איריס הייתה רק בת 12 כשהחליטה לנטוש את בית הספר ולעזוב את הבית שבו גדלה, והחלה לשוטט ברחובות עם אנשים מבוגרים ממנה שהשתמשו בסמים, שתו אלכוהול ללא הכרה ואת מרבית יומם העבירו בניסיון למצוא מימון לרכישת עוד סמים ואלכוהול.
"באותה תקופה לא השתמשתי בסמים, למרות שהם היו זמינים לי וכל מה שהייתי צריכה זה רק לבקש", היא מספרת. "אבל כן שתיתי הרבה אלכוהול, ובתקופה שבה שוטטתי ברחובות נחשפתי לדברים שילדה בגילי לא אמורה להיחשף אליהם. זכורות לי בעיקר הנשים, שהסתובבו ברחוב חיוורות כמי שאיבדו את הטעם לחיים".
המציאות המטלטלת של הרחוב לא הייתה זרה לה. עוד לפני שהייתה בת 12 היא מצאה את עצמה לא פעם בורחת מהסביבה הלא-מוגנת שבה גדלה - אל הסביבה הלא-מוגנת של הרחוב. אולי כי האינטראקציה שלה עם האנשים ברחוב לא כללה רגשות וקשרי דם. היא לא הייתה חייבת להם כלום - והם לא היו חייבים לה. היא הייתה עוד אחת שמצאה נחמה בסביבה לא מוכרת שבה כל אחד מתעסק בצרות של עצמו, ולאף אחד אין כוח או רצון לשפוט אותה על מעשיה.
"נולדתי בקיבוץ למשפחה במצב סוציו-אקונומי גבוה. בילדותי עברתי התעללות פיזית ומינית במשך כמה שנים, ואחרי שהוריי התגרשו ועזבנו את הקיבוץ - המצב הכלכלי שלנו התדרדר מאוד", היא משתפת באומץ. "התחלתי לעשן סיגריות בגיל צעיר מאוד ולא מצאתי את עצמי במסגרות החינוכיות, מה שהוביל אותי להסתובב ברחובות עוד לפני שעזבתי את הבית".
"הבנתי שלא מחכים לי בחוץ"
במשך שלוש שנים איריס שוטטה ברחוב, ואז קצת לפני יום הולדתה ה-15 בית המשפט החליט להתערב ולהציב לה גבול. "השופטת אמרה שיש שתי אפשרויות - או שאכנס למסגרת של פנימייה ואשאר בה או שאעבור ל'צופיה' או ל'מסילה', כלומר למעון נעול ("צופיה" ו"מסילה" הם שני המעונות הנעולים היחידים לנערות בסיכון הפועלים בארץ, מטעם משרד הרווחה - א"ה).
"זה היה הרגע שבו נבהלתי", היא לוקחת נשימה עמוקה, וממשיכה: "אני לא יודעת מה קורה שם היום, אבל בתקופה ההיא היו הרבה מאוד סיפורים רעים על המעונות האלו ועל היחס כלפי הנערות שנמצאות שם, וכמי שחוותה הרבה מאוד אלימות והתעללות בעברה - אלו הדברים שהכי פחדתי מהם.
"מבחינתי הייתי מוכנה לעשות הכול - להפסיק לשתות ולהיפגש עם חברים, רק שלא יכניסו אותי למקום שבו חששתי שנמצאות כל הטראומות שחוויתי וגרמו לי לברוח מהבית. אני זוכרת שאמרתי לשופטת שאני לא אצליח להישאר במסגרת בכוחות עצמי, ושאני צריכה את העזרה שלהם כדי להישמר מהסביבה שהייתי חלק ממנה עד אז".
5 צפייה בגלריה
איריס, בתקופה שבה התגוררה בהוסטל. "לקח לי זמן להתרגל לזה שלמישהו אכפת ממני"
(צילום: אלבום פרטי)
השופטת השתכנעה, ושלחה את איריס בצו בית משפט היישר ל"בית סנונית" - הוסטל לנערות בסיכון שפעל עד 2019 בקיבוץ כפר רופין שבעמק בית שאן, בפיקוח משרד הרווחה. צוות המקום והחניכות שהתגוררו בו במהלך השנים ניהלו מאבק ממושך נגד סגירתו, שכאמור לא צלח.
"גם אני הייתי חלק מהמאבק הזה", מספרת איריס בגאווה ששמורה רק למי שמכירה מקרוב את יכולות השיקום של אותם הוסטלים עבור נוער בסיכון. "עברתי שם תהליך משמעותי ולא פשוט. זה היה הוסטל סגור המיועד רק לבנות, והמשמעת בו הייתה קשוחה מאוד - בלי טלפון נייד, פתאום אמרו לי מתי ללכת לישון ומתי לקום, מה לאכול ומה לעשות. מאדם עצמאי לחלוטין בלי מסגרת או מישהו שעומד מעל הראש, הגעתי למצב שבו לא הורידו ממני את העיניים. השנה הראשונה הייתה לא פשוטה".
ולמרות הכול, צלחת אותה בגבורה.
"נכון, ואחרי שהיא הסתיימה פתאום נפל לי האסימון שאם לא אעשה עם עצמי משהו ואדאג לעתיד שלי, אסיים ברחוב כמו רוב הנשים שפגשתי כשהייתי בת 12. הבנתי גם שאף אחד לא מחכה לי בחוץ, ושההוסטל הוא המקום היחיד שבטוח עבורי. אני אמנם מספרת את זה כאילו ההבנה הזו הייתה פשוטה לעיכול, אבל האמת היא שהרגע שבו היא נחתה עליי לא היה ורוד בכלל".
תחושה של אכזבה?
"בדיוק. ואז הגיע הרגע שבו הייתי אמורה להתחיל ללמוד בבית הספר האזורי, כמו שאר הבנות שהיו איתי בהוסטל - וסירבתי. החוויות שלי מהתקופה שבה למדתי שם היו מאוד לא טובות, והדבר האחרון שרציתי היה להתמודד איתן שוב. אז פתחו בית ספר בהוסטל עבורי, ובמשך חצי שנה הייתי התלמידה היחידה שם, רק אני והמורה".
וואו, איך הרגשת עם זה?
"זה היה קשה. היה לי מוזר שהצוות בהוסטל מוכן ללכת לקראתי ולהיות שם בשבילי כדי שאצליח ללמוד. התחושה הזאת שלמישהו אכפת ממני לא הייתה מוכרת לי, גם לא בתור ילדה. בהמשך הייתי צריכה גם להתמודד עם הציפיות של הצוות ממני, וזה היה מאוד מורכב עבורי. כשלאף אחד לא אכפת ממך אז גם אין ציפיות ממך, ואת כביכול לא חייבת שום דבר לאיש.
"אבל הצוות לא ויתר לי, ומדי יום ישבו לידי מורות והנגישו עבורי, בסבלנות רבה יש לציין, את כל החומר שהחסרתי לאורך השנים האלו. הפעם האחרונה שבה ישבתי על ספסל הלימודים הייתה כשהייתי בכיתה ו', כך שלמעשה הן קיבלו נערה בת 16 וחצי עם ידע של ילדה בת 12.
"אפילו את הבגרויות סיימתי בהצלחה, אמנם עם הרבה הקלות כמו יציאה להתאווררות באמצע המבחן, ומלווה שישבה איתי בכיתה בזמן שנבחנתי כדי שלא אחטוף התקף חרדה", היא מוסיפה. "היה להן מאוד חשוב שאסיים 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות מלאה, ושיהיה לי לאן ללכת אחרי שאסיים את השהות שלי בהוסטל. מגיע להן פרס".
"היה לי מוזר שהצוות בהוסטל מוכן להיות שם בשבילי כדי שאצליח ללמוד. התחושה הזאת שלמישהו אכפת ממני לא הייתה מוכרת ל. בהמשך הייתי צריכה גם להתמודד עם הציפיות של הצוות ממני, וזה היה מאוד מורכב עבורי. כשלאף אחד לא אכפת ממך אז גם אין ציפיות ממך, ואת כביכול לא חייבת שום דבר לאיש"
גם לך מגיע פרס, את לא חושבת?
"באותה תקופה לא הבנתי את המשמעות שיש ללימודים ולבגרות מלאה. תפסתי את זה כמשהו שמכריחים אותי לעשות וסבלתי נורא. אני מתמודדת עם הפרעות קשב מאוד קשות, ובאותה תקופה נטלתי כדורים שהפכו אותי לזומבית והרגשתי בתוך מאבק אינסופי".
המטרה: ללמוד להיות עצמאית
אחרי שסיימה את לימודיה בהצלחה, איריס הציבה לעצמה מטרה חדשה: להתגייס לשירות צבאי. "חוויתי משבר מאוד גדול סביב תקופת הגיוס", היא משתפת. "הקב"א שלי הייתה מאוד נמוכה בגלל הרקע שלי והבית שממנו הגעתי, ולרוב לא ממהרים לגייס בנות כמוני שמגיעות ממסגרות של הוסטלים סגורים".
נפגעת כשלא רצו לגייס אותך?
"מאוד. מבחינתי עשיתי בגרות, אז עכשיו אני שווה לכל בני גילי. ואז המדינה החזירה אותי לאחור, וגרמה לי להבין שמבחינתה אני עדיין לא רגילה. הרגשתי שתייגו אותי, ושדווקא המקום שעזר לי לצאת ממעגל ההרס העצמי, וגרם לי להאמין ביכולות שלי, הוא זה שבסוף פגע בי ובגללו לא רצו לגייס אותי".
5 צפייה בגלריה
איריס עם הנערות שבהן היא מטפלת במסגרת עמותת "נירים". "לא רוצה שאף נערה תרגיש בודדה וחסרת אונים כמו שאני הרגשתי"
(צילום: אלבום פרטי)
אחרי תקופה מורכבת ומתישה שבה הרגישה שהיא נלחמת מול טחנות רוח, היא גויסה למשטרה הכחולה. עבורה, כך היא מספרת, היה זה סוג של תיקון: "הגעתי ממקום של שנאה לשוטרים. נקודת המבט שלי עליהם הייתה שהם הורסים לנו את החיים וצריך לברוח מהם, ופתאום ללבוש מדים כחולים ולהיות שוטרת בעצמי - זו הייתה סוג של סגירת מעגל".
במהלך השירות, שאותו סיימה בהצלחה כעבור שנתיים ("זו הפעם הראשונה שבה החזקתי מעמד במסגרת רגילה עד סופה, עד היום אני מופתעת מזה"), היא גם הכירה את קובי, העובד הסוציאלי שבזכותו הפכה למי שהיא היום: עובדת סוציאלית שמטפלת בנערות בסיכון.
קובי היה המלווה שלה מטעם תוכנית הליווי המוענקת לבוגרי חסות הנוער שהתגוררו בהוסטלים ובבתי אומנה, עד ליציאתם לדרך עצמאית בגיל 18. "בהתחלה התעצבנתי שקיבלתי מלווה גבר", היא אומרת. "במשך כמעט ארבע שנים הייתי רק בסביבה נשית, ולא הבנתי איך פתאום אני אמורה להתרגל לדמות גברית שאני לא מכירה ולשבת איתו לשיחות אישיות, ועוד אחרי מה שעברתי בילדות.
"לפגישות הראשונות הבאתי איתי הרבה תסכול וזעם, והוא מצידו הכיל וקיבל את זה", היא מוסיפה. "בגלל שהתרגלתי לא לדבר על דברים שמפחידים או מלחיצים אותי ולנסות להימנע מעימותים כדי שלא יתייגו אותי שוב בתור הבעייתית, נמנעתי גם מלשתף אותו במה שמפריע לי. אבל מהר מאוד קובי הבין מה עובר עליי ומהיכן זה מגיע, ודווקא הוא היה זה שפתח מולי את הנושא ונתן לי את כל הזמן שהייתי צריכה כדי להתרגל ולהיפתח בפניו - וזה אפשר לי להסתכל אחרת על עובדים סוציאליים".
"קובי הראה לי שאפשר גם אחרת, ושעו"סים לא חייבים לפעול על פי תבנית קבועה ומוגדרת; במשך תקופה ארוכה המפגשים בינינו התקיימו במקומות פתוחים. לפני כל פגישה הוא היה שואל אם נוח לי שהוא יגיע או שאני מעדיפה שנדבר בטלפון הפעם, והוא לא הפסיק לבדוק מה שלומי במהלך השבוע. זה גרם לי להרגיש שבאמת אכפת לו ממני"
מה היה שונה?
"העובדות הסוציאליות שליוו אותי בהוסטל פעלו בהתאם למסגרת קבועה, תמיד בתוך חדר טיפולים, באותו יום, פעם בשבוע ולמשך שעה. ופתאום הוא הראה לי שאפשר גם אחרת; במשך תקופה ארוכה המפגשים בינינו התקיימו במקומות פתוחים. לפני כל פגישה הוא היה שואל אם נוח לי שהוא יגיע או שאני מעדיפה שנדבר בטלפון הפעם, והוא לא הפסיק לבדוק מה שלומי במהלך השבוע.
"זה גרם לי להרגיש שבאמת אכפת לו ממני, ושאני לא עוד פגישה שנקבעה לו בלו"ז והוא מסמן עליה וי אחרי שהיא מסתיימת. בזכותו, נקודת המבט שלי על גברים מטפלים ועל משרד הרווחה השתנתה מאוד - פתאום הבנתי שאולי בכל זאת אכפת להם ממני, ושהם לא מתכוונים לזרוק אותי לרחוב ושאסתדר לבד רק כי הגעתי לגיל 18. קובי הוא גם לא עו"ס רגיל, הוא 'שף-מטפל'".
מה זה אומר?
"שהוא למעשה מטפל באמצעות בישול. המפגשים איתו גרמו לי להבין שדרך עבודה סוציאלית אפשר לגעת בהרבה מאוד תחומים וחיזקו אצלי את הרצון להיות עו"סית. פתאום הצלחתי לראות את עצמי מלווה נוער בסיכון, בתקופה הכי קריטית של החיים שלהם, ועוזרת לשנות את נקודת המבט שלהם על משרד הרווחה, על העובדים הסוציאליים, על פסיכולוגים ועל העמותות, וגם על עצמם".
"המקצוע בחר בי, לא אני בו"
בימים אלו, אחרי שלוש שנים של לימודי עבודה סוציאלית במכללת תל חי ובמסגרת ההכשרה המעשית שלה כתנאי לסיום התואר, איריס מלווה בני נוער שפונו מקריית שמונה למלון בטבריה. במקביל היא עובדת כעו"סית בבית לנערות בסיכון בחצור, הפועל בחסות עמותת "נירים" למען נוער בסיכון.
"אני מגיעה לשם פעמיים בשבוע, פוגשת את הנערות, בונה איתן תוכניות טיפול ומטרות ועוזרת להן להישאר חלק מהקהילה", היא מסבירה. "העבודה מאתגרת וכוללת הרבה פעילות שטח. עבורי, זה סוג של תיקון".
תסבירי.
"אני מאמינה שאני מצליחה לגרום להן להרגיש שיש מישהי שרואה אותן וקשובה להן, ולא שופטת אותן כמו מבוגרים אחרים שבהם הן נתקלו לאורך השנים. אולי אני גם מצליחה לשנות חלק מהתפיסה שלהן את משרד הרווחה, ולגרום להן להבין שאכפת לנו מהן ושהן לא 'סתם עוד מקרה קשה' עבורנו".
5 צפייה בגלריה
איריס (עם צמה ובחולצה כחולה) וצוות עמותת "נירים". "מקיפה את עצמי באנשים טובים"
(צילום: אלבום פרטי)
הן מודעות לעבר שלך?
"לא ממש, אני משתפת אותן רק בחלק מהדברים, ורק כשאני חושבת שזה עשוי לסייע לתהליך שלהן. אני מניחה שבהמשך, ככל שהן יתקדמו בתהליך השיקום שלהן, הן ידעו יותר על העבר שלי".
איך הן מגיבות לחלקים שהן כן נחשפו אליהם?
"הרבה פעמים הן מופתעות מזה. יש מין תפיסה כזאת אצל ילדים ובני נוער שהאנשים המבוגרים בחיים שלהם מושלמים והכול טוב אצלם, ואז הן מבינות שלכולם יש קשיים ומורכבויות, ואין מישהו שלא נושא על עצמו מטען מסוג כזה או אחר".
העבודה איתן לא מעלה בך זיכרונות שאולי היית מעדיפה לשכוח?
"הרבה פעמים אני מרגישה שהמקצוע בחר בי יותר מאשר שאני בחרתי בו, ושלטפל בנוער בסיכון זה הייעוד שלי. ואם זה לא הייעוד שלי - אז למה בעצם נאלצתי לעבור את כל מה שעברתי?
"אם יש לי את האפשרות להעניק את התחושה שמישהו רואה אותן ושאכפת לו מהן, גם אם רק לנערה אחת - מבחינתי זה שווה את הכול. מה גם שהידיעה שהצלחתי לעזור לנערה שנמצאת במצב שבו אני הייתי ממש עד לא מזמן מחזקת אותי מאוד. במקרים שבהם אני מרגישה שאני זקוקה לייעוץ או להכוונה או שסתם אחת מהנערות שיתפה אותי בסיפור שמפעיל אותי רגשית, אני פונה לקובי והוא תמיד שם בשבילי, גם שבע שנים אחרי שנפגשנו לראשונה".
"המלחמה העצימה את הפחד ליפול שוב"
מפרוץ המלחמה היא מרגישה מחויבת לנערות יותר מתמיד: "העולם הוא קשה, החיים הם קשים, ונראה לי שכולנו חווים את זה ביתר שאת בתשעת החודשים האחרונים", היא אומרת, "אבל עבור אנשים כמוני, שגם בשגרה חוששים ליפול שוב לאותו חור שחור ואפל - במלחמה החשש הזה מתעצם פי כמה, וזה מבהיל מאוד".
איך המלחמה מגבירה את החשש הזה?
"מ-7 באוקטובר איבדנו את הביטחון שלנו. יש אלפי נרצחים, מאות חללים וחטופים שעדיין מוחזקים בשבי. אני באופן אישי גרה בצפון ולא מפונה, וכבר תשעה חודשים אני קמה בבוקר והולכת לישון כשברקע יש בומים והפצצות ללא הפסקה. ובעיקר, המכללה שבה אני לומדת פונתה, השיעורים עברו להתנהל ב'זום' וזה נורא ואיום עבורי, כמי שסובלת מבעיות קשב וריכוז".
ולמרות זאת, הצלחת. סיימת את התואר.
"האתגרים שהחיים הציבו בפניי העניקו לי הרבה מאוד כוחות. לאורך השנים גם דאגתי להקיף את עצמי באנשים שעושים לי טוב ודאגתי ליצור קשרים חזקים עם האנשים שהכרתי במסגרות שבהן שהיתי, כאלו שאכפת להם ממני ושמרימים אותי כשאני נופלת.
"כשהייתי נערה לא הייתה לי תקווה ולא הצלחתי לראות את העתיד, אבל ככל שהתבגרתי הבנתי שאין לי הרבה ברירות, ושאם אני לא אייצר עבור עצמי את התקווה לעתיד טוב ואנסה להגשים אותו - אף אחד לא יעשה את זה בשבילי", היא מסבירה. "אני עובדת קשה כדי להחזיק בתקווה הזאת ולראות דברים בצורה חיובית, ואני יכולה לומר בכנות שמדובר במאבק יומיומי".
"השכר עלוב וזה לא פשוט, בטח לא עבורי כמי שמגיעה למקום הזה ללא משאבים וגב כלכלי, ואני יודעת שהעבודה הזו לא תתגמל אותי גם בעתיד. ועם זאת, זה מספיק חשוב בעיניי כדי להישאר כאן. כנערה, הרבה מאוד פעמים הרגשתי שהמבוגרים סביבי ויתרו עליי, ואני לא רוצה שאף נער או נערה ירגישו את התחושה המייאשת הזאת"
המלחמה פגעה בנוער בסיכון?
"המצב שלהם לא טוב מתחילת המלחמה. הם נדחקו הצידה כי יש המון בעיות דחופות לטפל בהן עכשיו, ומן הסתם נוער בסיכון ונפגעות אלימות נדחקים לפינה במצבי חירום, וזה בהחלט מתסכל. אני מסכימה שיש בעייתיות עם הטיפול בנוער בסיכון גם בשגרה, ולמרות זאת, ואולי אפילו דווקא בגלל זה, אני בוחרת להיות חלק מהמערכת הזאת ולעשות הכול כדי לסייע לנוער הזה מהמקום שבו אני נמצאת. אני גם אחראית על גיוס עובדים בעמותת 'נירים', ויודעת שזה לא פשוט עבור אנשים צעירים להיכנס לתחום הזה".
בגלל השכר הנמוך?
"השכר עלוב וזה לא פשוט, בטח לא עבורי כמי שמגיעה למקום הזה ללא משאבים וגב כלכלי, ואני יודעת שהעבודה הזו לא תתגמל אותי גם בעתיד. ועם זאת, זה מספיק חשוב בעיניי כדי להישאר כאן. כנערה, הרבה מאוד פעמים הרגשתי שהמבוגרים סביבי ויתרו עליי, ואני לא רוצה שאף נער או נערה ירגישו את התחושה המייאשת הזאת. לא צריך להגיע לגיל 15 כדי להרגיש בפעם הראשונה שלמישהו אכפת ממך, זה אמור לקרות הרבה קודם - ולכן אני כאן, למרות הכול".
"זקוקים לכוח אדם איכותי"
"יש קושי מאוד גדול לשמר את כוח האדם. בסוף, המרכיב האנושי בפנימיות, בעיקר אלו שנמצאים בתפקידי הדרכה, הם כלל אנשים צעירים, וכבר תשעה חודשים שרבים מהם מגויסים ללחימה בצו 8. לדבר הזה, מן הסתם, יש השלכות על החניכים והחניכות שלהם, הזקוקים לדמויות יציבות שעליהן הם יוכלו לסמוך", אומר זיו גרשוני, מנהל רשות חסות הנוער במשרד הרווחה והביטחון החברתי.
מי מחליף אותם?
גרשוני: "זה לא פשוט, אבל אחרי הרבה מאוד מאמצים הצלחנו לתגבר את הפנימיות ואת ההוסטלים בקציני מבחן ובעובדים נוספים מטעם הרווחה, כדי שלפחות נצליח לשמור על הרצף התפעולי של המסגרות למרות מצב החירום במדינה".
בימי שגרה אין קושי עם כוח אדם? הרי ידוע שהמשכורות של העו"סים נמוכות באופן מביש, מה שמוביל רבים מהם לנטוש את המקצוע.
"דווקא העו"סים מאוגדים בהסכמים קיבוציים, ולא מזמן גם קיבלו איזושהי העלאה משמעותית. יחד עם זה, אני מסכים איתך שצריך להעלות להם את השכר, בטח אחרי 7 באוקטובר, בהנחה שרוצים להעביר את כל התחום הסוציאלי בארץ תיקון משמעותי.
"אבל אם נשים בצד את עניין המשכורות, שקשור למשרד האוצר בכלל, אני חושב שבניגוד לסטיגמה שיש אין בעיית כסף, הבעיה היא באופן הניצול שלו ואיך דואגים לכך שבסוף הוא יתורגם לכדי עשייה למען האוכלוסיות המטופלות. ובשביל זה, נדרשת עבודת מטה רצינית ועובדים מקצועיים שינתבו את זה למקום הנכון".
כלומר, הכסף הוא לא מה שמונע ממך לדאוג לילדים ולנוער בסיכון?
בדיוק. התקציבים שלי לא נפגעו במהלך המלחמה, ואולי אף להפך - הם שודרגו, הבעיה היא במציאות כוח אדם איכותי ומקצועי וביכולת שלנו לשמר אותו.
"בגדול, אני חושב שאחד המהלכים המשמעותיים שצריכים לקרות כאן 'ביום שאחרי', הוא לבנות תוכניות גיוס של כוח אדם איכותי ומקצועי לשירות המדינה. כולם מדברים פה על ביטחון כל היום, אבל חינוך ורווחה הם בסוף אלו שקובעים איך ייראה דור העתיד".
5 צפייה בגלריה
"כולם מדברים על ביטחון כל היום, אבל חינוך ורווחה הם בסוף אלו שקובעים איך ייראה דור העתיד"
(צילום: שאול גולן)
מה בנוגע לשירות לאומי אצלכם? האוכלוסייה החרדית והערבית יכולות להשתלב ולהקל מאוד על הקושי בכל מה שנוגע לכוח האדם.
"מסכים מאוד. לשתי האוכלוסיות האלו יש מסגרות ייעודיות מטעמנו, כך שאין שום בעיה שחברה בגיל גיוס שלא מתגייסים מסיבות כאלו ואחרות - יעשו שירות לאומי וישתלבו בפנימיות שלנו אחרי שיעברו הדרכה מקצועית. בגדול, המעונות הממשלתיים שלנו מתנהלים כמו הצבא בכל מה שנוגע לשמירת כשרות ולהיבטים נוספים הקשורים לדת ולמסורת, כך שלא אמורה להיות שום בעיה עם זה".
עד כמה המלחמה פגעה או עלולה לפגוע בילדים ונוער בסיכון?
"כבר בתקופת הקורונה אמרתי שאני בטוח שאת ההשלכות של הסגרים והבידודים נראה כשנתיים עד כחמש שנים מאוחר יותר, וזאת התשובה שלי גם כעת - חלק מאלו שיצטרפו בעתיד לאוכלוסיית הנוער בסיכון הם היום בני חמש, שמונה, עשר ואפילו 12, אבל האתגרים שניצבים בפניהם כעת בשילוב המציאות שבה הם גדלים - עלולים להכניס אותם לסיכון, על אחת כמה וכמה כשמדובר בחבר'ה שפונו מבתיהם ובעקבות כך גם פרשו מהמסגרות החינוכיות".
