בשיתוף מועצת החלב
מראיינים: אביהו שפירא ואסף קוזין | צילום: ירון שרון ואביהו שפירא | הפקה: אור נתן
מושב בית הלל באצבע הגליל כמעט ריק לגמרי מאנשים אבל בליבו, בין הנ"טים והכטב"מים, עדיין פועם משק קורלנדר, שעובר בתוך המשפחה מזה שלושה דורות. מאז ה-7 באוקטובר דרור הבן, מגויס למילואים ביחד עם אחיו ומגיע אל הרפת בחופשות מהצבא. בינתיים מי שמחזיק את הטיפול בפרות הוא האבא טומי, בן ה-76. "ה-7 באוקטובר תפס אותנו בהפתעה ומאז הכול השתנה", מספר דרור. "זו הפעם הראשונה בה בית הלל מפונה ומי שנשאר פה זה החקלאים ועוד כמה אנשים שהחליטו, על אף הירי ושהמושב נמצא במוקד של החיזבאללה – להישאר".
גם במושב גורן שבגליל המערבי הנוקדים נאחזים בקרקע. ביתה של אילנית דעדוש-קלפון, שמנהלת חווה לגידול עיזים בשם 'חוות דורון', כבר ספג פגיעה מירי – אבל היא ממש לא מתכוונת לעזוב. "שכל מי שייראה אותנו יידע, גם האויבים שלנו - אנחנו לא הולכים לשום מקום", מצהירה אילנית מתוך הדיר בגורן. "משק חקלאי כשהוא נמצא במקום מסוים הוא מוצב לכל דבר ועניין, אם אנחנו עם מדים או בלי מדים – אנחנו חיילים ואנחנו מתנהלים כמו חיילים".
דעדוש-קלפון מסבירה שאת בעלי החיים שלה היא לא תעזוב, אבל מתגעגעת לצחוק הילדים. "משק דורון הוא משק משפחתי, שהיתה בו גם חווה טיפולית מאוד גדולה. ילדים הגיעו לכאן לטיפול באמצעות בעלי חיים, הטבע והאדמה. החווה הזאת הייתה שוקקת חיים וצחוק ילדים, ומאז ה-7 באוקטובר לא יכול להגיע לכאן אפילו ילד אחד".
במקביל, מתמודדת אילנית עם הסטרס בו מצויים בעלי החיים מהירי. "כל העיזות כאן נחלבות פעמיים ביום, והן קצת לחוצות בגלל המצב הביטחוני מסביב", היא מספרת, "גם הגדיים הקטנים הרגישו את הסטרס, והרבה פעמים נערמו אחד על השני, עד שלפעמים גם הרגו אחד את השני".
אילנית, טומי ודרור לא לבד. המשקים החקלאיים מייצרים סביבם מעגל חיים שלם. "ברגע שאני כאן אני משאירה חיים", מסבירה מנהלת "משק דורון". "כשמשק חי, יש וטרינר שנכנס, מכלית חלב שנכנסת, משאית תערובת שנכנסת. זה עדיין מזיז את הכלכלה".
במשק קורלנדר אנחנו פוגשים את טוחיר חולוב שמגיע עם המכלית לאסוף את החלב מהרפת. למרות הירי מסביב חולוב לא מפחד. "אם יש אזעקה אנחנו נכנסים למיגון ועובדים בלי פחד. אנחנו ישראלים", הוא מצהיר. עומר מלכה מוביל את המזון לעיזים אל תוך מושב גורן ונאלץ לעבוד בלילה כדי שלא יהפוך למטרה נעה. "עכשיו באתי מזרעית ושומרה, היו אזעקות ועצרו אותנו", הוא מספר. "אנחנו במקומות מסוכנים, המצב לא פשוט, אבל זה בעלי חיים, זו אחריות שלנו. לולא החקלאים שחיים עכשיו באזור האזור הזה היה נטוש".
אל הרפת בבית הלל מגיע גם ד"ר שי ביטון, הווטרינר שאחראי על כל בעלי החיים שנשארו בקו האש של הגליל העליון. "התרגלנו, זאת התחושה היום", אומר ביטון בצער. "יש התרעות ויורים כל הזמן. ברוב המשקים התקינו מיגוניות, אבל רוב העבודה שלנו מתבצעת בשטח פתוח או רחוק מהמיגוניות. אנחנו משתדלים שלא לסכן את עצמנו, אבל חייבים להמשיך בשגרה. אנחנו חייבים לדאוג לרווחה ולבריאות של הפרות - זה מעל הכול".
"אנחנו לא נשברים, לא ברוח ולא באומץ"
"אנחנו נמצאים כרגע בתקופה מאוד מאוד אמבווילנטית מבחינת רגשות" משתפת אילנית, "כי מצד אחד אנחנו רוצים לספר לעצמנו שאנחנו חזקים, שאנחנו פה, שאנחנו לא הולכים לשום מקום, שכל מי שרואה אותנו, גם האויבים שלנו, שיבין שאנחנו נשארנו כאן. אנחנו קרובים לאדמה, אנחנו מחוברים לאדמה. אנשים לא סתם באים מתיישבים בגליל המערבי ועושים חקלאות. יש כאן איזושהי קרבה שלפעמים אי אפשר לכמת אותה במילים, ומצד אחד אתה באמת גם שואל את עצמך הרבה שאלות, מתי יש את הגבול הזה שאתה מסכן את עצמך קצת יותר מדי".
לדרור קורלנדר חשוב להעביר מסר מקו הגבול: "אנחנו רואים עכשיו במלחמה שהחקלאות הישראלית, ועל אחת וכמה וכמה הרפת הישראלית, ממשיכה לעבוד ושומרת על גבולות המדינה. אני מקווה שביום שאחרי, שאני מקווה מאוד שיגיע מהר, שיזכרו גם אז שהחקלאות הישראלית והרפת הישראלית זה מקור משיכה לאנשים, גם לפריפריה, וכן, אנחנו גם שומרים על גבולות המדינה".
"אני עומדת פה ולבנון שם", מצביעה אילנית על הגבול מתוך משק העיזים. "ברגע שאני נמצאת כאן, האויב שלנו רואה שאנחנו לא נשברים, לא ברוח ולא באומץ. אנחנו ממשיכים לעשות כאן חקלאות ולעבוד את האדמה, אנחנו לא זונחים את בעלי החיים שלנו. אני זוכרת ריאיון עם מזכ"ל חיזבאללה, שאמר: 'אתם הציונים של היום, זה לא כמו פעם, אתם שתי פצצות בורחים'. אז שיידע - אנחנו לא בורחים".