אמיר חורי ז"ל (32) היה חלק מסיירת האופנועים המשטרתית של תחנת בני-ברק וב-29 במרץ 2022 הוזעק לזירת פיגוע, ביחד עם שותפו עמוס בשירי. השניים הסתערו על המחבל בגבורה, ירו בו והרגו אותו, אך למרבה הצער במהלך קרב היריות נפגע חורי ובהמשך מת מפצעיו.
לאחר מותו הועלה לדרגת רב-סמל בכיר ולו ולבשירי הוענק עיטור האומץ בעקבות פועלם. בפיגוע נרצחו גם שני אזרחים ישראליים ושני עובדים זרים. חורי הותיר אחריו הורים, שתי אחיות, אח ובת זוג.
סיפור גבורתו של חורי נגע בליבם של רבים ומאז נפל, הוקמו לזכרו מספר מוקדים וביניהם אנדרטה בעיר בני-ברק ורחוב בעיר שנקרא "השוטר". במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן, שבו למד, הוחלט להקים את "תוכנית המנהיגות ע"ש אמיר חורי" בנוסף לספרייה של המרכז האקדמי שנושאת גם היא את שמו.
"אמיר היה איש של נתינה, שתרם לקהילה והאמין באהבת חינם", מספרת שני ישר, מי שהייתה בת-זוגו של חורי. "התוכנית מביאה לידי ביטוי את הערכים שהוא האמין בהם וחי על פיהם, והמגוון של הסטודנטים שמשתתפים בתוכנית, שמגיעים מכל קצוות החברה הישראלית, זה מה שאמיר רצה לראות בחברה הישראלית. הוא האמין בשינוי ורצה להראות שאפשר גם אחרת. שאפשר לחיות בלי הבדלי דת וגזע. לכן הוא רצה ואהב לעבוד בבני ברק. גם החיבור שלו ללימודי המשפטים הגיע מהמקום הזה של 'לוחם צדק', שחלם תמיד להשפיע על העולם לטובה", הוסיפה.
"התוכנית מייצרת מקום בטוח ופתוח לשיח מחבר ומעמיק בין מגזרים שונים באוכלוסייה הישראלית, ומאפשרת לסטודנטים לקחת את הרעיונות והחלומות שלהם בנוגע לחברה הישראלית ולהפוך אותם למציאות", מפרטת עו"ד אפרת לופו מוסקוביץ', מנחת התוכנית.
"במהלך התוכנית מפתחים הסטודנטים מיזמים שהגו - מיזמים בעלי יכולת השפעה על הקהילות מהן הם מגיעים, בליווי ותמיכה שלנו לאורך הדרך. אני מאמינה שהתוכנית מצליחה להנציח את הערכים שאמיר דגל בהם ומרגישה שהוא מאפשר לנו לתמוך בחלומות של הסטודנטים ולאפשר להם להתפתח ולהיות מנהיגים שישפיעו על החברה הישראלית ויובילו אותה למקומות חדשים".
במסגרת התוכנית מקדמים הסטודנטים והסטודנטיות מיזמים חברתיים, פרי יוזמתם, וביניהם מיזם להעלאת המודעות לפגיעות מיניות בקרב נשים דרוזיות, מיזם לעידוד השכלה גבוהה בקרב חרדים, מיזם בין דורי למתן סיוע לקשישים, מיזם עגלת קפה שכל רווחיו יופנו לקהילה ועוד.
4 צפייה בגלריה
"הוא האמין בשינוי ורצה להראות שאפשר גם אחרת. שאפשר לחיות בלי הבדלי דת וגזע". אמיר חורי ז"ל
"לעשות שינוי בתפיסה"
אחת מאותם יחידי סגולה שהתקבלו לתוכנית היוקרתית, היא רנין קבלאן (39), מבית ג'אן, שמלבד היותה אמא לשניים, נשואה וסטודנטית לתואר משולב, היא מתפקדת גם כחובשת וכנהגת אמבולנס במד"א, בהתנדבות.
"סיימתי את התואר הראשון ואני עושה כעת את התואר השני במשפטים ומתנדבת בכל מיני מקומות", היא מתגאה ומפרטת כיצד במסגרת תוכנית "שכר מצווה" של לשכת עורכי הדין היא מספקת ייעוץ משפטי לאנשים שזקוקים לו, עוזרת לחסרי מעמד בישראל ולאנשים שעוברים תהליכי התאזרחות בארץ. אם כל זה לא מספיק, מתפקדת קבלאן גם כעוזרת משפטית בלשכת שופט בבית המשפט בנצרת. "אני עובדת שם כמעט שנתיים והחלום הוא להגיע לשיפוט", היא מודה.
מעבר לחלומות האישיים שלה, מנסה קבלאן, בכל מקום אליו היא נדרשת, להשאיר את חותמה ולהשפיע. לשנות. "השתלבתי בתוכנית כי רציתי להיות נציגה מהמגזר", היא מתרגשת. "אני לא מכירה את חורי ושמעתי עליו, לצערי, רק לאחר שנפל. בחרו אותנו בפינצטה ולא כל אחד שרצה להיכנס לתוכנית התקבל. הנוכחות בתוכנית היא חובה, ואני מגיעה במיוחד מהצפון, לדון ולשמוע ולהיפתח לדברים שאני עוד לא יודעת", היא מסבירה.
"אמיר בחר ללכת נגד הזרם, כמו שאומרים, אבל המשפחה שלו קיבלה את הדרך שלו. שני, בת הזוג שלו, דיברה על היחסים שהיו ביניהם, ועל זה שהוא הגיע מחברה סגורה כביכול ושזה לא נהוג לחיות עם מישהו לא מהמגזר, וגם אצלנו זה ככה, לכן אנחנו מתחתנים רק דרוזים עם דרוזים. אני רואה אותו כפורץ דרך. עצם העובדה שהייתה לו חברה שלא מהמגזר שלו, והוא לא הסתיר אותה, אלא הציב עובדה ואמר – אני אוהב אותה ורוצה אותה ואתם תקבלו אותה, זה מאוד עניין אותי ואני מרגישה שהוא משקף אותי כמי שגם פועלת לעשות שינוי בתפיסה או במחשבה".
4 צפייה בגלריה
"שאנחנו לא מחכים למה שנותנים לנו, ואנחנו צריכים לעשות בשביל המקום שלנו ובשביל הקיום שלנו במדינה הזאת". רנין קבלאן
"אני לא אחכה שהמדינה תיתן לי"
"התוכנית מגוונת מכל המגזרים – יש לנו חרדים, אני דרוזית ויש עוד אחת ערבייה. הייצוג ממש מגוון. כל מפגש אנחנו פותחים במשהו שלא ידענו על אחד המשתתפים והוא משתף אותנו בחיים האישיים שלו. בהצגה הראשונה שלי דיברתי על הבחור הדרוזי שנרצח בג'נין, וחשבו שהוא חייל וחטפו את הגופה שלו. אני במקור מעוספיה ואני מכירה את המשפחה שלו. אנחנו ממש קרובים. מאוד כאב לי. אני מסתכלת על האדם כאדם, ולעשות מעשה כזה עבר כל גבול. סיפרתי גם על הדרוזים ועל השרות הצבאי שלנו וכיצד נוצרה הברית בינינו לבין העם היהודי, וכאב לי גם על אמיר, כי אני חושבת שהוא חשב כמוני. עצם העובדה שהוא היה נוצרי והתגייס למשטרה ועשה את מה שצריך לעשות מתוך הסכם, ולא מתוך מחויבות. אמיר גם היה קצת שונה, הוא בחר לתרום מעבר למה שנהוג. הוא לא קיבע את עצמו בתוך איזו מסגרת. הוא בחר בדרך הזאת בגלל שהייתה לו תחושת שליחות גדולה. אני חושבת שאם הייתי מכירה אותו והייתה לי אפשרות לשוחח איתו לפני שנפל, הוא היה מזדהה עם מה שאני אומרת והיה מסכים איתי שאנחנו צריכים לתת. אני תמיד אומרת שאנחנו לא מחכים למה שנותנים לנו, ואנחנו צריכים לעשות בשביל המקום שלנו ובשביל הקיום שלנו במדינה הזאת. אני לא אחכה שהמדינה תיתן לי דברים. אין לי ארץ אחרת ועל כולנו לתרום ולפעול כדי לחיות יחד".
בימים אלה מסתיים המחזור הראשון של תוכנית המנהיגות, והסטודנטים נדרשים להגיש עבודה מסכמת. "את עבודת הסמינריון שלי הגשתי בנושא שמאוד חשוב לי", משתפת קבלאן. "הילדים שמקבצים נדבות בצמתים. הבנתי שאין הרבה עבודות מחקריות בנושא הזה, אבל זה משהו שקיים. זאת תופעה שמעלימים ממנה עין ויש בה קורבנות. אנחנו רואים ילדים, קטינים מוזנחים, ששמים אותם בכל מיני מצבים, ויכול להיות שיש פה גם סחר בבני אדם. מעסיקים את הילדים האלה בכפייה ולא מרצונם, ולדעתי יש מקום לחקור את זה. אני נמצאת גם בתוכנית הצוערים של שירותי המדינה, של סטודנטים מצטיינים, ואעסוק בסוגיה הזאת גם בכנסת, למרות שהיו כבר כמה ישיבות עם חברי כנסת בנושא ללא התקדמות", היא מסבירה.
"מה שצורם לי זה שאני רואה שזאת תופעה שיש אכיפה לגביה בכל העולם, ורק בישראל אנחנו לא עושים כלום. אנחנו מדינה מאוד מתורבתת, על פניו, מדינה שנראית כמדינה שדואגת לאנשים שנמצאים בה, לאו דווקא לאזרחים, וזה המקום לעשות ולחולל שינוי. את הילדים האלה, מביאים מהשטחים ומעסיקים אותם וזה ממש יושב עליי. כל הזמן נתתי להם כסף, ואז, אחרי שנפל לי האסימון, הבנתי שהכסף הזה לא הולך לילדים אלא למפעילים העבריינים שמעסיקים אותם. מאז אני מסתובבת עם שקית עם שתייה וחטיפים ובמקום לתת להם כסף אני מחלקת להם אותם. זאת תופעה שקיימת יותר בצפון, אבל מה שעצוב יותר זה שלא רק אני עוברת משם, אלא גם חברי כנסת ובעלי תפקידים ומשפיעים. הם מחליטים לעצום עיניים ולהמשיך הלאה, כאילו זה משהו נורמלי, אבל אני אעלה את הסוגייה ואולי גם אמצא אנשים שיתחילו להריץ את זה. הגיע הזמן שנסתכל על זה אחרת ואולי באמת נשנה משהו לטובת הילדים האלה".
"נלחמים לעשות טוב לחברה"
4 צפייה בגלריה
"זה סלט שלם של אנשים, שבאים מרקעים שונים ועם אג'נדות כאלה ואחרות, כל אחד מצא את המקום שלו והפכנו להיות קבוצה הומוגנית". אבישלום שחף
"בחרתי ללמוד ברמת-גן בגלל האפשרויות ההיברידיות שיש שם, מה שהסתבר כבחירה מאוד טובה", מכריז אבישלום שחף (55), מנהל בתחום הנדל"ן המסחרי בארץ ובחו"ל, ואב לשניים מאילניה. "לכן גם בחרתי להצטרף לדברים שמעבר ללימודים, ולהתחבר יותר למוסד ולעשייה שלו. אני לומד משפטים וגם לומד לתואר שני בניהול מערכות ארגוניות, וכשהעלו את הרעיון של המיזם ע"ש חורי זה מאוד נגע בי. כבר אז, כשקרה המקרה, זה זעזע אותי מאוד, ולכן ישר הגשתי מועמדות. אני יודע שהרבה רצו להצטרף ולשמחתי נבחרתי. היה לי ראיון עם אפרת, שהיא הרבה מעבר למרצה, ובראיון נחשפתי לסיפור של חורי, כולל העובדה שבת הזוג שלו יהודייה. יום אחד שני סיפרה לנו את כל הסיפור של אמיר, שלה, שלהם, ואני יכול להגיד שלא נשארו עיניים יבשות בחדר, במיוחד שלי".
"העניין העדתי, זה שהיא יהודייה והוא ערבי, ממש לא היה שם ולא קיים בכלל במפגשים שלנו. יש לנו סטודנטים דרוזים וערבים ונוצרים ויהודים ודתיים וחרדים, וזה מאוד מרגש, התהליכים שהם עוברים ביחס למגזר או לחברה שהם באים ממנה, הם מורכבים". שחף מזכיר גם את אחת המשתתפות בתוכנית, בחורה ערביה מעכו, שסיפרה להם על הקונפליקט שבין להיות ישראלי וערבי ביפו, ואיך זה בא לידי ביטוי. "זה סלט שלם של אנשים, שבאים מרקעים שונים ועם אג'נדות כאלה ואחרות, כל אחד מצא את המקום שלו והפכנו להיות קבוצה הומוגנית", הוא מתגאה.
לדבריו, הדבר העיקרי שמחבר בין 12 הסטודנטים בתוכנית, הוא הסיפור האישי של חורי ז"ל ודמותו שעולה ממנו. "לא הכרנו אותו, אבל הוא הביא את כולנו לשם. הסיפור שלו, הרעיון של להציב את עצמך בפרונט ולעשות בשביל כולם. כל אחד מאיתנו מחובר לקהילה שלו, לרעיון שלו, למיזם שלו, ועם הזמן העשייה גם הפכה להיות דואלית - אנחנו באים ומספרים ומייעצים. אתה גם מקבל מהקבוצה וגם נותן, כך שהמיזמים האלה יצרו את ה'דבק' האמיתי שמחזיק אותנו היום. אנחנו רוצים לעשות טוב בשביל כולם, כל אחד במקום שלו, ואנחנו נלחמים לעשות טוב לחברה".
דווקא היום - בעידן של מלחמות פנימיות, בואו נעזור למי שבאמת זקוק
"אני אוהב לתת. אני איש של נתינה, של עשייה ושל למידה עצמית", מכריז שחף. "המיזם שלי מקדם עשייה לטובת החלש, הגיל השלישי. אין פה משהו חדשני, אבל הרעיון הוא שאנחנו רוצים להיות 'נותן ולא חסר'. כשאנשים יוצאים לגמלאות אז מתחילים הקשיים והבעיות וכל מה שגורם להם להרגיש שהם נשארים מאחור. קראתי למיזם 'אהבה זה כל הסיפור' ואני חושב שהתוכנית נותנת מענה לצורך".
שחף מספר על הניסיון הפרטי שלו עם אישה כבת 70 שפגש. "היא נכה קשה עם פוליו מגיל שלוש, שאינה יכולה להתנהל לבד או לזוז. גיליתי לה את עולם האוריגמי והיום יש לה כבר מדפים של עבודות אוריגמי שעשתה לבדה. היא גם למדה להתנהל מול המחשב - היא מנהלת את כל התקציב שלה ואת אנשי המקצוע שבאים לטפל בה. היא לא עצמאית, אבל מבחינת ההתנהלות והיכולות שלה במחשב היא כבר עקפה אותי. אני הייתי רק המתווך", הוא מחייך.
"היא התחילה גם לעשות כל מיני דברים שלפני כן היא פחדה כי לא היה לה אומץ. היא לא סמכה על עצמה והיום היא עושה דברים ומתנהלת וקונה ברשת ויודעת לעקוב אחרי התשלומים. היא אישה מקסימה ובכל יום שישי אנחנו מנהלים שיחה ארוכה. לפעמים אני 'מציק' לה על דברים שאני חושב שהיא צריכה לעשות, כי אכפת לי. אני פשוט אוהב אותה. לי אמנם אין סבתא, אני כבר ילד גדול, אבל אני מרגיש שהיא חברה שלי. היא יודעת שלא משנה מה, אם יש לה תקלה או משהו – אסע במיוחד ואבוא לעזור לה כי היא נכנסה לי ללב. מפה בעצם התחברתי לרעיון של עשייה לטובת קבוצת הגיל הזאת. התכוונתי ליצור פעילות של מתנדבים מכל האזור ושזה ייתן מענה לצרכים המשתנים שלהם. ליצור מצב שאנחנו פה בשבילם. מה שאנחנו יכולים – נעשה, ומה שפחות – נלווה. כל מה שיכול לתת להם הרגשה שהם שווים. שהם ראויים. שאנשים רוצים לשמוע אותם".
"הזקנה הפכה להיות 'בעיה'", מכריז שחף. "פעם היא הייתה חלק מהחיים, חלק מהמשפחה, אבל היום, במקרה הטוב מביאים פיליפינית או מטפל, במקרה הפחות טוב זורקים לבית אבות, ובמקרה הכי גרוע הם מוצאים את עצמם זרוקים איפה שהם נמצאים, בלי ליווי בכלל. כמובן שיש יוצאים מהכלל, אבל אני מדבר על הלך הרוח שנוצר. לכן רציתי ליצור מצב שהם יתנו הרצאות והם בעצמם יהיו קהילה מתנדבת וייעצו גם לאחרים. אפשר לעשות יום בחודש, יום הגיל השלישי, והם ייתנו או לחילופין יקבלו. יש כל כך הרבה דברים שאפשר לעשות, השאלה היא איך עושים את זה. זה יכול להיות ביקורי בית, לעזור להם להכין ארוחה מיוחדת פעם בשבוע, או להציע להם הסעות", הוא מפנטז.
"אני רוצה ליצור מצב שהתוכנית תמשיך ותתקדם בלעדיי. אני רואה את זה כדבר שיכול 'להדביק' כל קבוצה – ברמה אזורית, מקומית, יישובית או ארצית. כבר היום יש את הקטע של סטודנטים שגרים אצל אנשים מבוגרים ואני רוצה את זה הרבה יותר רחב. שייווצר מצב שלא יהיה 'גיל שלישי' ו'גיל ראשון', כי הם חלק מהקהילה. כדי שזה יקרה צריכים שידפקו להם בדלת פעם ביום או יומיים וישאלו מה שלומם, ולא חלילה אחרי שבועיים, או בגלל שיש ריח לא נעים שעולה. אני רוצה שהדברים האלה יקרו לבד והחזון שלי שזה לא ייעצר ברמה האזורית או הארצית – זה יכול להיות גם ברמה העולמית. לא צריך פה השקעות כספיות ולא צריכים להקים מערכים. תאר לעצמך מצב שבו אנשים גרים באותו בניין ואותו מבוגר הוא חלק מהבניין - במקום שהילדים ילכו לשחק בחצר, שיביאו לו תרמוס עם נס קפה ושתי עוגיות. שישבו איתו. אתה יודע איזה טוב זה עושה לבנאדם? ואין לזה בכלל עלות. זה מה שאני מבקש – להחזיר אותם לקהילה. ליצור מצב שהם חלק מהקהילה שלנו ולא שאנחנו 'תקועים' איתם".
"בסופו של יום כולנו רוצים להיות בריאים ומאושרים, אבל ברגע שיש בנאדם שאתה מעניק לו ואתה לא מפסיד מזה – רק הרווחת ואין טוב מזה", מסכם שחף. "אנחנו צריכים להעניק, בטח ובטח לחלש, אבל גם לעצמנו. דווקא היום, בעידן של מלחמות פנימיות, בואו נעזור למי שבאמת זקוק. בואו ניתן מבלי שנרגיש חסרים. בואו נאפשר לאחרים להיות חלק מאיתנו ולא להיות אאוט-סיידרים, כי כשאתה מסתכל לבנאדם בעיניים ורואה את האושר שלו – כמה אושר זה נותן לך".
"אני יכולה להגיד, מהזווית שלי, שהתוכניות האלה רק מעצימות", מסכמת גם קבלאן. "זה לא רק ללמוד ולכתוב ולדעת משפטים, הרי בסופו של דבר עם הניסיון שלנו אנחנו נדע הכול, ומה שלא למדנו באקדמיה החיים ילמדו אותנו, והניסיון, אבל הדברים הקריטיים יותר הם השותפות – זה משהו שלא נדע לעשות אם לא נעבוד עליו, ולא נתרום ונעשה את זה למען עצמנו. זה רק בידיים שלנו. לא צריכים לחכות שיתנו לנו משהו, צריך לתרום ולפעול בשביל לחיות כמו שצריך. את זה אני מלמדת גם את הילדים שלי".
