"אימא, אני אוהב אותך ומעריך אותך מאוד-מאוד". אלו היו המילים שאמר סמ"ר אביתר אוחיון אבוקסיס לאמו יסמין בערב חג הסוכות, שבוע לפני שנפל במוצב כיסופים בטבח 7 באוקטובר.
אביתר, נער רגיש ומוכשר שהגיע לפנימיית "יפתח" - הפועלת בחסות הנוער של משרד הרווחה - אחרי שעזב את לימודיו בישיבה, מצא במקום שנועד במקור לנוער בסיכון דווקא - מרחב בטוח לצמיחה והתפתחות.
יום לפני מותו, הוא שלח לאמו הודעה קולית שבמוצאי שבת הוא יוצא ולא חוזר. אביתר, שהתכוון לחופשת השחרור שלו מהצבא, לא ידע עד כמה המילים הללו יהיו נבואיות.
כעת, שנה ושלושה חודשים אחרי אותה שבת ארורה, בחרו נערי הפנימייה שבצפון ים המלח להנציח את זכרו בדרך מיוחדת במינה.
מהנגרייה אל הנוף הירושלמי
בקצה הפנימייה שוכנת נגרייה קטנה, חלק מקורס יזמות שמטרתו להכין את הנערים לחיים עצמאיים. כאן, בין נסורת העץ וריח הלכה הטרי, נולד רעיון ההנצחה המיוחד - שביל הליכה וספסלי עץ בשכונת ארמון הנציב בירושלים, המקום שבו גדל אביתר.
מול הנוף עוצר הנשימה של ירושלים הדרומית, עמלו הנערים במשך שבועות ארוכים על יצירת פינת חמד שתנציח את זכרו.
"במסגרת הפרויקט חשבנו שזה יהיה הכי טוב לשים ספסלים במקום שהוא אהב וגדל בו", מספר נועם (שם בדוי), בן 17, חניך בפנימייה. "שמעתי שהוא היה מאוד מחובר לטבע ואהב עבודות פיזיות. גם ראיתי את היצירות האמנותיות שלו, והן ממש הרשימו אותי. בעיניי יצאה לנו פינת הנצחה ממש יפה".
מה המשמעות של פרויקט ההנצחה עבורך?
"משמעות עצומה. אתה מרגיש שעשית את הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות - לעזור לאימא שכולה להנציח את הילד שלה".
בית שני לנערים על רצף הסיכון
בכל יום, בין כותלי הפנימייה המיועדת לנערים מהציבור הדתי-לאומי הנמצאים על קצה רצף הסיכון, מתרחשים סיפורי הצלחה קטנים וגדולים. נערים שהגיעו לכאן מרקע מורכב, מוצאים את דרכם בזכות צוות תומך וכלים מגוונים.
"הפנימייה זה הבית שלנו", אומר עומר (שם בדוי), בן 17. "זה מקום שלוקח אותנו מהרחוב ומביא לנו מלא כלים להתמודד עם החיים - אם זה טיפול, אמנות, נגרות ויזמות. אלה דברים לחיים שאין בהרבה מקומות אחרים".
נועם מהנהן בהסכמה. "הגעתי לכאן כילד שמחפש את הדרך שלו ולא יודע איפה הוא נמצא", הוא משתף. "קיבלתי כאן את הכלים להיות הגבר הכי חזק שיש, ואני יוצא מכאן בן אדם שיש לו דרך ומטרה".
סיפורו של אביתר היה שונה, אך לא פחות משמעותי. "הוא לא היה נער בסיכון", מדגישה אמו יסמין. "אביתר עזב את הישיבה שבה למד בסוף כיתה ג'. הוא היה ילד רגיש ומוכשר מאוד, וחיפשנו מסגרת שתיתן מענה לכישרון שלו".
הבחירה בפנימייה הייתה שלו?
יסמין: "בהחלט. אביתר היה ילד טוב, אפילו קצת חנון, מאלו שלא עושים שטויות. אפשר היה לראות שהוא שונה בנוף הפנימייתי, אבל הוא מבחינתו הצטרף כדי 'לטרוף' את כל מה של'יפתח' יש להציע - ויש לא מעט".
מה למשל?
"הוא קיבל שם מרחב נשימה וקיבלו אותו כפי שהוא. הוא יצר בהנאה במרחב היפה של הפנימייה, פיתח את הגוף בחדר כושר - מה שתרם לחיזוק הביטחון העצמי שלו. בגדול, 'יפתח' עזרה לו להתחזק בכלל ובגיבוש הזהות שלו בפרט, ושימשה עבורו קרקע להמשך במכינת 'דרך ארץ' - מכינה טובה ונורמטיבית אליה הצטרף שנה לפני שהתגייס".
"ההנצחה עוזרת לעבד את המלחמה"
המלחמה והשכול הותירו את חותמם גם בין כותלי הפנימייה. עבור הנערים, העבודה על פרויקט ההנצחה, אותו הם יזמו בעצמם, הייתה דרך להתמודד עם המציאות המורכבת. במקביל, הצוות החינוכי מצא דרכים יצירתיות לרתום את האתגרים הביטחוניים להעצמת החניכים.
איך אתם מתמודדים עם המציאות הביטחונית?
עומר: "מאז 7 באוקטובר אני לא צופה הרבה בחדשות, הרגשתי שזה עושה לי לא טוב. אני שומע מה שקורה וזה מכאיב לי בלב, אבל כמובן שבפנימייה מדברים איתנו על זה ועוזרים לנו להתמודד עם המצב המורכב. אני מרגיש שגם ההנצחה שהקמנו לאביתר תרמה לי בעיבוד האירועים הקשים".
יש חשש מהגיוס לצה"ל?
נועם: "בהתחלה חששתי קצת כמו כולם, אבל לאורך הזמן הבנתי והאמנתי שאני הכי רוצה להילחם בטרור. אין משהו שיותר חשוב לי מאשר להגן על המשפחה שלי ועל המדינה".
עומר: "מאז 7 באוקטובר אני לא הרבה בחדשות, הרגשתי שזה עושה לי לא טוב. אני שומע מה שקורה וזה מכאיב לי בלב, אבל כמובן שבפנימייה מדברים איתנו על זה ועוזרים לנו להתמודד עם המצב המורכב. גם ההנצחה שהקמנו לאביתר תרמה לי בעיבוד האירועים הקשים"
זיו גרשוני, מנהל חסות הנוער במשרד הרווחה, רואה בתקופה המאתגרת גם הזדמנות: "בהרבה מובנים המלחמה משקפת לבני הנוער את היתרון בשהייה במסגרת בה הם זוכים ליציבות, חום, אהבה ואחווה. המלחמה גם מאפשרת להאציל אחריות, ולהעניק להם תחושת מסוגלות והעצמה. כך למשל בני הנוער שלנו מעורבים בצוותי החירום, ועוברים הכשרות שונות כמו כיבוי אש ועזרה ראשונה".
"לומדת לחיות עם הכאב"
אביתר, שנפל בגיל 22 כשהיה נהג אמבולנס בגדוד 51 של גולני, השאיר אחריו לא רק חמישה אחים ואחיות, אלא גם מורשת של נתינה ואהבת אדם. "האובדן שלו קשה מאוד לכולם", אומרת יסמין, "חסרונו עצום והכאב נוכח מאוד. האחים מטופלים ומקווים להתחזק עם הזמן".
הופתעת מהמחווה של הנערים?
"הם אמנם שיתפו אותי בבחירה להנציח את אביתר, אבל בסוף הם אלו שהובילו את כל הסיפור ודחפו להגשמתו".
ואיך היא השפיעה על המשפחה?
"המחווה הזו מרגשת אותנו מאוד, ומעניקה הרבה כוח לאחים של אביתר וגם לי. מבחינתנו, ההנצחה הזאת מחייה את רוחו ועושה לנו נחת שזוכרים אותו, שעובדים וטורחים בשבילו. יש לי הרבה הערכה לאנשי 'יפתח' היקרים שלא עזבו אותנו לרגע, ולנערים המקסימים שעבדו כמו אריות מכל הלב.
"מאז שאביתר נהרג אני לומדת לחיות עם הכאב", היא מוסיפה. "מה זה אומר? זה אומר להיזכר בילד המתוק הזה באמצע היום - ולפרוץ בבכי כואב. זה אומר להשלים עם העובדה שלא אזכה לראות אותו יותר, ושזה בלתי הפיך. זה קשה מאוד, ועם זאת החיים חזקים וממשיכים בזכות האמונה. אני מסוגלת לשמוח ולצחוק ובכלל להמשיך לחיות, וללמוד לג'נגל בין העצב והכאב לשמחה ולטוב".
ב-1 באוקטובר 2024, כשנחנכה פינת ההנצחה, היה זה הרבה יותר מסתם טקס. זה היה רגע שבו התחברו יחד אהבה, זיכרון וצמיחה - שלושה ערכים שאביתר כל כך האמין בהם, והם ממשיכים לחיות דרך נערי הפנימייה שהפכו את זכרו לנצח.
