אחר. או מפענח תצלומי אוויר (יחידה 9900) או כלום.
רק כמה חבל שהוא לא יוכל להשתבץ במערך המודיעין החזותי המרכזי והגדול ביותר של צה"ל (יחידה 9900), זה אבוד. היחידה מקבלת רק אוטיסטים שקיבלו פטור משירות בפרופיל 21, דרך תוכנית שמפעילה חברה פרטית משותפת עם השב"כ והמוסד.
אוטיסטים שבחרו ואף התאמצו להתגייס בפרופיל גיוס רגיל, גם אם הם, כמו גולן, מעולים בתחום המיפוי וזיהוי אובייקטים ומחזיקים ביכולות מדהימות המתאימות לתפקיד, לא יכולים לקבל מיונים ליחידה. אין כניסה. הם גם חסומים למיוני ערבית.
3 צפייה בגלריה
טקס סיום טירונות מחזור יולי 23. בעלי רצון עז להיות חלק מהחברה ולהוכיח שהם מסוגלים לנצח כל ספק אך מתמודדים עם קושי ארגוני וציבורי בקבלת השונה
( צילום: המשפחות )
עדיין מתקשים לקבל אוטיסט שאינו מתנדב
אימו של גולן סירבה לאפשר לו לכתוב מכתב לצבא, היא חששה ואני לא יכולתי להסכים איתה. כאבתי עם גולן את כאב הסירוב והאפליה והבנתי שגם אני חייב בעצמי להפסיק לפחד ולהתחיל לכתוב. מאז שהתגייסתי ניסיתי למצוא את מקומי בצבא, וגם אחרי שיזמתי ונלחמתי על תוכנית שרבים רואים בה כפורצת דרך, פעמים רבות אני מרגיש ששונאים אותי, שמתרחקים ממני, שלא משנה כמה אעבוד, כמה אני משקיע, כמה ידע וניסיון יש לי, כמה יזמתי ודחפתי ונאבקתי - תמיד ירצו אחרים שיעשו את העבודה. רק לא אני. ואני לא לבד. ותמיד יש הסבר כאילו אמפתי כלפינו, אבל בפועל אנחנו תמיד הפגומים ש"לא מבינים את המציאות".
ואני אומר לכם שלפעמים אני מבין אותה מצוין, רק לא תמיד יודע להגיב נכון, ולפעמים מבין אותה אחרת, וזה היתרון שלי כאוטיסט. אני סוג של "טראבלמייקר", ולמדתי לקבל את עצמי ככזה. אני פשוט לא יודע להיות אחרת.
"לא היה לי כוח להסביר שהגעתי לסף ייאוש, שאני בודד, ששוב האשימו אותי במשהו שלא עשיתי אבל לאיש לא אכפת. הייתי כל כך עצוב ואבוד. אבל כל שרצו זה שאקום ואלך".
3 צפייה בגלריה
נואם ומקבל תעודת הוקרה. מועדון השגרירים הזרים בישראל. מאי 23. במקביל מרגיש אוטיסט "שקוף" ששולח מכתבים והודעות, לא נענה ולא מבין מדוע
אבל לפעמים גם אני נשבר. זה היה יום אחרי הבחירות האחרונות לכנסת בנובמבר 2022. כתבתי מכתב קצר המתאר את מצבי העגום והשארתי אצל שורת קצינים בכירים, יצאתי החוצה מהבניין הצה"לי והתיישבתי על הרחבה. שני אנשי ביטחון של משרד הביטחון ניגשו אליי אבל לא עשו כלום, ואז שתי חיילות ניסו להבין על מה המחאה. ואני? ניסיתי להתחבא בתוך הכומתה, לא היה לי כוח להסביר להן שהגעתי לסף ייאוש, שאני בודד, ששוב האשימו אותי במשהו שלא עשיתי אבל לאיש לא אכפת. הייתי כל כך עצוב ואבוד. אבל כל שרצו זה שאקום ואלך. אחרי שעה זה נגמר, איש הפיל קם והלך.
אני לא הולך לספר לכם שוב על אבא שלי, כיצד התעלל בי, על התחושה של ילד לראות כיצד הוריו לא רוצים אותו ונותנים את כל אשר להם למישהו אחר, על כך שאבא שלך שרף את תעודת התואר ראשון שלך כדי להמשיך לטעון שאין לך תואר, שאתה כישלון, שלא ייצא ממך כלום. אין דבר יותר מכוער מאשר לשים רגליים לאדם עם מוגבלות, שהמשבר שממנו הוא צריך לקום שוב ושוב, להתאושש, להמשיך קדימה, הוא משימה שאי-אפשר אפילו לתאר.
לעולם לא תבינו. זה לא משבר רגעי, אלו החיים של אוטיסטים. ההורים הם אלו שעוזרים להם לקום. לא הצבא. לא המדינה. כשאין לך הורים, זה הופך למשימה בלתי אפשרית. אינכם יודעים וגם אינכם מסוגלים להבין, את טיבו של צעיר שכל חיוך לעברו, כל הישג ולו הקטן ביותר, כל צעד, הוא בחזקת נס עבורו. הוא לא מאמין שזכה לכך.
אילו רק היו אוטיסטים באמ"ן מחקר במלחמת יום הכיפורים
שמעתי את דבריו של האלוף (במיל') גיורא איילנד, לשעבר ראש המועצה לביטחון לאומי, המתאר כיצד בימים הראשונים למלחמה, עד 9 באוקטובר (היא פרצה ב-6), הרמטכ"ל דדו עשה כמעט כל שגיאה אפשרית. למשל כיצד ב-7 באוקטובר הוא נסע לבדו לפיקוד הדרום לתכנן את מתקפת הנגד לפלישה המצרית, בלי רח"ט מבצעים או בני לוויה מתבקשים אחרים. מתקפה זו נכשלה ובמחיר של נופלים רבים. אבל ב-9 באוקטובר חל מהפך בתפיסתו וכאשר שב למטכ"ל והציג תוכנית חדשה וכולם שיבחו אותו, דדו גער בהם – "אל תגידו לי כמה אני צודק, תגידו לי במה אני טועה".
תובנה זו לא חדשה בהיסטוריה צבאית. אלכסנדר מוקדון הקדים אותו במשפט דומה 2,300 שנה קודם. אבל יש בה משום תובנה חשובה. תת-אלוף (במיל') איתי ברון, ששימש רח"ט המחקר באמ"ן, מספר שאם מנתחים את הדיונים שקדמו למלחמה, הרי שהם נערכו בצורה מאוד דומה לאיך שאנחנו מקיימים אותם כיום.
אז, כמו עכשיו, יושבים סביב השולחן אנשים חכמים, הבעיה היא התרבות הארגונית שפעמים רבות חוסמת חשיבה מערערת וביקורת. דדו, שקיבל בהתחלה בהכנעה את המסקנות של ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא, ולא שאל שאלות עד פרוץ הקרבות, הבין שהוא צריך לשנות לגמרי את דרך הפעולה שלו. זו הייתה גדולתו.
אנחנו בתקופה אחרת, לא בטוח שטובה יותר. לא בטוח שבדור טוב יותר. זו אשליה שראוי לנפצה. לא בטוח שלמדנו את הלקח החשוב ביותר מאותה מלחמה - הטלת הספק. החשיבה הביקורתית, היכולת לקבל ביקורת, החתירה להעמיק בפרטים.
נחמן שי סיפר שהציבור נחשף לכיבוש החרמון בידי הסורים רק כאשר צה"ל כבש אותו בחזרה. הצנזורה, גם העצמית, גם כיום, אינה נכס כי אם עול. הפחד שינקמו בך פן תפרסם או תביע דעה, בתוך או מחוץ לארגון על הארגון, מעיד שעדיין לא הפקנו לקחי עומק. אנחנו עדיין חיים בחברה שמחלקת אותנו בין "אנחנו" ל"הם". אתה "איתנו" או "נגדנו".
אני, כמו אוטיסטים רבים, מאמין שיש לי אינטליגנציה ויכולות לא מבוטלות, אבל אני לא יודע למצוא את מקומי, אפילו לא בחדר אוכל צבאי, בלי שעוזרים לי. זה הפאק. וזה משהו שגורר הרבה דעות קדומות וחוסר סובלנות לאורך זמן. אני ורבים מהאוטיסטים צריכים לפעמים את האדם הזה שייקח לנו את היד וייתן לנו סיכוי נגד מה שנתפס כמקובל. ואם זה לא קיים, אז מפספסים כישרונות אדירים שיכולים לתרום המון לביטחון המדינה.
שואב תקווה מהנשים בצה"ל שנלחמות על מקומן
"בסוף הצבא עושה מה שהוא רוצה", כתבה אימא לחייל על הרצף בקבוצה שבה חברים מעל 600 הורים. היה זה סופו של שבוע מאוד קשה עבורי שבו הרגשתי עד כמה היותי אוטיסט ועוד יותר, כזה שחלש בקשרים חברתיים, פוגע בי לא רק בצבא, אלא גם בקרב הורי המלש"בים. איך תמיד כולם מעדיפים את ה"נורמליים" ולא את החריג. כל כך התאכזבתי שתקפתי מילולית מתוך כוונה להגן על עצמי, "היי, אני יצרתי את התוכנית הזו, אני לא אפס".
הגעתי לקצה גבול היכולת שלי להתמודד עם כל כך הרבה אנשים ואני האוטיסט היחידי מולם, שסיימתי במשפט נואש ויצאתי מהקבוצה. חלק מההורים לקחו קשה את דבריי, חלק חשבו שאני אפילו עומד להתאבד. במפתיע הוצפתי במכתבי תמיכה מהורים שלקח לי שבועיים ויותר להגיב עליהם.
לא מזמן קצין בכיר שאני מאוד מעריך אמר לי בשיחה אישית שאני אומר דברי טעם ואף חוכמה בפי, אבל בגלל האופן שבו אני מציג את הדברים, אנשים לא רוצים להקשיב לי. אני יודע שאני יכול להגיד גם דברים פוגעניים, חסרי טאקט, אני גם בטוח שאנשים לא יפסיקו לנסות לתקן ולהסביר "איך צריך אחרת". אבל אולי לפעמים שינסו להסתכל מבעד לעיניים שלי, איך זה להיות בחור שונה שנלחם על מקומו כל יום מחדש. רציתי להגיד לאותו קצין: 'נראה אותך אומר לבחור עיוור שבגלל שהוא לא רואה זה בסדר להתייחס אליו אחרת'.
3 צפייה בגלריה
מספר הנשים בתפקידי לחימה זינק בין השנים 2014 ל-2023 ב-180 אחוז כתוצאה ממאבקים שניהלו קצינות וחיילות. צה"ל מבין שזה משתלם לו ומסיר חסמים
(מקור: דובר צה"ל)
אני יודע היכן אני טועה ומאמין שאני מסוגל לקחת אחריות על השגיאות שלי ולבקש סליחה. לפעמים אני כל כך שקוע בצידוק המקצועי, שקשה לי לקבל את ההצדקה למורכבות ארגונית בשילוב אוכלוסייה עם אוטיזם. בתהליך הזה גם לא אחת הייתי מאשים מאוד כלפי אנשים שאני יודע שיש להם כוונות טובות.
ובכל זאת, למרות כל האתגרים הרבים, אני מסתכל על כמעט 30 שנה מאז בג"ץ אליס מילר המפורסם, שבעקבותיו לראשונה התחיל שילוב נשים במערך הלוחם של צה"ל. בישיבה שנערכה בכנסת ב-12 ביוני 2023 הציג ראש חטיבת התכנון באכ"א נתונים שלפיהם מאז 2014 עלה אחוז ההשתתפות של נשים מ-6 ל-18 אחוז. במערך ההגנה האווירית לוחמות מהוות כ-50 אחוז, בהגנת הגבולות הן כמעט שני שלישים ובמשמר הגבול כ-37 אחוז.
"הרעיון הוא לא רק עניין של שילוב נשים אלא בגלל שיש פה מיצוי הון אנושי אדיר", מצוטט ראש החטיבה, אבל חשוב לשים פה כוכבית גדולה. בסקירה מיוחדת של מרכז דדו לחשיבה צבאית (גיליון 37, מרץ 2022) טענו שורה של חוקרות, שהן גם קצינות בצבא, כי בצה"ל קיימת עדיין הדרה קטגורית של נשים מהזכות להעמיד את עצמן במבחני המיון למרבית יחידות העילית של הצבא. על סטייה והפרה של מסמך "הייעוד והייחוד" של צה"ל שאחת מהנחות היסוד שלו דורשת "שירות שוויוני, משמעותי ומכבד לכל חייליו באשר הם".
מסקנת החוקרות היא שנקודת המבט הדומיננטית שעיצבה, ומעצבת עד היום, את התנהלות הצבא ביחסו למשאב האנושי היא של גברים. אני רוצה להוסיף ואף לחדד – של גברים ונשים נוירו-נורמטיביים "פריבילגיים", שפשוט לא מבינים את הפוטנציאל שיש באוכלוסייה על הרצף, ומתקשים לקבל אוטיסטים כשווי הזדמנויות.
תביעתן של צעירות חדורות רוח שליחות, בגיבוי עשרות ארגונים, לשוויון מגדרי ביחידות הלוחמות (הידוע כבג"ץ 3227/20) והחלטתו של צה"ל להתחיל לאפשר לנשים מיונים לסיירת מטכ"ל, יהל"ם, 669, יחידת הניוד באוגדה 98 והשריון המתמרן, הן עוד צעד שנותן בליבי תקווה לעתיד המשותף של כולנו.
אני מוצא מפקדים רבים שאחרי שיחה איתם לא מהססים ונלחמים לפרוץ עבורנו עוד דלת ועוד שביל. אך בעיקר, אני פוגש ומדבר עם עשרות צעירים עם אוטיזם שמתגייסים בקרוב לצה"ל, חלקם מבריקים, מלאי מוטיבציה ותקוות לעתיד. יודע שהדרך שהם והוריהם עשו כדי להגיע לאן שהגיעו בגיל 18 היא הכי קשה וארוכה שאפשר לדמיין. אני כולי תקווה שבשנה החדשה תסתכלו כולכם מבעד לאבחנה ותקשיבו לקול שלהם.
- אודי הלר הוא אוטיסט, יזם תוכנית "תתקדמו" בצה"ל. בעל תואר שני במדעי המחשב, פעיל חברתי וחוקר צבא ומוגבלות.
