הקונספט של ריצה למען מטרה או עמותה (charity run) שכיח מאוד בחו"ל וגם כאן בישראל, אך כנראה שאין בכל העולם עמותה לה יש נבחרת שמגייסת כספים בהיקפים שגייסה נבחרת "Tough Mudders למען גדולים מהחיים" שיש לי הזכות להיות חברה בה.
שמי מילנה, אני בת 40, רווקה רמת גנית, עורכת דין ומנהלת פיתוח עסקי במשרד קליגלר עורכי פטנטים. הכרתי את עמותת "גדולים מהחיים", כשהעמותה תמכה במשפחה שלי במהלך ההתמודדות של אחיינית שלי, רונאל, עם גידול סרטני אגרסיבי בראשה. כל הטיפולים שניסינו כשלו, והיא הלכה לעולמה כשהיתה בת 16 בלבד. המשאלה שהשמיעה באזניי כשישה חודשים לפני שהלכה, היתה - "שכל ילד במצבי, שדורש טיפול ויחס מיוחדים, יקבל אותו - בלי שיצטרך להילחם עבורו". אחרי לכתה, הצטרפתי כמתנדבת בעמותה, ולאחר מכן לנבחרת טאף מאדר למען "גדולים מהחיים". הפעילות של הנבחרת כולה סובבת סביב גיוס כספים להקמת גני חלומות לילדים, בסמוך לבתי חולים בכל הארץ.
הנבחרת כוללת כ-43 אנשים, רובם מנהלים בכירים במשק, שנבחרו בקפידה ושהבטיחו לעשות כל מה שהם יכולים כדי לגייס תרומות עבור אותה עמותה. נבחרת שגייסה למעלה מתשעה מיליון שקלים בשבע שנות פעילותה, מתוכם לא פחות מ- 2.5 מיליון שקלים בחצי השנה האחרונה בלבד.
לנבחרת "Tough Mudders למען גדולים מהחיים" על שם שלמה טירן, הפועלת למען עמותת גדולים מהחיים יש שתי מטרות מרכזיות. הראשונה - לגייס כספים להקמת גנים חינוכיים-שיקומיים סטריליים לילדים החולים או מחלימים מסרטן ואינם יכולים ללכת לגן רגיל. שהות ב"גן חלומות" כזה מעניק לילד/ה מסגרת חינוכית ולהורים אפשרות לחזור לעבודה ולשגרה מסויימת של חייהם.
לצד גיוס הכספים מתנדבים חברי הנבחרת לסייע לשיפור חייהם של ילדים עם סרטן כמו למשל בקייטנת הקיץ של עמותת גדולים מהחיים או במסגרת פרויקט מנטורינג המסייע לבני נוער שהחלימו מן הסרטן לחזור למסלול החיים ולממש את המטרות שלהם. המטרה השנייה היא להתאמן לאתגר קשוח ולא פשוט – אתגר ה- Tough Mudder, מסלול של מכשולים קשוחים, רובם בבוץ ובמים.
"אל תחשבו על זה יותר מדי"
לאחר שהשגנו סכום של לא פחות מ- 2.5 מיליון שקלים מאז ינואר השנה, הגענו חברי הנבחרת לסקוטלנד למעמד המיוחל ביום שבת, ה-2 ביולי, לקו הזינוק של אתגר ה-Tough Mudder סמוך לטירת Drumlanrig.
במעמד הזנקת קבוצות המשתתפים לאתגר, לפני שנשמעת השריקה שמתחילה את הטירוף הזה, מתבקשים המשתתפים לשאת את שבועת האתגר. כן, כן –מדובר באתגר קבוצתי ובשום אופן לא תחרות. הנבחרת שלנו היא הגדולה ביותר באתגר וכנראה שגם הרועשת והצבעונית ביותר. 43 חברי הנבחרת, לבושים בחצאיות סקוטיות וחולצות שנושאות בגאון את הלוגואים של התורמים שלנו לצד דגל המדינה, מצמידים אגרוף ימין לחזה וחוזרים על השבועה; אוסף של חמישה סעיפים שמגלמים בתוכם ערבות הדדית, יציאה מה'עצמי' וגילוי אומץ להתמודד עם ולהתעלות מעל הפחד - בלי לבכות, כי בכי… בכי, זה לילדים.
הכרוז מספר למשתתפים האחרים על המטרה שלשמה אנחנו רצים, ואנחנו מתמלאים סיפוק שיהפוך לדלק שבעזרתו נצלח את האתגר. עצה אחת, שהספיקה להפוך למנטרה, חוזרת ונשנית לפני כל מכשול לאורך אתגר ה- Tough Mudder, והיא -"אל תחשבו על זה יותר מדי".
על המסלול, המנטרה הזאת מתייחסת באופן ספציפי למכשולים פרי הדמיון של מי שתכנן אותו. במציאות החיים - היא רלוונטית לכל מצב של התמודדות - בין אם מול פחד, מול ניסיון, או במקרים של תפניות מפתיעות כמו התמודדות של ילד במשפחה עם מחלת הסרטן - התמודדות שלא משאירה מקום לשקוע, ומחייבת לשעוט קדימה, בכל הכוח, כדי לרפא ולהציל אותו.
ותיקי הנבחרת מספרים שהשנה האתגר קשוח יותר מקודמיו. על פני 15 קילומטר של ריצה כגוש אחד בבוץ תובעני בנוף כפרי פסטורלי של סקוטלנד, האתגר כלל 30 מכשולים (ולא 25 כמו בשנים קודמות), שצליחתם מתאפשרת רק הודות לעבודת צוות ושיתוף הפעולה של חברי הנבחרת. אנו מגיעים אליו מחולקים לצוותים מגובשים, מובלים על ידי ראשי צוותים ונאספים על ידי מאספים, כאשר את המבנה הצוותי הזה מוביל - חוד החנית, המוח והלב מאחורי הפרויקט, קפטן הנבחרת - אלון כהן. רק לאחר שכל הקבוצה עברה את המכשול, ממשיכים בריצה לזה אחריו.
אל עבר המכשול הראשון
בהישמע שריקת הפתיחה, הטמפרטורה מראה 12 מעלות. אנחנו עושים את דרכינו, בסדר קבוע אחרי הקפטן, לעבר המכשול הראשון, הפשוט יחסית - קפיצה מעל חומת עץ בגובה שני מטר. כבר פה נדרשת עבודת צוות, ובעזרת ׳סולם גנבים׳ אנו עוברים אותו זה אחר זו וממשיכים הלאה. משהתחממנו, הגיע הזמן להתלכלך ולקפוץ לתוך ביצות בוץ שאת דרכינו החוצה מהן אנו עושים בזחילה. אחריו אנו פוגשים מתקן מרובע המסתובב על ציר ושקוע בתוך מים בגובה החזה. מתקן שמכונה על ידי הותיקים – מכונת כביסה. אנחנו נדרשים להיתלות בצידו האחד, ולהמתין למשתתפים מהעבר השני לסובב אותו בחוזקה, כדי להגיע לצד השני. סיימנו, יופי - עכשיו יש עוד אחד כזה.
על פני המסלול פזורים גם מכשולים אישיים שדורשים כוח, כמו אלה המוכרים לנו ממסלולי נינג׳ה, וכן מכשולים שכרוכים בזחילה בבוץ תובעני, בתעלה בה משתחרר גז מדמיע, מתחת לרשת כבדה כשמעליה שוטף אותנו זרנוק של מים קרים, ועוד כיף מהסוג הזה.
בחוץ עדיין 12 מעלות, אבל האדרנלין בועט, ואנחנו ממשיכים לעבר מכשולים של סחיבת בולי עץ, סחיבה של חבר צוות במעלה גבעה בוצית תלולה, זחילה מתחת לגדר תיל בבוץ הסקוטי, צלילה מבעד/לתוך/ובמעלה תעלות מים זורמים, טיפוס על פירמידה עשויה רשת בגובה שלוש קומות וכן טיפוס על קיר אנכי חלקלק בגובה כשבעה מטר (גובה של 4 אנשים) - באמצעות יצירת פירמידה אנושית - החזקים שבינינו שמשמשים מדרגה ומעליהם אנשים שמושיטים יד ומושכים את המטפסים למעלה הקיר. שיתוף פעולה, כבר אמרנו?
שני מכשולים באתגר הזה משתקים ומלחיצים במיוחד את המוזנקים - האחד, קפיצה לתוך אמבטיית קרח וצלילה בתוכה, והשני - ובכן, חכו לסוף הטור. הקפטן מגיע למכשול אמבטיית הקרח כשבשתי ידיו אוחזים החברים שחוששים יותר מכולם מהמכשול הזה - "אנחנו נעשה את יחד", הוא הבטיח להם ומקיים. הם יוצאים ראשונים, ואחריהם כולנו צולחים את בריכת הקרח שמקפיאה את השרירים בבת אחת, ומקשה על המשך הריצה לעבר קו הסיום. עם כל שעה שעוברת (ובסה"כ חמש שעות וחצי על המסלול), יש תחושה שהקושי העיקרי במסלול הזה הוא הקור, והגשם שמלווה את רובו. בהמתנה לחברים האחרים שיעברו את המכשולים, אנחנו חולקים חום גוף, קופצים ורוקדים במקום - בשביל לשמור על המורל וגם בשביל להימנע מהיפותרמיה (שבכל זאת הצליחה לתפוס כמה מאיתנו).
"כל מגע עם חוט חשמל כזה, חובט בגוף בחוזקה ומפיל אותנו לתוך הבוץ, מתעקש לגרום לנו לשקוע. יגאל פדאל, ממלא מקום הקפטן, מאגד אותנו לחיבוק קבוצתי ומזכיר לנו את המילים שהקפטן נוהג לשאת טרם כניסה למכשול הזה, ואת המטרה שלשמה אנחנו כאן: 'אנחנו נרגיש רק דקירה חולפת בגוף. זה כלום ושום דבר לעומת מה שהילדים חווים בטיפולים נגד מחלת הסרטן'".
ואז, כמו בחיים - הפתעת המירוץ. הקפטן עושה את דרכו ראשון כרגיל למכשול הבא וקופץ על קיר נינג'ה בגובה חמישה מטר. המרשל שפוגש את ידו במעלה החומה משחרר אותה לפני שהצליח לאחוז כראוי ולעלות אותו אל ראשה. הקפטן נופל על הפנים, מקבל חבטה ששוברת לו את האף ושן קדמית. ברגע הזה כולם עוצרים בבהלה ודאגה, האדרנלין צונח ומתאזן עם הטמפרטורה של אמבטיית הקרח שהרגע צלחנו. זה לא פשוט לשמור על המורל בהמתנה לראות שמנהיג החבורה חוזר לעצמו ומפונה על ידי צוות הטיפול של המארגנים לבית החולים.
6 צפייה בגלריה
בריכת הקרח שמקפיאה את השרירים בבת אחת, ומקשה על המשך הריצה לעבר קו הסיום
(צילום: גילי חנוך)
ואז מגיע הרגע, בו נופל האסימון, ששותפות וערבות הדדית נמדדים ברגעי משבר. החוזקה של קבוצה, של מערכת יחסים ושל פרט עומדת במבחן בסיטואציות כאלה בדיוק. ברגע שאנחנו מבינים שהקפטן בטיפול וחוזר לעצמו, יגאל, חבר נבחרת ותיק, לוקח פיקוד ומוביל אותנו לעבר קו הסיום. המכשול האחרון, הלא הוא השני בדירוג המאיימים ביותר, הוא מכשול של צעידה (ושקיעה) בבוץ תובעני, כשמעליו פזורים תלויים חוטי חשמל שמובילים 10,000 וולט. כל מגע עם חוט כזה, חובט בגוף בחוזקה ומפיל אותנו לתוך הבוץ, מתעקש לגרום לנו לשקוע. יגאל פדאל, ממלא מקום הקפטן, מאגד אותנו לחיבוק קבוצתי ומזכיר לנו את המילים שהקפטן נוהג לשאת טרם כניסה למכשול הזה, ואת המטרה שלשמה אנחנו כאן: "אנחנו נרגיש רק דקירה חולפת בגוף. זה כלום ושום דבר לעומת מה שהילדים חווים בטיפולים נגד מחלת הסרטן".
אנחנו עוברים את המכשול המחש(מ)ל האחרון, וחותמים בהתרגשות קמפיין גיוס שביעי במספר, במהלכו הצטברו בקופה 2.5 מיליון שקלים לטובת הקמת "גן החלומות" השלישי בירושלים - והכל, כדי שלילדים הזקוקים ל"גן חלומות" תהיה לפחות סיבה אחת פחות לבכות.
הכותבת היא חברת נבחרת הטאף מאדר למען עמותת "גדולים מהחיים".
