צפו והכירו את "הישראלים הטובים בעולם"
מאכילים ילדים, מקימים מרפאות ודואגים לתשתיות של חשמל ומים
(הפקה: שחר לוי; עריכה: איתי פולק)
8 צפייה בגלריה
בכפרים המרוחקים, המרפאה הניידת מוקמת זמנית מתחת לעץ המנגו. ד"ר אורי שוורצמן וד"ר בריטה בודה שוורצמן בגאנה
(אוסף פרטי)
8 צפייה בגלריה
ילדים, נשים הרות וחולים פסיכיאטריים. התור למרפאה הניידת של בני הזוג שוורצמן בגאנה
(אוסף פרטי)
האזינו כאן ל"כותרת" - מעין רודה מראיינת את ד"ר אורי שוורצמן וד"ר בריטה בודה-שוורצמן על אהבתם ארוכת השנים לאפריקה ואנשיה (הפקה: רון טוביה וגיא סאלם, סאונד: ניסו עזרן)
"אפריקה היא כמו התמכרות, היא כמו הרואין, צריך להגדיל מינונים כל הזמן", כך משיב לי ד"ר אורי שורצמן, פסיכיאטר (וסופר) בן 60, שחי על קו תל-אביב-גאנה עם אשתו ד"ר בריטה בודה-שורצמן, כירורגית ילדים בת 53, כשאני שואלת אותו איך הם עושים את זה: איך מקימים קליניקה ניידת, שחולשת על אזור יערות גשם שחיים בו 1.1 מיליון איש, ותוך כדי כך מגדלים שלושה ילדים, וחוזרים לישראל, כי גם צריך להרוויח כסף איכשהו.
בני הזוג שורצמן הכירו בגאנה באמצע שנות ה-90. היא הייתה סטודנטית לרפואה מגרמניה, הוא היה רופא צעיר מישראל אחרי התמחות, ושניהם הגיעו לאפריקה כדי לנסות להפוך את העולם לקצת יותר טוב. "אפשר להבין למה התאהבתי בה", מספר אורי וזוכה לגלגול עיניים מצד בריטה על גבי מסך הזום שבו שניהם משוחחים איתי – היא בגרמניה, הוא בתל אביב. לא רק שהם מחלקים את זמנם בין גאנה לישראל, בשנה וחצי האחרונות הם התראו רק בחטף, בגלל שבריטה נאלצה לבלות תקופה לצד משפחתה בגרמניה. בשנת 1996 הם התחתנו, ואחרי כמה שנים שבהן עבדו בבתי חולים קתוליים בגאנה, הם הקימו בשנת 2007 "מרפאה ניידת".
איך נראית מרפאה ניידת בג'ונגלים של אפריקה? שני טנדרים, שני רופאים, ציוד רפואי – ונהג אחד חשוב במיוחד, שצריך לנווט בתוך הבוץ ובדרכים הקשות בין הכפרים. הם מגיעים בכל יום אל כפר אחר. בריטה פוגשת שם את הילדים והאמהות, ואורי את החולים הפסיכוטיים. הם מתקשרים בעזרת מתורגמן, בשפה המקומית. יש כפרים שהם מגיעים אליהם אחת לשבועיים, או אחת לחודש, והם משתדלים לשמור על רצף טיפול. בכפרים שבהם אין שום גורם רפואי, כמו אחות קהילתית למשל, הם פוגשים גם במקרים הכלליים – חולי מלריה, סיבוכים של איידס, תת-תזונה.
שבועיים באפריקה בכל חודש
אחרי חמש שנים, כשהם כבר עם שלושה ילדים, חזרו בני הזוג לישראל, ומאז, מספר אורי, "אנחנו מנסים שבכל חודש אחד מאיתנו יהיה שם שבועיים. זה מחזיק נישואים נהדר". בארץ אורי מתפעל קליניקה ומלמד באוניברסיטת בן גוריון, ולפני שנסעה לגרמניה עבדה בריטה בבית החולים קפלן בחצי משרה. וכשאני שואלת מי מממן את השליחות האפריקאית שלהם, אומר אורי: "אנחנו כמו חב"דניקים. אנחנו מאמינים שבסוף, אלוהים ישלם. אנחנו מגיעים לסוף השנה ונראה לנו שאין כסף, ופתאום זה מתמלא. כל הפרויקט שלנו, זה משהו כמו מאה אלף דולר בשנה". במימון הפעילות שלהם תומכים יחידים וארגונים הומניטריים, בהם Sid Israel ואחרים.
לצד הקליניקה הניידת הקימו השניים פגייה בגאנה, והם גם עמלים על הכשרת עובדים מקומיים. בריטה, למשל, לקחה על עצמה ללמד רופאים את הניתוחים הנפוצים ומצילי החיים בכירורגיית הילדים. "זה כמו אפקט דומינו", היא מסבירה. "העבודה שלנו היא לא רק מה שאנחנו עושים, אלא גם מה שאנחנו מלמדים. הגענו מלמטה, כי הכרנו את המערכת, והבנו שאם נגיע מלמעלה לא נגיע לכלום. לכן תמיד פנינו לבתי חולים מיסיונריים קתוליים. איתם אנחנו משתפים פעולה, כי הם הכי מסודרים, ושותפים לאותם ערכים כמו שלנו".
איך נכנסים לכפר אפריקאי ורוכשים את אמון התושבים?
לאורי יש סיפור על כפר אחד שנכנס להם ללב באופן מיוחד. "יש כפר שאנחנו נורא אוהבים, שם הילדה הגדולה שלנו עברה את טקס החניכה האפריקאי שלה. זה כפר שקשה להגיע אליו, ואינספור פעמים נתקענו שם בבוץ. כשהגענו לראשונה, בדיוק הייתה ישיבה של כל זקני הכפר והצ'יף מתחת לעץ הבאובב. הצגנו את עצמנו וביקשנו לפעול שם. כל אחד מהם נשא נאום ארוך, ובסוף הסכים. אבל בסוף הם שאלו אם נגיע גם בעונת הגשמים. כששאלנו למה, הם סיפרו שזמן קצר לפני כן נפלה ילדה לתוך האש החשופה שעליה מבשלים, ובגלל שזו הייתה עונת הגשמים, לא הספיקו להגיע אליה, והיא נפטרה מהכוויות כעבור שבועיים. שם נפשנו נקשרה בשלהם. כבר 14 שנה אנחנו נוסעים אליהם בכל שבועיים. אף פעם לא פספסנו, והרבה פעמים חילצנו את המכוניות מהבוץ".
אבל לא כל הסיפורים שלהם מסתיימים בהצלחה.
בריטה, ספרי על מקרה אחד שנכנס לך ללב במיוחד.
"יש הרבה. בעיקר הילדים שאני מנתחת, שלא את כולם אנחנו מצליחים להציל. אחד הילדים, קראו לו פרדריק, היה תינוק בן שבעה חודשים. הוא הגיע עם אם חד הורית, חסרת כסף ובלי עבודה, שסיפרה שיש לו בעיה במעיים. גילינו שיש לו בעיה מולדת מאוד קשה, הוא נזקק לכמה ניתוחים גדולים. ניתחנו אותו, והוא היה בסדר, אבל הילדים האלה צריכים מעקב. אחרי חודשיים היה לו סיבוך מאוחר, ובסוף השבוע שזה קרה, וזה תמיד קורה בסוף שבוע, לא הייתי בכפר. הם הגיעו לבית חולים אחר, שם לא הבינו מה יש לתינוק ולא טיפלו בו כמו שצריך, ובסוף הוא מת".
ולא נשברים?
"כל הסיפור היה קשה, זה דברים שנשארים בלב. אבל אנחנו לוקחים את כל מה שקורה לא טוב כשיעור – מה אפשר לשפר, איפה הייתה הטעות, איפה טעינו. תמיד לומדים מזה".
אורי: "אני נורא אופטימי בחיים. גם אם יש לנו איזה רגע קשה בתוך הקליניקה, בסוף היום אנחנו שולחים את הנהג והוא קונה לנו יין דקלים, שעושים משרף. ואנחנו יושבים בשקט, שותים את יין הדקלים, והכול נראה ממש טוב בעולם הזה".
בריטה: "לא תקבלי ממנו תגובה אחרת, הוא תמיד ככה. היו המון קשיים בדרך, את יכולה לדמיין. אם זה מחלות שחטפנו בגאנה, או שהילדים היו חולים מאוד וחשבנו לעצמנו 'יואו, איך יכולנו', וגם החזרה לישראל. וגם הכספים שקשה להשיג".
בריטה: "זה היה מאוד טבעי לנו לגדל ילדים באפריקה. הם ראו שם הכול. בשבוע הראשון שהגענו לבית, התושבים באזור הבינו שאנחנו רופאים, והגיעו פציינטים, אנשים במצב קשה. הביאו תינוקות שמתו תוך כדי שבדקנו אותם. את כל זה הילדים ראו. הם ראו שהמוות שייך לחיים, שזה משהו מאוד טבעי"
8 צפייה בגלריה
דייסת הפו-פו המסורתית נכתשת ברקע לכבוד זוג הרופאים, אורי ובריטה שוורצמן, בכפר בניאמב-קאירה, מערב גאנה
(אוסף פרטי)
8 צפייה בגלריה
הג'יפ והצוות של המרפאה הניידת שמפעילים בני הזוג שוורצמן בשיתוף פעולה עם בית החולים המיסיונרי בגאנה
(אוסף פרטי)
8 צפייה בגלריה
אמצעי תעבורה מגוונים ולפעמים מאולתרים מגויסים לטובת הסעת ציוד וצוות רפואי למחוזות מרוחקים בגאנה
(אוסף פרטי)
8 צפייה בגלריה
לא אחת המרפאה הניידת נאלצת להתמודד עם תנאי שטח מאתגרים במיוחד. הצוות הרפואי מחלץ את הג'יפ מהבוץ
(אוסף פרטי)
8 צפייה בגלריה
מגיעים אל יישובים זעירים, בלב הג'ונגלים, ללא דרכי גישה או שבילים סלולים. המרפאה הניידת בגאנה
(אוסף פרטי)
"אנחנו כמו חב"דניקים. אנחנו מאמינים שבסוף, אלוהים ישלם. אנחנו מגיעים לסוף השנה ונראה לנו שאין כסף, ופתאום זה מתמלא"
לגדל משפחה בתנועה
שלושת הילדים של בני הזוג כבר גדולים יחסית – הצעיר מביניהם בתיכון, הגדולה באוניברסיטה. שלושתם התחילו את חייהם בתנאיה הקשים של אפריקה.
איך מגדלים ילדים ככה?
בריטה: "אני לא מכירה גידול ילדים אחר, אז אני לא יכולה להגיד לך מה ההבדל. זה היה מאוד טבעי לנו לגדל ילדים באפריקה. הם ראו שם הכול. בשבוע הראשון שהגענו לבית, התושבים באזור הבינו שאנחנו רופאים, והגיעו פציינטים, אנשים במצב קשה. הביאו תינוקות שמתו תוך כדי שבדקנו אותם. את כל זה הילדים ראו. הם ראו שהמוות שייך לחיים, שזה משהו מאוד טבעי.
"הקטן התחיל לשחק בכדור עם פחית קולה, כי לא היה משהו אחר. הם הבינו שמים זה משהו מאוד משמעותי בחיים, לא משהו שסתם בא מהברז. הם למדו שיש גם סכנות בחיים שיכולות לאיים עליהן. היו לנו בסביבה 17 נחשים שהרגנו בחמש השנים שהיינו שם, והילדים יודעים להרוג נחש".
לא מיומנות שימושית במיוחד בתל אביב.
"לא, היה להם קשה לחזור לישראל. החברים שלהם היו בגאנה, ופתאום הם האאוטסיידר בסביבה האורבנית של תל אביב, כולם עם המחשבים, זה לא היה פשוט. אבל אני חושבת שלילדים יש אדפטציה מדהימה, וכמובן הם בטח יספרו לפסיכולוג אחר כך מה עשינו להם".
אורי, ספר על מקרה שזכור לך מהטיפולים שלך.
אורי: "הייתה אישה באחד הכפרים, שהגיעה בפעם הראשונה פסיכוטית לחלוטין. היא הייתה מסתובבת בכפר בשוק, עירומה כמעט לגמרי. מאוד חשדנית. כשהיא נכנסה לקליניקה שלנו בפעם הראשונה, היא הייתה בטוחה שהאדם הלבן עומד לנצל אותה, הייתה בטוחה שאני רוצה ממנה משהו מיני. לפני כן הביאו אותה במצבה הקשה ל'הילינג סנטר', שם היו אמורים לגרש ממנה את השדים שגרמו לה למחלה הנוראית הזאת".
"הכומר שהיה ממונה על כך במרכז הריפוי הכניס אותה כנראה להיריון, ואז שלח אותה לדרכה. היא ילדה ילד, נתנה אותו לאימה, ועברה לכפר כדי לנסות לשרוד. לאט-לאט רכשתי את האמון שלה. שאלתי אותה אם היא רוצה אנשי צוות נוספים בחדר, או נשים, והיא סירבה – אמרה שהיא יודעת להתגונן מול האדם הלבן. התחלנו טיפול, והיא השתפרה בצורה מדהימה. כשחזרנו שוב לכפר היא הייתה נורא גאה. התחילה למכור סבונים בשוק, ופתאום הייתה לה משמעות. היא אפילו קנתה לעצמה בד יפה והכינה לעצמה בגדים".
"ואז באחת הפגישות, כשבריטה ואני עובדים באותו חדר, היא הציעה שאתחתן איתה. אמרתי שאני מוחמא, הצבעתי על בריטה ואמרתי שאני כבר נשוי. זה לא הפריע לה. אבל בריטה לא קיבלה את ההצעה".
מה אומרים אנשים ששומעים את הסיפור שלכם?
אורי: "אני חושב שיש שחושבים שאנחנו מוזרים, וזה בסדר. הם צודקים. יש הבדל בין שאני מספר את זה, לבין שאני שומע את הסיפור. כשאני שומע את הסיפור, אני אומר לעצמי זה באמת סיפור מוזר. אנחנו כבר לא צעירים עד כדי כך שנאמין שאנחנו יכולים לרפא את אפריקה או את העולם, אבל כל אחד עושה את המעט שהוא יכול לעשות".
