ריאיון עם עו"ד אווקה קובי זנה, ראש היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בגזענות | קלוז אפ
(צילום: ירון שרון)
"כשרואים אותי ברחוב, רואים 'אתיופי'. אני גאה להיות חלק מקהילת יוצאי אתיופיה, ויש לי גם זהות אחרת - אני אדם משכיל, ליברל במידה רבה, אכפתי למה שקורה בחברה, ואני לא רוצה להשתייך לאיזושהי תבנית שמישהו שם עליי ועל זה הוא בונה. בטח לא כשעל בסיס השיוך הקבוצתי גם מניחים מטען של תפיסת קומפיטנטיות נמוכה - שעושים קישור בין צבע העור שלך ליכולת האינטליגנציה שלך, לאפשרות שלך להיות אדם מצליח".
השליחות של עו"ד אווקה זנה (44), ראש היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בגזענות במשרד המשפטים, היא לייצר מרחב ציבורי שבו גזענות ואפליה לא ימנעו מאף אחד לחיות חיים רגילים ולהצליח בהם. "החברה בישראל חייבת להבין שגזענות היא מציאות קיימת", הוא אומר. "אנחנו מתמודדים עם נושא מוחשי שקיים גם בשירות המדינה ובמוסדות ציבור והמאבק בגזענות הוא לא מאבק פרטי של אוכלוסיות שמסומנות במרחב הציבורי. אם מדינת ישראל לא תטפל בגזענות שקיימת בישראל, כמדינה שיש בה חוק וערכים, שמקדמת שוויון, כמדינה אנטי-גזענית. אני חושב שאנחנו נלך לאזור מאוד בעייתי", הוא מתריע.
דבריו מקבלים משנה תוקף ביום המאבק בגזענות המצוין היום (שלישי). משמעות השם אווקה היא "נבון, מישהו שיודע", בשיבוש קל בהגייה המשמעות היא "בלגניסט", מצאתי בו משניהם. הוא נולד בכפר באתיופיה ועבר ארבע שנים של מסע מפרך כדי להגיע לכאן. "גדלנו מגיל אפס על זה שנעלה יום אחד לירושלים, בגיל שש וקצת, ערב אחד אמרו לנו 'קמים והולכים לישראל'". בדרך אחותו הקטנה נפטרה, אחת מכ-4,000 יהודים שלא הצליחו להגיע לכאן.
אחרי שעברו התנכלויות באתיופיה על בסיס יהדותם שאותה שמרו בקנאות, הנחת היסוד הייתה שכשיגיעו לישראל יהיו סוף סוף חלק מהרוב. אבל לא כך היה. "כילד בארץ התחלתי לשמוע מילים פוגעניות שלא הכרנו, כמו המילה 'כושי', אבל את הגזענות הממסדית חוויתי כשנשלחנו לפנימייה כחלק מהסדר של המדינה. בפעם הראשונה בחיי הפרידו אותי מהוריי. פגשתי שם ילדים שאין להם הורים, וילדים שהוצאו בצו בית משפט. ולי היו הורים. מדינת ישראל חושבת שההורים שלי, שגידלו עשרה ילדים, לא מסוגלים לגדל אותי רק בגלל שהם באו מאתיופיה. לראשונה כילד בחטיבה, התחלתי להבין שזה עניין גזעני".
7 צפייה בגלריה
"את הגזענות הממסדית חוויתי כשנשלחנו לפנימייה כחלק מהסדר של המדינה". אווקה (קובי) זנה בפנימייה.
עוולות שחווה בפנימייה הדתית גרמו לו למרוד ולסיים תיכון חילוני, וגם לרצות ללמוד "משהו שקשור לזכויות אדם, זכויות אזרח, משפט וצדק". הוא למד משפטים בעתודה, שירת כתובע בפיקוד דרום ובהמשך מונה לרכז תחום עבירות הסתה בפרקליטות במחוז תל אביב.
"החוק הישראלי שנאבק בהסתה לא מאפשר אכיפה. הוא קובע שאפשר להרשיע אדם אם הייתה לו כוונה להסית, מספיק שאדם אמר 'לא התכוונתי', ואין לך הרבה מה לעשות עם זה. צריך שכשאדם מתבטא במרחב הציבורי באופן גזעני, זו תהיה עבירה בפני עצמה", הוא מסביר.
"גזענות היא מאבק שאין לי פריבילגיה אלא לעסוק בו"
"חייתי בבועה, אבל כששמעתי על האירוע ב-2012 בקריית מלאכי, הבועה התפוצצה לי". זנה מתייחס להסכם שעליו חתמו בעלי דירות שלא למכור או להשכיר דירות לאתיופים, וכשצעיר אתיופי שאל את נציג הדיירים "למה לא? אני קצין בצבא", הוא נענה: "לא אכפת לי גם אם תהיה רמטכ"ל, אתיופי טוב זה אתיופי בקבר". זנה: "פתאום הבנתי שזה לא משנה לאנשים אם אתה מצליח או לא, הגזענים יפגעו באותה מידה גם בך. שגם זה שהיית קצין בצבא ולמדת משפטים, והצלחת מעל ומעבר, לא ישנה. עדיין לא ישכירו לך דירה. התחלתי להבין שגזענות היא מאבק שאין לי פריבילגיה לא לעסוק בו".
ואז קרה אירוע נוסף שהוביל את זנה לתפקיד חדש. באפריל 2015 דמאס פיקדה, חייל לבוש מדים בחולון, הוכה לאור יום על-ידי שוטרים ונעצר. "למזלו של דמאס האירוע צולם. זה היה בדיוק בנקודה שבה הרבה מאוד מיוצאי אתיופיה התלוננו על גזענות גם במסגרת שיטור, זה היה כואב תרתי משמע. עשרות שנים של תלונות על גזענות ממסדית לא נענו, עד אותו אירוע שבו זה נחשף לעיני כל. הייתה התעוררות גדולה של צעירים וצעירות, אנשים שאשכרה נולדו וגדלו פה, והבינו שהעתיד שלהם פה לא כזה ברור".
7 צפייה בגלריה
"הרבה מאוד מיוצאי אתיופיה התלוננו על גזענות גם במסגרת שיטור, זה היה כואב תרתי משמע". מחאת יוצאי אתיופיה בנתניה
(צילום: AFP)
הדרישה למגר את הגזענות הממסדית שקיימת, הובילה את ראש הממשלה בנימין נתניהו להקים ועדה בין משרדית בראשות המנכ"לית דאז איימי פלמור, ולבדוק את הנושא. "אחרי חצי שנה של עבודה בין הרבה מאוד משרדי ממשלה, המשטרה וצה"ל, הוועדה גיבשה דו"ח וקבעה שני דברים משמעותיים. החשוב בעיניי זו ההכרה של מדינת ישראל הרשמית שיש גזענות במדינת ישראל".
מי אמר את זה, מישהו הצהיר "יש גזענות"?
"מדינת ישראל בדו"ח פלמור. יש החלטת ממשלה שמאמצת את הדו"ח הזה כשאחת ההמלצות המרכזיות היא להקים יחידה ממשלתית שתתאם את הפעילות הממשלתית למניעת גזענות ואפליה. ההכרה הזו הייתה מאוד-מאוד חשובה כדי באמת להתחיל לעסוק באופן מסודר במאבק בגזענות. לצד זה מונו למעלה מ-70 רפרנטים במשרדי הממשלה שאנחנו מנחים ומכשירים אותם, יש מועצה בראשות השופט אליקים רובינשטיין שמייעצת לנו, ועוד פעולות שאנחנו עושים. זה ההישג של יהודי אתיופיה, התרומה שלהם לכלל החברה הישראלית, כי היחידה לא עוסקת רק ביהודי אתיופיה, אלא בגזענות באשר היא".
"לראשונה ב-2015 אני חושב שנפל האסימון למדינה להבין שגזענות זה לא היסטוריה. גזענות זה היומיום. גזענות זה שילדים לא מתקבלים לבית ספר בגלל המוצא שלהם. להחליט שיש אנשים שלא מספיק טובים בשביל לשבת ליד הילד שלי בכיתה, זו גזענות. אי אפשר לקרוא לזה בשם אחר. גזענות שמבוססת על שונות, על מראה חיצוני, על מאפיינים שאפשר לזהות אותם במרחב הציבורי. זה לא משהו שעובר אחרי דור, ויוצאי אתיופיה לשמחתם הם אנשים כהי עור, ואני חושב שהם מציבים כל הזמן מראה מול מדינת ישראל שצריכה להיות הרבה יותר טובה, שוויונית וערכית".
7 צפייה בגלריה
"זה ההישג של יהודי אתיופיה, התרומה שלהם לכלל החברה הישראלית, כי היחידה לא עוסקת רק ביהודי אתיופיה, אלא בגזענות באשר היא". עו"ד אווקה זנה
(צילום: דוברות משרד המשפטים)
מיגור גזענות, אבל על אמת
כמו רבים מאזרחי ישראל, גם זנה מודאג ממצב החברה במדינה. "הקמת היחידה הייתה צעד ראשוני ולא הצעד העיקרי שמדינת ישראל צריכה לעשות, כי היא עדיין לא מתמקדת במיגור גזענות על אמת, אבל על אמת. אנחנו רואים את זה גם בכלים שיש לנו ביחידה. המהלך שלנו הוא לנסות באמת ליצור מציאות שבה המדינה תראה את זה כעניין אסטרטגי שלה, כעניין לאומי. גזענות זו לא בעיה של אווקה זנה, ולא בעיה של עולי אתיופיה ולא בעיה של מזרחים, ולא בעיה של ערבים. זו קודם כל בעיה של המדינה. בהגדרה שלנו ביחידה גזענות היא פגיעה בכבוד, בזכויות, או בהזדמנויות על בסיס שיוך קבוצתי. אנחנו לא עוסקים בשואה, באפרטהייד או בעבדות, אלא באירועים ובפרקטיקות של אפליה והדרה על בסיס מוצא או צבע עור שקורים בישראל כל יום".
מה ההבדל בין גזענות לאפליה?
"גזענות זה הגורם המניע, זו תפיסה מהותנית שאומרת שעל בסיס הגזע למעשה אני חושב שאדם פחות טוב ממני והוא לא יכול להשתנות אף פעם. ואפליה היא התוצאה של הגזענות. לא מכניסים אותך למועדון כי אתה ממוצא אתיופי. אם אני משייך אותך לקבוצה מסוימת, אני רואה בך כפחות שווה, כפחות טוב ולכן אני מפלה אותך, ביחידה מטפלים גם בגורם המניע וגם בתוצאה".
"ואגב, 'הפנתרים השחורים' לא היו יוצאי אתיופיה, הנושא של הגזענות והאפליה הממסדית עלה עוד בשנות ה-60 וה-70 ומהומות ואדי סאליב שהיו לפני כן. אבל מדינת ישראל לא עצרה לשאול: 'רגע, האם אנחנו כמדינה יכולים להיות גם גזענים, האם במדינת ישראל יכולה להיות גזענות? ואיך אנחנו מטפלים בזה?' ואני חושב שעד 2015 היה לה נוח לא לטפל באירועים של אפליה גזענית".
את המצב שקדם למחאה הוא מתאר כך: "היו ימים שאנשים היו יוצאים מהבית בחרדה ולא יודעים איך יחזרו, האם יפגשו בשוטר שיתגזען כלפיהם? האם מישהו יתבטא באופן גזעני כלפיהם? והחרדה הזו היא חרדה של אימה, של טרור".
7 צפייה בגלריה
"היו ימים שאנשים היו יוצאים מהבית בחרדה ולא יודעים איך יחזרו והחרדה הזו היא חרדה של אימה, של טרור"
(צילום: AFP)
"צריך לפרגן כאן לראש הממשלה ולשרה לשעבר שקד, אני חושב שאנחנו ייחודיים בזה שהמדינה לוקחת אחריות ומקימה יחידה ואנחנו מטפלים בתלונות של כל קבוצה שמישהו עשה לה שיוך קבוצתי והוביל לפגיעה בה".
אחת הדוגמאות שזנה נותן היא של החברה החרדית. "סביב הקורונה הייתה הזדמנות מאוד טובה להבין איך גזענות בצורתה המאוד קשה יכולה לבוא לביטוי כשאתה מצליח לזהות קבוצה ולסמן אותה כבעיה. החרדים סומנו אז כ'מפיצי קורונה', ש'לא נזהרים', ש'מאיימים עלינו', והתחלנו לקבל תלונות של חרדים שלא מכניסים אותם לבית הספר או לסופר. גם בתקשורת ראיתי אייטמים שסיקרו קורונה בעזה וברקע היו חרדים. זה גרם לפגיעה מאוד קשה בחברה החרדית. לשמחתי הם באו והתלוננו אצלנו. בכלל, אנחנו מקבלים מאות תלונות בשנה, ועדיין זה לא משקף את מה שקורה בחוץ".
דוגמה לתלונה אחת שנגעה לך במיוחד?
"בשנת 2021 שני ילדים בני 13 ו-15, יוצאי אתיופיה, מחכים לאוטובוס. מעלים את החברים שלהם, נועלים את הדלת והאוטובוס ממשיך לנסוע. הם לא הורשו להיכנס בגלל צבע העור שלהם, במרכז הארץ, בתל אביב. שני ילדים שמחכים. זה היה נוראי".
יש לך ארבעה ילדים. הבן הבכור שלך, בן 11, מחונן, אם הוא היה עומד בתחנת האוטובוס הזאת והאוטובוס לא היה עוצר לו, איך היית מסביר לו למה האוטובוס לא עצר?
"זה לא משהו שמצליחים להסביר לילד. אין שום הסבר להתנהלות מפלה וגזענית. אגב, אני גם מניח שהילדים שלי יפגשו את זה. לכן השיח איתם הוא הרבה מעבר לאירוע הנקודתי, להבין שההתנהגויות האלה, הן בעיה של אנשים שיש להם בעיות משלהם. ואלו אנשים לא חכמים במיוחד, שיש להם בעיה וזו לא בעיה שלנו".
7 צפייה בגלריה
"זה לא משהו שמצליחים להסביר לילד. אין שום הסבר להתנהלות מפלה וגזענית". אווקה (קובי) זנה ובנו איתמר
(צילום: אלבום פרטי)
מה קורה מרגע שהתקבלה התלונה, איך בעצם בפועל אפשר לעשות משהו?
"אנחנו יחידת תיאום, אני מקווה שזה ישתנה ובעתיד נוכל גם בעצמנו לברר תלונות. התפקיד שלנו הוא לקבל תלונה ולתאם את הבדיקה והאכיפה שלה בין הגורמים שאנחנו עובדים איתם. במישור האחד עובדים עם הסיוע המשפטי ומגישים תביעה אזרחית, ולגבי החלק הפלילי אנחנו יושבים עם הפרקליטות ומשטרת ישראל. מכל תלונה שמגיעה אנחנו גם מנסים לבדוק ולזהות אם יש בעיה מערכתית, איך אנחנו יכולים להוביל שינוי מערכתי".
מה ההישג הגדול ביותר שלכם?
"אנחנו מתחילים לראות רוח של שינוי בהתנהלות שוטרים מול יוצאי אתיופיה. היום יש נוהל שמסדיר את המגבלות של השוטר. שוטר לא יכול לדרוש מאדם להזדהות סתם כך בלי שעשה שום דבר, ואנחנו מתחילים לראות שזה מפחית את רמת החיכוך ב'אירועי מגע' - כששוטר יוזם מפגש עם צעירים בגלל צבע העור שלהם.
"הישג חשוב נוסף זה השינוי של הרבנות. היו כמה מקרים של הטלת ספק ביהודי אתיופיה, למשל כשרב בקריית גת החליט שקבוצה של עובדות יוצאות אתיופיה שעבדו עשר שנים בעסק של מזון, והרב הקודם בדק ואישר והכול היה בסדר, לא יכולות לעבוד, עד שלא יוכיחו את יהדותן. או האירוע ב'יינות ברקן' כשפסלו יין שיהודי אתיופיה נגעו בו, ואמרו 'שהגויים האלה לא יהיו במקום הזה', והטענות היו 'אנו פועלים על פי מדיניות של הרבנות'.
"זה נגע בי באופן אישי וזעזע אותי ולכן גם פעלתי בנושא, ולשמחתי בסוף 2019 מועצת הרבנות הראשית התכנסה והכירה ביהודי אתיופיה סוף-סוף כיהודים לכל דבר ועניין. לצד זאת היא גם הוציאה מדיניות בנושא של כשרויות שאומרת שלמשגיח הכשרות אסור לבדוק יהדות על פי צבע העור או מוצא, זה מהלך דרמטי. הפרופיילינג לשירותי דת זה אחד הנושאים שאני שמח לדעת שיש בו שינוי. ואני רוצה שהציבור יבין שהוא לא צריך להיאבק בגזענות לבד וירגיש נוח לפנות אלינו, כי אנחנו מאמינים שזה התפקיד של המדינה, ואנחנו מנסים לעשות מה שאפשר".
אני תוהה אם הממשלה הנוכחית מאמצת את האג׳נדה של היחידה הזאת, או שהיא משהו שהוא קצת זר להלך הרוח שכרגע מנשב במסדרונות הממשלה.
"היום אני חושב שאנחנו נמצאים במקום שבו דווקא יש צורך להגביר את הפעילות במניעת גזענות. דווקא בגלל שיש הלך רוח ושיח מאוד בעייתיים, צריך לחזק את הגורם המקצועי שזו היחידה, לצערי לא נתנו לנו את הכלים הדרושים כדי שנוכל לפעול בשם המדינה. להכניס את היחידה ואותי לזירת אגרוף כשהידיים שלנו קשורות, ככה אי אפשר למגר גזענות שהיא בעיה לאומית. ככה לא יכול להיראות מאבק לאומי בגזענות.
"אנחנו לא מיצינו, לא עשינו את מה שנדרש ברמה מערכתית, ברמת מדינה, כדי למגר גזענות, להנכיח מציאות שאין בה גזענות. תראי את המרחב הציבורי, כמה אוכלוסיות מודרות שם. אולי אפילו יותר ממה שהיו כשהתחלתי. בשנה וחצי האחרונות ראינו גם עלייה בגזענות אבל בעיקר בקושי לטפל בגזענות שקיימת, בשירות המדינה יש לנו כלים לטפל בגזענות. אבל מה שקורה במרחב בחוץ - אין לנו את הכלים האלה".
גם הכלים שכן קיימים בידי היחידה, הולכים ומצטמצמים. "חוק הסיוע המשפטי שאפשר לנו לתת סיוע משפטי, פג תוקף. אני מתריע כל הזמן ואומר, אנחנו לא יכולים ליצור מצב שהמדינה מתנערת מטיפול בגזענות, שלא מחזקים את המאבק בגזענות, זה פוגע באמון הציבור".
היו קולות שדיברו בכנסת על האפשרות אולי לסגור את היחידה.
"דיברו על זה בדיון שהתקיים בוועדת אמר. אני עדיין לא יודע מה יקרה. אני קם בבוקר, מנסה לעשות כמה שאפשר כדי להגן על אזרחים מפגיעות גזעניות, לטפל באירועים ולהרחיב את הפעילות שלנו. כשיגיע היום שיגידו לנו משהו בפועל, נתמודד עם זה, כרגע זה פחות מעסיק אותי ביומיום. אני לא מאמין שתהיה קונסטלציה שיסגרו את היחידה". (ממשרד המשפטים לא נמסרה תגובה לגבי אפשרות סגירת היחידה).
ובכל זאת, אתה והיחידה שלך הופעתם ב"רשימות השחורות" של ארגון "נעם". איך זה הרגיש?
"לא היה נעים, ממש לא נוח לראות את השם שלך מתנוסס ברשימה שרואה באנשים שנמצאים בה אנשים פסולים עם השם המלא, נשארה רק הכתובת ולשלוח אנשים לפה... לחברים שלי אמרתי שאם לא הייתי ברשימה הזו הייתי נעלב, אבל ברצינות, אני עוסק בהגנה על האנשים הכי מוחלשים בחברה ורואה את זה כמשימה לאומית, והעובדה שאני, כמי שאמון מטעם ממשלת ישראל למאבק בגזענות, מסומן כגורם פסול מבחינת אנשים משפיעים מסוימים, משליכה על המציאות המאוד בעייתית שאנחנו נמצאים בה".
החשש: קרע בעם על בסיס גזעני
"החשש הגדול שלי הוא מחברה מפולגת, מקוטבת", אומר זנה. "לדעתי הבעיה המרכזית של מדינת ישראל היום היא הנושא החברתי. אני רואה יותר ויותר מאבקים אתניים בין מזרחים לאשכנזים, בין יהודים לערבים ובין כהי עור לבהירי עור. הדברים האלה הולכים ומתחדדים, ואני חושב שהמדינה צריכה להסתכל על המציאות הזו. התהליכים החברתיים שקורים בשנים האחרונות ובטח היום, מגיעים למצב מאוד-מאוד-מאוד רותח של פיצוץ. אני מאוד מקווה שמנהיגי המדינה יעצרו רגע ויחשבו על העם הזה, על העתיד המשותף שלנו. צריך להילחם על המדינה הזו, על הערכים שלה, על השוויון. על היכולת לחיות כאן בזכות באופן טבעי, בלי להרגיש שונה ולא שייך".
אמנם היחידה לא עוסקת בנשים, אבל כאישה אני חוששת מפגיעה בזכויות שלנו, כאבא לבנות, איפה זה פוגש אותך?
"ההיסטוריה מלמדת שהאופן שבו מתייחסים לנשים זה רפלקציה לאופן שבו החברה הופכת לפחות שוויונית, אפליה של נשים מצביעה על בעיה חברתית יותר חמורה ביחס לכלל שאנחנו ניצבים בפניה".
כשאתה שומע התבטאויות גזעניות מחברי כנסת. מה זה גורם לך להרגיש?
"זה ממש כמו לשחק באש. אתה יודע איך האש מתחילה, אתה לא יודע לאן תגיע. ואני מודאג. לא רק שזה מסיג אחורה את ההישגים שלנו, אלא זה עלול להחריף את המציאות הגזענות. ויש גזענות בישראל, נמצאת, נוכחת, מדברים אותה. אנשים פועלים על פיה במקרים מסוימים. אנחנו נקודת אור שבאה ואומרת 'זה לא בסדר. צריך לטפל בזה'.
"בעיניי יש חשיבות לגלות אחריות, כמי שאמון מטעם הממשלה על ניהול המאבק בגזענות אני חושב שזה שחבר כנסת מסוים משדר גזענות בתוך הכנסת, זה נורא ואיום. אני באמת רוצה שנבחרי ציבור יהיו אחראים למה שהם אומרים. מילים משפיעות. אני לא יכול לבוא היום ולבקר את הממשלה על ההתנהלות שלה ושל נבחרי ציבור, מתוך מקום של המגבלות שיש לי כעובד מדינה, אבל אני כן חושב שצריכים פה להיזהר. זו עצה מקצועית שלי. אני חושב שהמדינה צריכה לקחת אחריות. בוודאי נבחרי ציבור צריכים לקחת אחריות על הנושא הזה. מי שאחראית בעיניי לשנות את המציאות זו ההנהגה של המדינה. חובת ההוכחה היא על הממשלה באמת להקצות המשאבים וליצור מציאות טובה".
7 צפייה בגלריה
"אלו אנשים שמשקיעים את כל המאמץ לגדל ילדים בריאים, חכמים ונבונים. והם עושים את בחשש מאוד גדול של מה יקרה להם". מחאת האמהות בכיכר רבין בתל אביב
(צילום: דנה קופל)
השאיפה לרגילות
"רובנו, לא משנה מאיזה מוצא אנחנו, עסוקים בלפתח קריירה, בהשכלה, בתרבות, במשפחה, זה מה שמעסיק אותנו. אבל יוצאי אתיופיה מתמודדים גם עם מצבים מאוד לא פשוטים בגלל הזיהוי שמוביל להנחות גזעניות ופסולות ביחס אליהם. זה מחיר מאוד כבד, אלו אנשים שמשקיעים את כל המאמץ לגדל ילדים בריאים, חכמים ונבונים. והם עושים את בחשש מאוד גדול של מה יקרה להם, ויש אוכלוסיות שזה לא מעסיק אותן".
"כשאני מרצה אני מבקש מהקהל - 'מי שחווה פרופיילינג - ירים יד', בדרך כלל אלו אותם אנשים שמזוהים במרחב. ויש כאלה שבכלל לא חוו. איזה יופי, איזו זכות זו. איזו פריבילגיה שאתה לא חווה גזענות, ואנשים צריכים להכיר בפריבילגיה הזו שלהם, ולכן כשאוכלוסיות אחרות יוצאות למחאות ומאבק על גזענות, אין לאנשים הפריבילגים להטיל ספק, לפקפק ולהאשים אותם ב'רגשי נחיתות'. אין לך את הפריבילגיה כשאתה לא חווה את זה", הוא מסכם.
"צריך לעצור ולהסתכל רגע על מה משותף לנו. אין לנו ארץ אחרת, אנחנו צריכים לעשות כל מה שאפשר כדי שנרגיש בטוחים לאורך זמן. שנרגיש קודם כל שאנחנו עם אחד. אני מודאג מזה שהמדינה לא מבינה את הסכנות שקיימות בגזענות, אי אפשר לקיים מדינה שוויונית עם גזענות".
