בשיתוף ארגון "לקט ישראל"
ערן בק (62) ממושב צופית בשרון הוא דור שלישי של חקלאים, וגם האיש שעומד מאחורי הקטיף העצמי המוכר "משוך בגזר". סבא שלו היה ממייסדי מושב צופית וגידל תפוחי אדמה, "אחרי זה אבא שלי הפך לחקלאי, ואז אני, האחרון. הבן שלי הלך לכיוון אחר – הוא שף", הוא מספר.
"חקלאי גרמני", מכנים אותו חבריו, עקב קפדנותו בכל הנוגע לטיפול בגידולים. "אני יודע לזהות במבט אחד, ממרחק של 300 מטרים, מה מצב הגידול, מה קורה בשטח, אם הממטרה במקום ועובדת ואם השטח מתאים לגידול מסוים", הוא אומר בגאווה, "גם בלילה אני בא וישר יודע אם ההשקיה עובדת בסדר או לא, כי אם הממטרות לא דופקות בקצב מסוים סימן שיש תקלה".
2 צפייה בגלריה
"אני קם בארבע בבוקר ויוצא לדבר עם השטחים שלי", מספר החקלאי שכבר כתינוק זחל בשדות.
(צילום: אלי דסה)
כמי שזחל בין שדות העגבניות עוד כשהיה תינוק, היה ברור שהוא ימשיך את דרכם של הוריו. "גדלתי על זה. אני זוכר שבגיל שש הייתי חוזר עם אבא שלי בלילה מסיבובים בשטחים החקלאיים כי הייתה סכנת מחבלים ועבריינים באזור", הוא מספר, "היום האתגרים אחרים. אנשים מכפר־סבא עושים כאן ג'וגינג חופשי בין השדות וזה פוגע בגידולים".
"בהתחלה צבט לי בלב שלא יהיה דור המשך", מודה ערן, "אבל כשאני מבין עם מה אני מתמודד, האטימות והבירוקרטיה, ושכל שנה זה קשה יותר, אני לא מאחל את זה לבן שלי. אני בן 62, מסתכל אחורה על כל מה שעברתי, איך שרדתי, איך בכל פעם הייתי צריך להמציא את עצמי מחדש. זה לא קל. כדי להיות חקלאי צריך חושים חדים. גם לאדמה וגם בצד העסקי. לדעת מתי להיכנס לגידול מסוים ומתי לצאת ממנו".
כיום הוא מגדל כרוב, בטטות, עגבניות ותותים. לפני מספר שנים החליט לפתוח קטיף עצמי. "היו לי מעל 30 דונמים של גזר, שבגלל מחירי השוק לא היה לי מה לעשות איתו. ישבתי וחשבתי מה אני עושה, חישבתי את כל האופציות, והחלטתי להזמין הורים וילדים להגיע, לקטוף ולשלם לפי ראות עיניהם. לא תיארתי לעצמי את כמות האנשים שיגיעו", מספר בק איך צמח הרעיון, "כיום יש אצלי מתחם קטיף עצמי מסודר, שבו ניתן לקטוף תותים, ירקות ופירות, ואנחנו מביאים מופע אקרובטיקה לילדים. זאת פעילות חווייתית שלמה".
"זה שינוי משמעותי שעשיתי בתפיסה", משתף בק, "משהו נפתח אצלי. אף פעם לא עבדתי לפני כן בקשר ישיר עם הלקוח הסופי. תמיד רק מול משווקים וסיטונאים. התגובות על איכות הירקות זה משהו שלא שמעתי לפני כן. הרגשתי שאני מקבל קבלות לעבודה הקשה".
נוסף לקטיף העצמי, בק החליט שהוא תורם בכל שנה כמה עשרות טון של ירקות לארגון "לקט ישראל" – שדואג לקטוף את עודפי התוצרת שלא ניתן למכור ולהעביר אותם לנזקקים ברחבי הארץ. "יש להם את כל הציוד הלוגיסטי. משאיות, ציוד טכני, קוטפים מקצועיים", מספר ערן, ומוסיף: "גיליתי שלתרום זה דבר ראשון כיף, ודבר שני אני מרגיש שזה פותח שערים ומביא מזל. בעשור האחרון הפערים בחברה הישראלית רק הולכים ומתרחבים, וכואב לי לראות מה קורה. אני מרגיש טוב כשאני יודע שהתוצרת הולכת לאלו שצריכים אותה, ולא להשמדה".
יש לציין שחקלאים ישראלים אינם מקבלים כל תמורה על תרומתם. בארצות־הברית, למשל, חקלאי שתורם מקבל תגמול מסוים מהמדינה כדי שיוכל לפחות לכסות חלק מההוצאות שהיו לו, גם אם לא ירוויח. הדבר מגדיל כמובן את כמות התרומות, ובשל כך את כמויות המזון שמגיעות לנזקקים. אולם בארץ, הדבר עוד לא קורה.
למה בעצם? ערן מציג את התמונה הגדולה של הענף. למרות עשייתו המרובה, הוא מרגיש שהחקלאים לא מעניינים אף אחד. "אין את הפטריוטיות או הסולידריות שהייתה בעבר", הוא אומר, "הובלתי במשך 12 שנה מאבק על קרקעות, הייתי מגיע לישיבות במשרדי הממשלה, והם היו חושבים שאנחנו שבט של אינדיאנים משמורה בדרום אמריקה, שאנחנו לא רלוונטיים".
"עובדים על הציבור הישראלי", הוא טוען, "שר האוצר הקודם ניסה לייצר תעמולה שאין מספיק עתודות קרקע לחקלאות, שאין מספיק חקלאים, שהחקלאות בארץ מפגרת – אבל מדינות רבות באות ללמוד מאיתנו את תחום החקלאות ואנחנו מאוד מתקדמים בנושא. היחס הזה גרם לקריסה של ענפי חקלאות רבים, כמו למשל ענף השום. הראש היהודי היצירתי, כמו בכל דבר, גורם לחקלאות בארץ להיות מאוד מתקדמת, אבל החסמים כה גדולים".
הוא לא אופטימי. "נורא קשה להיות חקלאי בישראל. כולם מקשים עליך. במרכז הארץ ממש מכסחים אותנו בלי רחמים, וגם בערבה ובצפון כבר לא מלקקים דבש. כאן זה יותר אגרסיבי כי תחת התירוץ של 'עשיתם את התפקיד שלכם ואתם יכולים ללכת', הם בעצם מנסים לקחת מאיתנו את האדמות, ששוות יותר מבמקומות אחרים. אנחנו מתמודדים גם עם בעיות של גניבות ועם קבלנים שמגיעים באישון לילה ושופכים פסולת בנייה. אני מאמין שהמדינה צריכה לסייע ולתמוך, בין אם במענקים לחיזוק החקלאות, הפחתת מסים ובעיקר להתייחס אלינו בצורה מכבדת".
האתגרים לא עוצרים את בק, שמסביר כי עבודת החקלאות והחיבור לטבע זה משהו שאי־אפשר בלעדיו. "אני קם בסביבות ארבע או חמש בבוקר והולך ומדבר עם השטחים. אני מחובר אליהם וחי את האדמה כל יום. אני חושב שאם לא הייתי חקלאי הייתי יזם בנייה, כי גם זו עבודה עם הקרקע".
חקלאים המעוניינים לתרום את עודפי הגידולים אשר אינם מיועדים למכירה מוזמנים לפנות אל ארגון "לקט ישראל" באתר או בטלפון: 8054*
בשיתוף ארגון "לקט ישראל"
