"בשכונת הדר לא רק מתרפקים על נוסטליה אלא פועלים ויוצרים קשרים בין דוריים ששמים את הקשישים במרכז העשיה וההווי הקהילתי"
קרן שגי (41), חברת קיבוץ המחנכים העירוני של "דרור ישראל", רכזת מיזם "שכונות בשינוי" ורכזת בינוי קהילה במתנ"ס שכונת הדר בחיפה.
קרן שגי חיה ופועלת בשכונת הדר בחיפה כבר 17 שנים. במסגרת העבודה רבת השנים עם ילדים ונוער היא למדה לזהות את הילדים ואת הנוער שנמצאים בסיכון, לאתר אותם, להגדיר בדיוק את הקושי שלהם, ולסייע לפתח מתוך ההדרכה את הכוחות באותה ילדה או נערה.
"בשנים האחרונות הבנתי שיש בשכונה שלי אוכלוסייה שלמה בסיכון שאני לא רואה ולא מזהה, שנמצאת מתחת לרדאר של כולנו וזו אוכלוסיית הקשישים", היא מספרת. "לפעמים זה לא נעים להסתכל לתופעה הזו של הזיקנה בעיניים ואנחנו מסיטים מבט ומעדיפים להתעלם ממנה ולהמשיך בחיינו כי זה חושף הרבה קושי, בדידות ועצב ובעיקר זה גורם לנו לחשוב על עצמנו ואיך אנחנו נזדקן".
"אני אמנם רק בת 41, אמא לשתי בנות צעירות, אבל כשאני פותחת את דלת הבית שלי ויוצאת לרחוב אני מרגישה שאני לא יכולה להתעלם מהשכנים שלי", מסבירה שגי, שכרבע מתושבי השכונה שלה הם קשישים.
11 צפייה בגלריה
"רצינו להשמיע את קולה של השכונה, רצינו להאיר את האור היפה שלה ולהחזיר אותה להיות מרכז עירוני משמעותי". קרן שגי
"עברתי לכאן לפני 17 שנים כחלק מהחלטה של חברים בתנועת 'דרור ישראל', בוגרי תנועת 'הנוער העובד והלומד', להקים כאן קיבוץ מחנכים עירוני, זה בדיוק כמו שזה נשמע - חיים קהילתיים, שיתופיים ששמים דגש על חינוך בלב העיר. והיום אני מרכזת בהדר את מיזם 'שכונות בשינוי' ורכזת בינוי קהילה במתנ"ס השכונתי".
בשנות השבעים שכונת הדר היתה מרכז המשיכה של הצפון עם רחובות הומי אדם, חנויות, בתי קפה, המשביר המיתולוגי ובתי קולנוע רבים - שכונה שוקקת חיים ותרבות. "כשהגענו להדר זה כבר לא היה המצב", משתפת שגי, "השכונה הידרדרה בתחומים רבים, תחושת הביטחון ברחוב ירדה, העוני הפך לסממן בולט של השכונה ושרתה בה בעיקר הזנחה רבה".
"כשהגענו לכאן כקיבוץ עירוני רצינו להשמיע את קולה של השכונה, רצינו להאיר את האור היפה שלה ולהחזיר אותה להיות מרכז עירוני משמעותי. פגשנו כאן עוד קהילות של צעירים חדורי מטרה. הפעילות שלנו התמקדה תחילה בחינוך, מתוך אמונה שחינוך יכול לשנות את החברה. פעלנו עם ילדים ונוער בסיכון, הקמנו גן ילדים ביחד עם העירייה ומשרד החינוך, הקמנו את מרכז הנוער העירוני ועוד שפע של תכניות בתחום. לאט לאט התחלנו להתפתח גם לכיוון של עשייה עם מבוגרים ועם קשישים".
עם השנים ותנופת העשייה, הצטרפו קהילות צעירים נוספות במטרה לחולל שינוי בשכונה. יחד עם התושבים הקימו שגי וחבריה מועצת שכונה, מועצה שיוזמת פעולות בשכונה ועובדת מול הרשויות והעיר על שיפור השכונה.
"בשכונה הזו תוכלו למצוא ייצוג של חרדים, עולים מחבר העמים, ערבים וגם בני הגיל השלישי והם פעילים בעצמם כדי לקדם את המטרות שהציבו", מסבירה שגי. "מועצת השכונה שמה את הדר על המפה גם בקרב מקבלי ההחלטות ברשות המקומית ואנחנו פשוט עדים לשינוי שהקהילות שחיות כאן ונרתמו לעשייה משותפת מצליחות לייצר. כך למשל ערכנו ברחבת התאטרון ערב קהילה להעלאת מודעות למצב הקשישים בשכונה - שיחה פתוחה שהגיעו אליה עשרות תושבים".
"צריך להסתכל למציאות בעיניים כמו שהיא - לא כל הקשישים בכלל מסוגלים לצאת מהבתים, לכן בשיתוף פעולה מלא עם הרווחה וקשרים עם תושבים ופעילים מקומיים, הוקמה 'הרשת החברתית'. זוהי רשת חברתית אנושית שחברים בה מאות צעירים, פעילים חברתיים ותושבים, מתקשרים ביניהם גם באמצעות קבוצת ווטסאפ ייעודית בה ניתן מענה לכל מחסור או צורך. כך שופצו כבר בתים של אנשים, קשישים חוברו למלווים לבדיקות רפואיות, ומצרכים נקנו עבור מי שלא מסוגל להגיע למכולת. בתקופת הקורונה והסגרים הרשת הזו הפכה לחמ"ל של ממש שנתן מענה לכל מחסור או מצוקה. מ'עידוד לבידוד' ומפגשים עם קשישים, ועד חלוקת סלי מזון למאות בתי אב".
הנושא של הקשישים תופס את מוקד את תשומת הלב של "הרשת החברתית" הזו מאז תחילת הקורונה, "נחשפנו לעובדה שיש זקנים וזקנות רבים בהדר שחיים ללא משפחה, לגמרי לבד בעולם ואין להם מישהו זמין לבקש ממנו עזרה. דרך 'הרשת החברתית' הגענו גם לאלו שלא יכולים לצאת מבתיהם, ובזכות הפניות לבקשת מזון נחשפנו לזקנים במצבי סיכון קשים. לצערנו הרב נחשפנו גם לתופעה של זקנים עריריים שמתים בבתיהם לבד וגופתם מתגלה רק לאחר כמה ימים מאחר ואין אדם שנמצא איתם בקשר קבוע", נחרדת שגי.
"יזמנו תהליך עומק עם מחלקת הרווחה ועם החמ"ל החברתי בטכניון, במטרה להבין את היקפי התופעה, למפות בכל בניין בשכונה ולבנות תכניות שיתנו מענה לזקנים החיים בבדידות בשכונת הדר. עברנו דלת דלת לפי המיפוי והכרנו את האנשים, השכנים שלנו, הם כל-כך שמחו לראות אותנו, הרגישו שמישהו מתעניין בהם, מרגישים שהם חלק אינטגרלי מהשכונה הזו, שייכים באמת". היום כחלק מ"שכונות בשינוי" אנחנו עמלים כדי לקדם פעילויות תרבות ופנאי לרווחת התושבים בכל הגילאים שיתקיימו בגני השעשועים ובמרחב הציבורי.
"מה שקורה בהדר זו התחדשות עירונית אנושית וקהילתית, מאות צעירים חדורי מטרה ואידיאולוגיה שנכבשו בקסם, התאהבו באוכלוסייה המגוונת שיש כאן, והרגישו שיש טעם ומשמעות לעשייה בשכונה עבור שכניהם באופן הכי קרוב ועבור השכונה כולה. ביחד עם פעילים בשכונה, הורים, זקנים, שמגיעים מזרמים, מוצאים ולאומים שונים, שחיים ביחד בתוך שכונה רב תרבותית ומגוונת ורואים בזה יתרון ולא חיסרון. יתרון ליצור חברה שמה שעומד במרכזה זה האדם והקשרים האנושיים. מי שבחר ועבר להדר מרגיש יום יום נתרם, אין תחליף לקשרים הבינאישיים שנרקמים כאן ולתחושת המשמעות שאתה יכול לייצר לעצמך, למשפחה שלך ולסביבה שלך", שגי מסכמת.
11 צפייה בגלריה
"מאות צעירים חדורי מטרה ואידיאולוגיה נכבשו בקסם, התאהבו באוכלוסייה המגוונת שיש כאן, והרגישו שיש טעם ומשמעות לעשייה בשכונה".
"דרוזים זה הרבה יותר מביטחון - דווקא בצבא הבנתי כמה חשוב לטפח ולהשקיע בעדה שלי, בבית שלי".
סלימאן עבאס (40) יליד הכפר ראמה, תושב כרמיאל, מנכ"ל עמותת "אופקים לעתיד".
"מדינת ישראל מציינת את יום העצמאות ה-74, מדינה יהודית, דמוקרטית שגם אני - בחור דרוזי שנולד בכפר ראמה, מרגיש חלק ממנה ושמח לחגוג את הישגיה. אלא שלא ברור לי עדיין, אחרי 74 שנות קיום, איך מדינה שעברה כברת דרך, מלחמות, בנתה תשתיות, כבישים וערים מאפס, פיתחה טכנולוגיות וייצרה שלל חדי קרן, עדיין לא השכילה להשקיע באחד המשאבים הגדולים העומדים לרשותה: העדה הדרוזית בישראל". משתף סלימאן עבאס, רב-סרן במיל', ששירת כמ"פ בגולני וסיים שירות צבאי של 11 שנים.
מתוך ההבנה הזו של "אם אין אני לי מי לי" הקימו ב-2009 חבורה של צעירים דרוזים חדורי מוטיבציה את "אופקים לעתיד", קהילות של צעירים בכפרים בגילאי 40-20 שמובילים תוכניות חינוכיות בלתי פורמליות עם בני הנוער- דור העתיד של המדינה הזו. "המטרה היא מצד אחד לשמר את הערכים הדרוזים והמסורת ומצד שני לא לנוח עד שנרגיש את השינוי בשטח - שוויון הזדמניויות אמיתי ואזרחים סוג א". מסביר עבאס.
11 צפייה בגלריה
"מאפשרים להם לחלום להיות לא רק חיילים אלא גם רופאים, עורכות דין, מורים ומדענים". סלימאן עבאס
"מאז ועד היום אנחנו פועלים במע'אר, ראמה, בית ג'אן, חורפיש, יאנוח, ג'וליס ושפרעם ומקיימים פעילויות חינוך תרבות והתנדבות בשעות הכי מורכבות לכל נער ונערה - בתום שעות הלימודים. אם לנער או הנערה הממוצעים בישראל יש חוגים, ומקומות בילוי בהישג יד לצאת אליהן, אנחנו מייצרים את המסגרת עבור נערים ונערות שהיו ודאי ברחובות בחוסר מעש, ומאפשרים להם לחלום להיות לא רק חיילים אלא גם רופאים, עורכות דין, מורים ומדענים. בתוכניות מנהיגות, בסדנאות ומפגשים שבועיים, במבנים שהפכנו למרכזי תרבות ופנאי לרווחת הצעירים המקומיים אנחנו בונים להם עתיד", הוא מסביר בלהט.
"כמו שפעם החלוצים ייבשו ביצות - אנחנו מייבשים ביצות חברתיות, פועלים לצמצום פערים ולבניית מנהיגות צעירה בקרב העדה שלנו ועושים מאמצים להפוך נוער שוליים למנהיגי המחר, לשמר ואפילו לחזק את הזיקה למדינה מתוך רצון להיות חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית. כשאותם הצעירים והצעירות יוצאים מהכפרים אל הצבא, לאזרחות ולחיים בישראל הם לא יכולים שלא להשוות את ת"א, חיפה, כרמיאל או אשדוד לבית ג'אן או חורפיש - הם רואים איך הרחובות נראים, איך בתי הספר נראים, הם שמים לב להבדלים בין מה שיש לעשות בערים לעומת בכפרים והם רוצים שינוי. רבים מהם מצטרפים אלינו, חוזרים לכפרים ומנסים לחולל בעצמם את השינוי שהם רוצים לראות.
11 צפייה בגלריה
"אנחנו שותלים זרעים של אהבה, תקווה וגאווה בעדה שלנו, וגם קבלת האחר, פיתוח מנהיגות והעצמה".
כך למשל הקימו הצעירים מיזם תיירות שכבר שנים ארוכות מביא אלינו מבקרים לכפרים - הנערים והנערות מדריכים באנגלית ובעברית, משפרים שפה, מועצמים ומעצימים אחרים, מתחברים למורשת שלהם עוד יותר, מעורבים חברתית ומשדרגים את יכולות המנהיגות שלהם, העסקים המקומיים נהנים, הנשים הדרוזיות מציעות את מרכולתן, המיזם הזה הפך לעסק חברתי עסקי לכל דבר", מסביר עבאס.
"אנחנו שותלים זרעים של אהבה, תקווה וגאווה בעדה שלנו, וגם קבלת האחר, פיתוח מנהיגות והעצמה. עושים את המקסימום מבחינתנו כדי לקדם את החברה הדרוזית ולגשר על הפערים אבל זה חייב להיות לצד הקצאת תקציבים והשקעה של המדינה בפיתוח הכפרים ובטיפוח התושבים, באימוץ של מודלים ותוכניות מנהיגות שכבר קיימות בשטח, כמו קהילות הצעירים שלנו בכפרים. אם נפעל יחד אז נצליח להוביל את העדה והמדינה בכלל להישגים עוד הרבה יותר גדולים", הוא מוסיף.
"המטרה שלי ושל החברים שלי בסוף היום, היא לדאוג שלבן שלי בן ה-7 ולדור הצעיר יהיה עתיד יותר בטוח ממה שלי היה, במרחק נגיעה ולא רחוק מהבית - עם אפשרויות בלתי מוגבלות לממש את עצמם", מסכם עבאס.
11 צפייה בגלריה
"לדאוג שלדור הצעיר יהיה עתיד יותר בטוח ממה שלי היה, במרחק נגיעה ולא רחוק מהבית - עם אפשרויות בלתי מוגבלות לממש את עצמם".
"הבנתי שהדרך לשינוי חברתי אמיתי מחכה לי מעבר לחלון בסלון הבית שלי, שכונת שרת בלוד"
הדס ליקסנברג (42), חברת הגרעין התורני בלוד ורכזת מיזם "שכונות בשינוי"
"במציאות הישראלית אתה יכול לבחור לחיות בשני אופנים: האחד הוא לחיות עבור עצמך, המימוש העצמי שלך ודאגה למשפחתך הפרטית, והשני הוא לצאת מעצמך, להביט החוצה. במקרה שלי פשוט לפתוח את החלון בסלון - ולראות איזה שינוי אתה יכול לחולל בחיים של אחרים. בהחלטה איך לחיות את החיים שלי, החלטה שקבלתי גם בעבור ששת ילדיי - אני בחרתי באפשרות השנייה- לעשות את השינוי שאני רוצה לראות בחברה. המקום הכי טבעי בעיניי לחולל בו את השינוי הוא מגרש הבית שלי - שכונת שרת, לוד", מספרת הדס ליקסנברג שעברה מפתח תקווה ללוד במסגרת הגרעין התורני המכונה "לודאים" שהתחיל ממאה משפחות צעירות וכיום מונה כבר למעלה מ-1,200 משפחות.
"הרבה שנים שאני פעילה חברתית ואפילו הקמתי בית קפה במתנ"ס בעיר, שעבדו בו בעלי צרכים מיוחדים וקודמה בו פעילות חברתית", היא מספרת. "אבל לפני שנתיים הרגשתי שפתחו לי דלת להפוך את היוזמות הקטנות והמקומיות לחלק מתהליך שיחולל שינוי גדול הרבה יותר, כשנקראתי לרכז את מיזם 'שכונות בשינוי' בשרת. מיזם שמטרתו לחזק את השכונה ולהפוך אותה לאטרקטיבית לצעירים, למשפחות צעירות ולכלל התושבים. האמת היא שלמה שאנחנו עושים כאן קוראים בהרבה מקומות פשוט לחיות את החיים או לחיות חיים קהילתים, אבל בשרת אנשים הרגישו שפתחו להם דלת לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, פשוט כי לא היו להן אפשרויות לפני כן.
יש מי שיראו בשכונה הזו את החצר האחורית של ישראל, בעיניי היא מרכז העניינים, ישראליות בהדרה: יוצאי העדה האתיופית, עולים מקווקז, ילידי הארץ, אנשים שעובדים קשה כדי להתקיים בכבוד ולתת לילדים שלהם את מה שאולי להם לא היה, או לא היה מספיק. הם השכנים שלי, הם החברים שלי ושל הילדים שלי והגעתי ללוד מבחירה כדי לפרוץ, יחד איתם, מחסומים ולייצר חברה שוויונית וצודקת".
11 צפייה בגלריה
"התחלנו להשתמש במרחב הציבורי - בגנים ציבוריים ואפילו במבואות של כניסות לבניינים, כדי לקיים תרבות ופנאי בשכונה".
"התחלנו להשתמש במרחב הציבורי - בגנים ציבוריים ואפילו במבואות של כניסות לבניינים, כדי לקיים תרבות ופנאי בשכונה, והכל בשיתוף פעולה עם העירייה. מסיבות פיג'מות כל יום שלישי לילדים הגרים בבלוקים בשכונה, 'חמישי משפחתי' בו מכינים בצק לחלת השבת והריחות והטעמים מגיעים לכל בית, כי את הבצק אופים ההורים והילדים במטבחים בבתים, ועד לאירועים גדולים וססגוניים כמו חגיגות פורים שמביאים לכאן תושבים משכונות אחרות, מפגשי יולדות שמתקיימים בערבים כדי שיוכלו לנשום קצת לרווחה ולפנות מקום לעצמן. כל הטוב הזה קורה הודות להרבה שיתופי פעולה והשקעה אבל בעיקר הודות לתושבים עצמם שברגע שהבינו שהשינוי כבר כאן הם בחרו להתגייס למשימה ולהיות המחוללים שלו".
מגפת הקורונה שגרמה לאנשים המכונסים בבתים לחשוב כיצד הם רוצים לחיות או לשנות את חייהם, גרמה לתושבים בשכונת שרת להירתם לעשייה קהילתית ואף חיזקה את הגאווה בשכונה. "כול משפחה שהייתה בבידוד ידעה שאף פעם לא תהיה לבד, פרוייקטים של 'עידוד לבידוד', בני נוער שהתחפשו ושימחו ילדים, וחלוקת מזון לכל מפתן דלת, הבהירו שהקהילתיות הזו משתלמת וכאן בשביל להישאר", מספרת ליקסנברג.
11 צפייה בגלריה
"ילדים שמרגישים שיש להם מה לעשות, שנותנים להם הזדמנות, זה כבר פתח לבחירה שלהם במסלול הנכון".
"יום אחד קיבלתי טלפון מיועצת בית ספר בשכונה, שהגיעה אליי בעקבות בעיה התנהגותית של ילדה. הילדה סיפרה לה כמה כיף לה בשעות אחר הצהריים 'כמעט כל יום יש לי תוכניות', היא אמרה לה. זה השינוי שרציתי לעשות, ילדים שמרגישים שיש להם מה לעשות, שנותנים להם הזדמנות, זה כבר פתח לבחירה שלהם במסלול הנכון".
ההבנה שלי לכמה חשוב שהילדים ירגישו שיש להם אופציות ושיש להם תוכניות נובעת אולי מהמקרה הפרטי שלי - הבן שלי מעוז שחלה בסרטן המוח מסוג מדלובלסטומה כשהיה בן 3.5. במשך ארבע שנים הוא נלחם ואנחנו היינו איתו שם ביחד בכל הכוח עד שהצלחנו לגבור עליו. מערך המתנדבים בבתי החולים ושלל הפעילויות והאפשרויות שהעמידו לרשותו רק כדי להעלות בו חיוך, החזיקו אותו עם הראש למעלה. בתקופה הזו התעצמה בי ההבנה שעשייה משותפת עבור אחרים היא הרבה מעבר ל'התנדבות' אלא פשוט אורח חיים, פעם קראו לזה 'דור החלוצים', היום קוראים לזה 'חיים קהילתיים', זו משימת החיים שלי ולשמחתי של עוד צעירים טובים אחרים שמבינים שלפריפריה הגאו-חברתית יש הרבה מה להציע, ושאת השינוי שאנחנו כל-כך רוצים עבור הילדים שלנו או היקרים לנו אנחנו יכולים לקדם הרבה פעמים בעצמנו".
11 צפייה בגלריה
"פעם קראו לזה 'דור החלוצים', היום קוראים לזה 'חיים קהילתיים'. פעילות לנשים אחרי לידה בשכונת שרת בלוד
לקח זמן לאנשים לצבור אמון, אבל היום אני יכולה להגיד שאני מקבלת טלפונים מאנשים שמכירים אותי ושואלים: 'איך אני יכול לעזור', אנשים כאן הבינו שהם בעצמם הכוח לשינוי", מסכמת .
פעילותם של שגי, ליקסנברג ועבאס מתאפשרת הודות לתמיכה ושיתוף פעולה של קרן שח"ף, שותפות פילנתרופית שמשקיעה באיכות חיים וקהילתיות בשכונות ובערים בישראל. "אנחנו מאמינים שהמנוע לזינוק באיכות החיים בפריפריה הוא חיזוק החוסן הקהילתי", מסבירה ד"ר חיה ג'משי, מנכ"לית הקרן. "מתן תוכן ומשמעות למגורים ושותפות במוקד קהילתי חזק ומיטיב יביאו ערך ויהפכו את המקום לאטרקטיבי ומבוקש. הקרן משקיעה בתושבים שהופכים לפעילים ומובילים שינוי חברתי במגרש הביתי שלהם. למעלה מעשור שאנחנו מובילים ומלווים את קהילות הצעירים המשימתיות בישראל ואין לנו ספק שהשקעה באיכות החיים ובקהילתיות ימשיכו ויובילו לצמצום פערים חברתיים וכלכליים וליצירת חברה שוויונית וצודקת יותר".
