לפני כשנה התהלכתי ברחובות ירושלים, עיר הולדתי שאותה עזבתי לפני שנים, בזמן שהתקיימה בה הפגנה סמוך לרחוב בלפור. התיישבתי לשוחח עם חבר ילדות, כשהעיר היא החברה השלישית במפגש בינינו, (ככה זה ירושלמים, יכולים לצאת מהעיר, אבל העיר פועמת חזק בתוכנו). כשניגשה אלינו שוטרת עם אף של ליצן, והציעה לנו מדבקה של לב. משהו באנרגיה שלה היה כל כך מקסים שלא יכולנו לסרב. ביררתי את שמה והתחלתי לעקוב אחריה בפייסבוק. גיליתי דמות קסומה ומרגשת ויצרתי איתה קשר בהצעה לריאיון. מאחורי הליצנית השוטרת עומדת אישה בשר ודם שעדיין לא מוכנה לחשוף את שמה ואת זהותה האמיתית. כפי שנגלה בהמשך הריאיון, גם לליצנית הזאת יש סיפור עצוב מאחורי החיוך המצויר, אבל יש גם הרבה עומק, אמונה בטוב ורצון להשפיע, לשנות, לתווך, ובעיקר להרבות את הטוב. לכבוד החנוכה אני שמחה להכיר למי שעוד לא זכה, את השוטרת 'אז-אולי יהיה יותר טוב', ממשטרת 'ישר-אל הלב'. פרטיה המלאים שמורים במערכת אבל דווקא בחג החנוכה, מצאתי לנכון לתת במה לאור קטן-גדול.
צפו בשוטרת אז-אולי יהיה יותר טוב בפעולה:
השוטרת אז אולי
ספרי על עצמך, רקע כלשהו:
"אמנית ילידת ירושלים, שחקנית-יוצרת, כותבת ובימאית. למדתי שלוש שנים ב- Dell'Arte International School of Physical Theater בקליפורניה ארה"ב. שם למדתי לעומק את הכוח והקסם של דמות, משחק וליצנות. הכלי היחיד שלי הוא משחק ותודעה. אני מאמינה שאנחנו אחראים על המציאות שלנו באיך שאנחנו מפרשים אותה ושאם נעז לפרש אותה אחרת היא תשתנה. כוחניות מתמשכת לא יכולה להוליד דברים טובים - לא בחינוך, לא בזוגיות, לא בקשר בין חברים ולא במדינה. יש משהו בשורש שמבקש תנועה חדשה. משטרת ישר-אל הלב פועלת בדרכה: להרבות כבוד ואהבה ברחובות ובלב העיר הפועמת. זה קידוש ה' מבחינתה".
מה גרם לך לייסד את משטרת ישר-אל הלב?
"זה סיפור ארוך, עם המון תחנות. חזרתי מלימודי תיאטרון בארה"ב ביוני 2019. הייתה לי תקופה שחשבתי לא לחזור. שהחיים המרוחקים מהבית קסמו לי. הרגשתי שככה יש פחות מפגש עם בעיות וכאב בחיים. אבל זו הייתה אשליה חולפת. החלום שלי במשך שנים היה לקחת חלק ביצירת מרחב לשלום בעיר ירושלים. ירושלים היא בלב שלי. ומאז שאני זוכרת את עצמי חוויתי והייתי עדה במקביל ליופי, לקסם ולקדושה שבה ולאלימות והאכזריות ששוכנים בה. עוד בארה"ב חלמתי על דמות שאצור שתתקשר ותאהב ותתחבר ותשמח ותצחיק ותביא איכות של ריפוי לכל אדם באשר הוא שמתהלך בעיר. דמיינתי את עצמי על קו התפר בין מרכז העיר, לשכונות החרדיות, למזרח העיר. חשבתי שזה דמיון מופרך שלא יכול להתגשם.
ואז החלו ההפגנות הגדולות בבלפור. נמנעתי מלהגיע אליהן. פחדתי מהרעש, מהצפיפות ומהאלימות. ערב אחד הייתי באימון ריצה בעמק המצלבה ומשם שמעו את התהלוכה מהכנסת לבלפור. היה רעש עוצמתי. אז בסוף האימון החלטתי רק להציץ... מתוך סקרנות.
נכנסתי להמון, המפגינים ניגנו מארש שנשמע כזה צבאי וזה הצחיק אותי. הרגיש כמו סרט כזה צ'אפליני שאפילו שבהפגנה שזועקת נגד המשטר מנגנים מקצבים צבאיים, כי בסוף אנחנו גדלים בתוך המערכת הזאת וזו השפה שמוטמעת בנו מגיל צעיר. הגוף שלי מיד רצה לצעוד לקצב המארש עם מדים מצחיקים. זה החזיר אותי לטקס ההשבעה בטירונות שבשבילי היה כמו מופע ליצנות".
6 צפייה בגלריה
"לחבר ולהתחבר אל הלבבות הפועמים, לשמח ולהתאמן בהקשבה אל הלב תוך כדי הפעולות של החיים".
(צילום: מירי שיינפלד)
למה דווקא משטרה? איך בחרת לעצב את התלבושת?
"משטרה היא מקור כוח. כשיש מערכת או אדם שיש לו כוח בידיים הוא יכול להשתמש בו כדי לשרת את הסביבה ולתת מעצמו לסובבים אותו, או שהוא יכול להשתמש בו כדי להשתמש בסביבה ולקחת ממנה ולדכא אותה. הסביבה שאנו גדלים בה מלאה במדים, בנשקים, בהפעלת כוח כדי להשליט סדר או לנצל חלשים.
כילדה וכאישה שחופש הוא בשבילי כמו אוויר לנשימה, נתקלתי והייתי עדה במהלך חיי בעיר הזאת ללא מעט סיטואציות שראיתי איך המדים משרתים עמדה של כוחניות והשפלה וזה עורר בי תסכול.
מגיל צעיר זה גרם לי להבין שלא כך אמורים לשרת בתפקיד ציבורי. שכשאני בתפקיד נקודת המוצא העיקרית והכוונה שלי חייבות להיות החובה והזכות לשרת את האדם שמולי ולא לגזול ממנו את הכבוד הבסיסי.
בשבת שאחרי ההפגנה שהצצתי אליה ישבתי ודיברתי עם זוג חברים. הבנתי שיש לי קריאה להיות ליצנית שוטרת בעיר. אצל ליצן, האיבר העיקרי שפעיל אצלו הוא הלב. הוא נופל וקם בלי הפסקה. הוא עשוי מאהבה. ביחד ישבנו וחשבנו מה יהיה השם של השוטרת והמשטרה החדשה והגענו ל: 'השוטרת אז-אולי', שם משפחה: 'יהיה יותר טוב' ממשטרת 'ישר-אל הלב'. מצאתי אצלם מכנסיים וחולצה מתאימות.
הגעתי הביתה במוצ"ש גזרתי מעיתונים שונים שהיו אצלי אותיות, הדבקתי על לבבות שגזרתי, שמתי אותם על המדים, ועל הכובע, לבשתי את האף, נעלתי את הנעליים שחיכו לי שאצור בעזרתן דמות ממזמן, היו לי מדבקות לב מחבר שאמו נפטרה והוא נתן לי את כל המדבקות שהיו לה. ויצאתי לדרך. לא דמיינתי את התגובה של האנשים למחווה הפשוטה של להתייחס לכל אחד בכבוד, הומור ואהבה ולתת לו מדבקה".
"אם יש אלימות במרחב, אז השוטרת פועלת בתווך, ברווחים שבין השוטרים למפגינים, לאזרחים, כדי למנוע כמה שיותר אלימות ולפרק את המתח, להכניס הומור וזווית אחרת של המצב".
מהן הפעילויות של משטרת ישר-אל הלב, מה עושה בתפקיד?
"שלוש המטרות העיקריות של משטרת ישר-אל הלב הן: לחבר ולהתחבר אל הלבבות הפועמים, לשמח ולהתאמן בהקשבה אל הלב תוך כדי הפעולות של החיים. שלוש הממ"ים של משטרת ישר-אל הלב במפגש הן: מבט (להתבונן על האדם שמולי ללא שיפוטיות), מה שלומך? מעוניין.ת בלב?
למשטרת ישר-אל הלב יש קשר אל הלב. הפעולה העיקרית שלה היא יחס אישי לכל אדם שהיא נתקלת בו. גם אם יש לו מדים וגם אם הוא מחשיב את עצמו משמאל או מימין, בין שקוראים לו מוחמד ובין שקוראים משה. בין אם הוא עסוק בלהתעצבן ולשנוא ובין שהוא עסוק בלחייך ולשמוח. השוטרת אז-אולי מחלקת מדבקות לב למי שרוצה. ולפעמים גם כותבת דו"חות של אהבה אם יש צורך מיוחד והשראה.
אם יש אלימות במרחב, אז השוטרת פועלת בתווך, ברווחים שבין השוטרים למפגינים, לאזרחים, כדי למנוע כמה שיותר אלימות ולפרק את המתח, להכניס הומור וזווית אחרת של המצב. השוטרת אז-אולי שוברת תבניות. במרחב יש סיפור שצד אחד הוא נגד הצד השני ואני עוברת בין כל הצדדים ובעצם נוכחותי מספרת שכולנו בסך הכול לבבות פועמים.
אם אני עדה לאלימות שהיא לא מידתית למה שמתרחש במרחב, ויש בה אימפולסיביות ותוקפנות של לובשי המדים, אני גם נעמדת מול קנים של רובים מכוונים. במאי האחרון, בחודש הרמדאן הייתי במשמרת בשער שכם. היו שם המון-המון שוטרים שרובם הגדול דובר עברית והמון אנשים שרובם הגדול דובר ערבית. כשאין שפה מילולית משותפת, וגם ככה מגיעים עם שכפ"צים ואלות וקסדות ורובים ורימוני הלם וסוסים ומכת"זיות וניידות, אז השפה הכי נגישה היא מעשית. אלימות היא שפה בינלאומית. הייתי עדה לאישה בת 50 שקיבלה כדור גומי לפנים. גומי, ספוג, איך שלא תקראי לזה, אין רכות בחומר הזה כשהוא יוצא מרובה בעוצמה. אז במשמרת הזאת התחלתי לעמוד מול רובים כדי שלא יירו לתוך ההמון בלי הבחנה.
אחרי כל משמרת אני כותבת דו"ח (דיון וחשיבה) ע"א (על אהבה) שמתפרסם בדף הפייסבוק ישר-אל הלב. השבוע שירתי במשמרת מספר 101".
6 צפייה בגלריה
השוטרת אז-אולי "יש לה מה לתת ולהשפיע טוב, והיא יכולה להכניס הומור ואור בעלילה".
(צילום: sk)
האם יש הפגנות שאליהן לא תגיעי? למה?
"משטרת ישר-אל הלב פועלת במרחב ירושלים. היא מגיעה בכל פעם שיש לה קריאה. כשיש קריאה היא תגיע לכל מרחב באשר הוא. במערב העיר, בצומת בר אילן בירושלים בהפגנות של הציבור החרדי, או במזרח העיר. אין הגדרות למרחבים שאליהם היא מגיעה חוץ מהעובדה שיש שם הרבה לבבות פועמים, שייתכן שיהיו גם כאלו במדים ושיש לה מה לתת ולהשפיע טוב שם והיא יכולה להכניס הומור ואור בעלילה".
היו מקרים שזיהו אותך מתחת לתחפושת? היו מקרים שחשבו שאת שוטרת אמיתית?
"פעם אחת כשהלכתי 'על אזרחי' עם חברה בשכונה שאני גרה בה. יש לי קטע שאני זוכרת אנשים אבל לא זוכרת מאיפה אני מכירה אותם. צעדנו מאחורי שני זוגות, זיהיתי את ההליכה של אחד הגברים, ידעתי שאני מכירה אותו אבל לא זכרתי מאיפה, אז כשעברנו אותם הסתובבתי אליו ואמרתי שלום. הוא הסתכל עליי עם עיניים מצומצמות: 'אנחנו מכירים?' עניתי לו: 'אני חושבת שכן, לא זוכרת מאיפה'. הוא עונה: 'אני לא מכיר אותך'. אני אומרת: 'טוב, אז סליחה. כנראה התבלבלתי. למרות שאתה ממש מוכר לי'. אני והחברה ממשיכות לצעוד ופתאום הוא קורא לי: 'היי, את לא במקרה השוטרת הליצנית?' ואני, העיניים שלי נפקחות כי בבת אחת המוח שלי עושה חיבורים. הוא שוטר סמוי מההפגנות שדמות השוטרת עושה איתו תמיד מלא צחוקים. יואו , איזה פאדיחה. והבת זוג שלו שואלת: 'רגע, אני לא מבינה את שוטרת או מפגינה?', השוטר ואני מתפוצצים מצחוק. אני עונה: 'לא זה, ולא זה. הוא יסביר לך. הקמתי משטרה חדשה'".
מה התגובות של אזרחים לפעילות שלך? של שוטרים?
"אחרי מאה הפגנות ברחבי העיר, אני יכולה להעיד שהרוב הגדול של האנשים בעיר הזאת מעוניינים בלב. את יודעת מה זה אומר? שיש סיכוי לאהבה! אני מאוהבת בעיר ובאנשיה. יש אנשים שמגיבים בחיוך, בשמחה, בפרגון, בהזדהות. יש אנשים שטוענים שלא אוהבים את השוטרת אז-אולי ולפעמים אפילו מגנים אותה. אבל משטרת ישר-אל הלב מתאמנת בלראות את האדם ואת כאביו ולא להיות עסוקה בלהיעלב. גינוי בד"כ, בטבע שלנו יוצר מגננה. אבל אם מרגישים מוגנים מהלב מבפנים, אז אפשר להגיב לגינוי באהבה וזה מבלבל את מי שמנסה לגנות אותי ויוצר מנגינה חדשה. כמה פעמים קרה שאנשים שדיברו והתנהגו בתוקפנות אחרי קצת זמן שינו את הגישה.
יש כמה שוטרים שאנחנו מבלים כבר מעל לשנה במשמרות משותפות, ושמחים ואוהבים מאוד לפגוש אחד את השני. אפילו בתוך מצב כאוטי המבט נפגש ולרגע נזכר בצחוק, והומור ושוכח לרגע את המדים. יש שוטרים עם הקשבה וכבוד והומור, יש שוטרים שמנסים להיות אטומים ויותר אלימים, יש כאלו שמשתמשים בזלזול ובדורסנות. יש הכול. העניין הוא הדרג העליון שמוריד פקודות שלפעמים לא שייכות לשטח וזה יוצר פער בין המציאות במרחב לצורת התגובה. במקום לשים לב שזה מרחב אזרחי מגיבים כאילו נמצאים בשדה קרב".
האם יצא לך להתחכך באופן אלים עם הרשויות איכשהו?
"אף פעם לא ממש נעצרתי, רק תפסו אותי והרחיקו אותי מזירת ההתרחשות. הפעם הראשונה הייתה באחת ההפגנות הראשונות שנכחתי בהם בתפקיד בבלפור. דאגתי להיות שם בשביל כל מי שצריך תמיכה ופתאום שני שוטרים תפסו אותי והובילו אותי במורד הרחוב כדי להרחיק אותי. אז לא התנגדתי וזרמתי איתם ואחרי כן עקפתי את המחסומים מסביב וחזרתי חזרה לזירת ההתרחשות.
הפעם השנייה הייתה בשער שכם, בחודש הרמדאן. שתי שוטרות תפסו אותי וסחבו אותי החוצה מהמתחם בתואנה שאני בסכנת חיים, אז שאלתי כתב שהיה מחוץ לגדרות: 'למה רק אותי הוציאו משם? רק החיים שלי יקרים?' גם במקרה ההוא נכנסתי שוב מסביב".
ספרי על חוויה חיובית במיוחד שהייתה לך במסגרת התפקיד
"כשנמצאים ברחוב בקביעות נוצרים קשרים עם אנשים. השנה הזאת איפשרה לי להכיר את העיר הזאת ואנשים שחיים בה, מזויות שאף פעם לא פגשתי בכזאת ישירות. יש לי קשרים עם אנשים מכל קשת האוכלוסייה. המשמרות הראשונות היו בבלפור ולאט-לאט העשייה התרחבה לשכונות החרדיות ועברה גם למזרח העיר. חלק מהמחויבויות שלי במשטרת ישר-אל הלב הוא ללמוד ערבית, כדי שתהיה שפה משותפת עם כל אחד שחי כאן. זה פותח את הראש ואת הלב להבין כמה עולמות יש בעיר הזאת. כמה פוטנציאל יש לה להיות הכי מעניינת, ססגונית ולבבית בעולם.
היה אחד, בחור צעיר שהייתי פוגשת כל שבוע במוצאי שבת בבלפור. כל שבוע היינו מחליפים כמה שנינויות. הוא אמר שרק הגיע מתוך סקרנות ושהוא לא מפגין וגם לא מאמין בלבבות. לילה אחד הייתה מהומה בכיכר. נכנסו חבר'ה צעירים שמתנגדים להפגנה. המשטרה הגיבה בעוצמה והעיפה כל מי שהיא חשדה שהוא חלק מהחבורה. המפקד הראשי התנפל על הצעיר. יותר מוקדם באותו ערב הייתה לי עם המפקד שיחה לבבית על התפקיד שלו והחיים שלו והיו גם צחוקים. באתי להגנת הצעיר: 'הוא לא מפגין. הוא כאן כל שבוע, הוא לא חלק מהצעירים שנכנסו'.
המפקד דרש ממנו תעודת זהות שלא הייתה לו. הוא סיפר למפקד שהוא לא זוכר את המספר של תעודת הזהות אבל אמר לו שהוא גר פה קרוב ואם השוטר רוצה לבוא אליו הביתה הוא יראה לו את התעודה. אני הודעתי שאני מצטרפת, אם הצעיר מסכים. הוא הסכים. היינו כבר בדרך לבית שלו ברגל כשאחותו הגיעה בריצה: 'מה קורה? אני אחותו. הנה לי יש תעודה. תזהה אותו דרך תעודת הזהות שלי', היא הראתה את תעודת הזהות שלה והסיפור נפתר. אחרי כל ההמולה שוחחתי יותר לעומק איתו ועם אחותו. למדתי שהם שני אחים מתוך שנים עשר שעזבו את הקהילה החרדית שבה הם גדלו. מאז אני פוגשת אותם לסירוגין ברחבי העיר והלב תמיד שמח לקראתם. זה תפקיד שגורם להכיר עוד חלקים של הפאזל של הלב השבור הזה שנקרא ירושלים".
6 צפייה בגלריה
"תפקיד שגורם להכיר עוד חלקים של הפאזל של הלב השבור הזה שנקרא ירושלים"". השוטרת אז אולי בפעולה
(צילום: נעמי בנצר)
"הבנתי שהדבר היחיד שאני יכולה לעשות עם האנרגיה האינסופית של האימה שהתפרצה בתוכי בלי הכרה, הוא להמיר אותה לעשיה, להשפעה, ולעשות ולתת כל שביכולתי בדרכים שברשותי להפוך את חיי ואת חייהם של אחרים, את פני המקום והארץ למרחב של החלמה במקום למקום של מלחמה".
ספרי על חוויה שלילית במיוחד שהייתה לך במסגרת התפקיד, האם היו רגעים שחשבת להתפטר?
"מתוך דו"ח שכתבתי אחרי משמרת ב-5 בדצמבר, 2020 בדיוק לפני שנה:
ליוויתי עצור בסוף ההפגנה. הגענו לניידת.
היו שם הרבה שוטרים. אחד מהם מכוסה עם קסדה שאל איפה השוטרות. עניתי: 'הנה. אני כאן'. הוא הקיף עם היד את המותן שלי, כף היד בצלעות והעיף אותי. בכזאת פשטות. בכזאת קלות. בלי לדבר. פשוט לעשות. הידיים פועלות פה מהר.
והידיים האלו שהעיפו אותי, העיפו עוד כמה על הדרך…
איך מתרכזים בעיקר?
איך מתרגלים את ההקשבה ללב תוך כדי הפעולות של החיים, את החיבור של הידיים ללב כשבקלות אפשר לשים ידיים ולהעיף? זה הכי קל, הכי 'יעיל'. אבל לא לאורך זמן...
המשטר התרגל להעיף אנשים, למחוק אותם. כשמתרגלים, מתאמנים במשהו לאורך זמן הוא הופך להרגל ומשפיע על כל האזורים של חיינו לטוב ולרע. האימון הופך לאמונה שלנו והתרגול להרגל שלנו והגמישות של הלב מתקשחת ומתקבעת. סוג של מוות בתוך גוף שלכאורה חי.
לקראת הבחירות היו כמה הפגנות של אוכלוסיות משתי עמדות מנוגדות. ניסיתי להחזיק את התדר של משטרת ישר-אל הלב בתוך ביטויי שנאה.
היו פעמים שהרגשתי שאני לא מספיק מיומנת כדי להיות נוכחת במרחב שיש בו ביטויי שנאה בוטים בין אנשים. זה היה שובר לי את הלב. אז היו פעמים שאחרי משמרות חשבתי שהתפקיד הזה כבר גדול עלי...אבל במקום להתפטר בחרתי להתאמן ולזכור, גם בתוך סיטואציות קיצוניות, שהתפיסה שלי מוגבלת ותמיד תהיה כזו אפילו שאני מתאמנת בלהרחיב אותה עוד ועוד, ושנקודת היחס העיקרית היא בורא עולם והתפקיד שלי הוא לפנות לו כמה שיותר מקום במרחב בדרכים שלי יש גישה אליהן. על-ידי הומור, ליצנות, כבוד ואהבה".
6 צפייה בגלריה
"לידתה של השוטרת הייתה ביטוי להתחלת ההפשרה של קיפאון הטראומה וחוסר האונים שבתוכי". השוטרת אז-אולי
(צילום: ליהי עמיצור לובל)
"ירושלים היא לב, איבר חשוב שבלעדיו כל שאר הגוף לא חי. אני מבקשת להתמקד בלב כדי לעזור לריפוי של הסיפור שלנו כאן. אנחנו כולנו חלקים של גוף אחד".
שאלה שנשמעת קצת צינית, אבל מתבקשת - מה יוצא לך מהעשייה הזאת?
"נתינה והשפעה באמצעים שברשותי. ירושלים היא לב, איבר חשוב שבלעדיו כל שאר הגוף לא חי. אני מבקשת להתמקד בלב כדי לעזור לריפוי של הסיפור שלנו כאן. אנחנו כולנו חלקים של גוף אחד.
אחותי הקטנה והאהובה נולדה כשהייתי בת 5 וקצת, בין צפירות של מלחמת המפרץ. היכרותנו הראשונית התרחשה כשהיא בממ"ט ואני במסכת אב"כ. ההלוויה הראשונה שהשתתפתי בה הייתה כשהייתי בת 11. עמדתי מעל קבר פעור של אחות של בת שכבה שלי. האחות הייתה בכיתה ט'. אנחנו היינו ב-ו'. שבוע לפני כן עשינו צילום מצחיק משותף כולנו במכונת פספורט בקניון. מחבל מתאבד במדרחוב בן יהודה. לא זוכרת איך ועם מי הגעתי להלוויה ואיך חזרתי. התרגלתי בילדותי לעלות על אוטובוסים ולדמיין מי מהאנשים נושא עליו מטען נפץ ואם אני אמות או רק אפצע או רק אעוף מההדף. זה לא קרה. התיכון שלי היה ליד שוק מחנה יהודה, אמא שלי התחננה שלא אלך לבית הספר דרכו, כי הייתה לה תחושה שיקרה משהו רע. הייתי נערה, לא שמעתי בקולה, אבל תמיד חשבתי 'איזה פדיחה אם אני אתפוצץ כאן והיא תגלה שלא הקשבתי לה'. בגיל 17 וחצי נהגתי ברכב מירושלים לכיוון עמק האלה עם אחי לצידי. פיגוע ירי. 24 קליעים בתוך הרכב. 4 פגעו באחי. 0 פגעו בי. קרה לנו נס.
אחי השתקם. הוא חי וקיים. ימי האינתיפאדה השנייה. תקופה כזאת שמה שלמדתי מהסביבה זה שאם אין שכול ואין מוות אז סימן שהכול בסדר, שום דבר לא קרה. שנים שניסיתי לשכנע את עצמי שלא קרה כלום. שיננתי לעצמי באדיקות שהכול בסדר ולא קרה כלום ושאחי בחיים. שזה רק לילה אחד ושצריך למחוק אותו מהזיכרון, מה הבעיה? לעשות דליט ולהעלות את הרכבת של המוח על מסילות השכחה. החזקתי שליטה. כמורה חיילת הייתי במקלטים במלחמת לבנון השנייה. חבר יקר נהרג. זעקתי מסיוטים בלילות של שינה ואזעקות לסירוגין בתוך מקלט עם כל אנשי הבלוק של השכונה. 15 שנה החזקתי ראש, בקושי... עד שהנפש שלי החליטה (דווקא אחרי שנה וחצי של לימודים בחו"ל כשהרגשתי הכי-הכי יציבה) שהיא לא ממשיכה ככה יותר והתפרצה.
"האימה הפכה לבת בית קבועה. ואני נלחמתי בה, בשיניים, בציפורניים, באגרופים, בכל האמצעים הדלים שעמדו לרשותי. עבורי זו הייתה החוויה הכי קרובה לביטוי: גיהינום עלי אדמות".
6 צפייה בגלריה
"לבחור להתקרב במקום להישאר קורבן שרץ כמו אוגר בכלוב על גלגל מרחץ הדמים". השוטרת אז אולי
(צילום: sk)
במונחים טיפוליים קוראים לזה: התפרצות פוסט-טראומטית. האימה הפכה לבת בית קבועה. ואני נלחמתי בה, בשיניים, בציפורניים, באגרופים, בכל האמצעים הדלים שעמדו לרשותי. עבורי זו הייתה החוויה הכי קרובה לביטוי: גיהינום עלי אדמות. היא נמשכה שנתיים. כל המעקפים שחייתי איתם 15 שנה כדי לא להתעמת עם האימה נעלמו. לא הייתה שינה, לא הייתה שכחה, לא היה שקט. אימה זורמת בעורקים בלי שום קשר למציאות החיצונית. הדרך היחידה שהכרתי זו מלחמה. נלחמתי על החיים. תפקדתי בכל מחיר. פוצצתי קשרים. טבלתי כל יום במים קפואים. זו הייתה מלחמת התשה. רק כשהסכמתי להיכנע, משהו התחיל לשנות צורה. חזרתי לארץ , התחלתי טיפול.
התחלתי לעבור תהליך של הכרה כנפגעת פעולות איבה. הסכמתי לפגוש אותה, את מרת אימה. כשהתחלתי להתבונן בה היא מעט נרגעה. ישבתי איתה לכוס תה ומרק והיא כבר לא תקפה אותי בכל העוצמה. לאט-לאט בנינו מערכת יחסים. התחלתי לכבד אותה ולשאול אותה למה היא מגיעה ומה היא באה לספר לי והיא הייתה עונה. עכשיו היא בת בית קבועה שרק יוצאת מדי פעם לבקש בקשה, אבל כבר לא בצעקות ויריות וגידופים. כי היא למדה שאני מוכנה להקשיב לה ולתת לה ולילדה ההיא שהייתה בת 17 הכרה. אימה מתוקה שלי. מורתי הגדולה. זעזעת את כל כולי כדי שאלמד להקשיב. להקשיב לך, להקשיב ללב. להעז לבקש, להתפלל, לספר סיפור חדש. להעז לבחור ולהפסיק לברוח, לבחור להתקרב במקום להישאר קורבן שרץ כמו אוגר בכלוב על גלגל מרחץ הדמים.
אחת החוויות הכי קשות כבן אדם, כאישה, זה חוסר אונים. התחושה הזאת שקורה משהו נורא ואין לי איך להתמודד איתו. אין לי מה לעשות. אני קופאת.
לידתה של השוטרת הייתה ביטוי להתחלת ההפשרה של קיפאון הטראומה וחוסר האונים שבתוכי. הבנתי שהדבר היחיד שאני יכולה לעשות עם האנרגיה האינסופית של האימה שהתפרצה בתוכי בלי הכרה היא להמיר אותה לעשייה, להשפעה ולעשות ולתת כל שביכולתי בדרכים שברשותי להפוך את חיי ואת חייהם של אחרים, את פני המקום והארץ למרחב של החלמה במקום למקום של מלחמה".
משטרת ישר-אל הלב מרחיבה את פעילותה להרצאות ומופעים, איך ומדוע?
"אחרי שנה מאוד אינטנסיבית של פעילות בשטח, התנסות במרחבים שונים בעיר ולמידה מתמשכת של איך אהבה משפיעה על המרחב. משטרת ישר-אל הלב קיבלה הזדמנות לשתף את סיפוריה גם במרחבים רפלקטיביים, כשיש זמן לשאול שאלות בלי שרימוני הלם מתפוצצים לי מתחת לרגליים. ההזדמנות הראשונה הרשמית הייתה במכון ון-ליר בירושלים כחלק מכנס ירושלים לאמנות #6 של מנופים. בימים אלו השוטרת אז-אולי תעלה מופע קצר עם סיפורים ממשמרות כחלק מפסטיבל בAזAק למופעים קצרים של התיאטרון הירושלמי בבית מזיא. חשבתי שכל ההתמודדויות הן שלי כאדם פרטי. ושלפתוח אותם לציבור זה לא שייך. עכשיו אני מבינה אחרת. שהסיפור שלי הוא גם סיפור שקשור ומושך בחוטים של הסיפורים שלידי".
פסטיבל בAזAק הוא יוזמה חדשה של 'קבוצת התיאטרון הירושלמי' ליצירות במה קצרצרות בין 20-5 דקות - ביניהן בולט הקול הנשי המציף נושאים אקטואליים, מצחיקים וכאובים.
המופע אז-אולי, מופע של סיפורים ממשמרות השוטרת ברחבי ירושלים בשנה האחרונה, יתקיים ביום רביעי 8.12.2021 בשעה 21:00 בבית מזיא לתיאטרון. להזמנת כרטיסים לחצו כאן, קוד הנחה בקניית כרטיס:1011.
