לכבוד: שרת התחבורה הנכנסת, מרב מיכאלי.
הנידון: תובנות על תחבורה ציבורית בישראל – מנקודת מבט של פעיל חברתי ומשתמש בתחבורה ציבורית.
אתחיל ואומר שאני מאוד שמח שלקחת על עצמך את תפקיד שרת התחבורה והבטיחות בדרכים. אני משוכנע שתהיי שרה מצוינת ותקדמי תחבורה ציבורית שוויונית, יעילה ואיכותית.
שמי רן מלמד, ירושלמי, בן 60, שמתמודד עם ברכיים ואגן הרוסים, נעזר במקל ויכול ללכת מרחקים קצרים בלבד. בלי סיוע ברכבת למשל, לא הייתי יכול לנסוע בה. לשעבר מנכ"ל עמותת ידיד, היום מקים מיזם "נקודת מפנה" - המרכז לקידום מדיניות של רווחה כלכלית.
כמי שנוסע כמעט כל יום ברכבת מירושלים לתל אביב וחזרה, וכן במקומות נוספים ברחבי הארץ, כמו גם משתמש יום-יומי בשירותי האוטובוס והמוניות, אני מבקש, כבר בשבועות הראשונים לכהונתך, להביא בפנייך תובנות והצעות שונות שנדמה לי שאימוץ, חלקן לפחות, יכול לסייע רבות למשתמשי הדרך, להוריד את העומס בכבישים אך גם לאפשר לאזרחים לקבל שירותי תחבורה ציבורית יעילים, נגישים וזמינים.
אז לפנייך כמה תובנות שיש לי. לא לפי סדר חשיבות או עדיפות, רק כאלה שנדמה לי שדורשות טיפול. ברשותך אחלק את דבריי לשלושה מוקדי פעילות של תחבורה ציבורית – רכבת ישראל, אוטובוסים עירוניים ובין-עירוניים ומוניות.
רכבת ישראל
רכבת בירושלים בימי שישי
הרכבת מירושלים נפלאה. היא יכולה להיות עוד יותר טובה אם היא הייתה מאפשרת למשל למשפחות שרוצות לבלות בקיץ בים ביום שישי, לנסוע ברכבת בבוקר מוקדם ולחזור בצהריים. לעשות את זה באוטובוסים זה פשוט בלתי אפשרי. התירוצים כאילו צריכים לחשמל את הקו מירושלים למודיעין הם מבחינתי קשקוש גדול. את העבודות על הקו למודיעין עושים ממילא כל השבוע, והרכבת שעוברת שם מאיטה את נסיעתה. אז תתכבדו ולפחות בקיץ תכבדו את האזרחים נטולי הרכב הפרטי ותפעילו להם את הרכבת ביום שישי באופן מיידי. כך למשל הורים יוכלו לקחת את ילדיהם לחוף הים בסכומי כסף סבירים בתקופת החופש הגדול.
קרונות ישנים
נסעתי לפני מספר שבועות ברכבת העמק. איזה כיף. איזה נוף. אבל אילו קרונות נוראיים. לא מצליח להבין למה תושבי העמק ובית שאן לא זכאים לקרונות שיש בהם שקעי חשמל עובדים בשביל הטלפונים הסלולריים והמחשבים הניידים. כאילו מה? הם מעולם אחר? למה לקווים הפריפריאליים מקצים קרונות ישנים, לא נוחים ,שבחלקם אפילו אין שולחנות שאפשר לשים עליהם מחשב ולעבוד?
היה פעם מישהו שבנה עסק שלם על "הופך שעה אבודה לשעת עבודה", הרי זה בדיוק אחד מהיתרונות שיש ברכבת. כמו זו שבה עכשיו אני נוסע וכותב את המכתב הזה.
עובדי קבלן
מתברר שברכבת ישראל יש עדיין עובדי קבלן, והם דווקא קבוצת העובדים אולי הכי חשובה שיש. מדובר בדיילים/ות - אלו שנמצאים בחזית המפגש עם הנוסעים. אלו שצריכים להדריך, להסביר, לסייע לאנשים עם ובלי מוגבלויות. דווקא אותם בחרו לפני שנים ברכבת להחריג ולא לקלוט כעובדים קבועים בחברה.
אני סבור שיש ביניהם כאלה שרואים ברכבת מקום עבודה לחיים: אימהות חד-הוריות שפגשתי, אנשים בגילי 45+ ואחרים. למה הם לא יכולים להיקלט כעובדים מן המניין? אפשר לפתוח מסלול מיוחד, לחיילים משוחררים וסטודנטים הרואים במקום עבודה זמנית, ואותם להמשיך להעסיק כעובדי קבלן, אבל לרוב העובדים חייבים לתת הזדמנות להפוך לעובדים מן המניין. זה יהיה טוב להם וגם לנו, ציבור הנוסעים.
אנשים עם מוגבלויות
הרכבת עושה מהלכים נהדרים בנושא הזה. המוקד הטלפוני לתיאום נסיעות יעיל ויש בו עובדים/ות נהדרים/ות. אבל למה לא למחשב אותו כמו שצריך? למה צריך להתקשר, ולפעמים להמתין דקות ארוכות על הקו לפני שנענים, במקום פשוט לתאם את הנסיעה דרך אתר הרכבת? מספרים לי ברכבת שזה בעבודה. הגיע הזמן לסיים עם זה כבר. הרכבת היא כלי התחבורה הציבורית הבין-עירוני היחידי המונגש למתקשים בהליכה. למה ואיך אפשר לתקן – זה למכתב אחר שאני מכין לך.
אבל עוד בנושא אנשים עם מוגבלויות. לצערי הרב בחלק מהתחנות אני נתקל שוב ושוב בתופעה של עובדי רכבת המזלזלים והפוגעים באנשים עם מוגבלויות בשל מוגבלותם. נכון, אנשי הנהלת הרכבת מזמינים לשיחות ועושים הסברה – צריך לוודא שזה מספיק והתופעה תיפסק. ואם כבר מדברים על אנשים עם מוגבלויות – כמה מהם נקלטו כעובדים ברכבת? באילו תפקידים?
תעסוקה
הרכבת היא מקום נפלא לקדם אוכלוסיות ייחודיות כהגדרתן בחוק בתחומי התעסוקה – יוצאי אתיופיה, אימהות חד הוריות, חרדים/יות , בני החברה הערבית, עובדים מבוגרים, עולים חדשים ועוד. לא רק בתפקידים זוטרים, אלא דווקא בתפקידים בעלי אופק של קידום תעסוקתי ושיפור שכר מותנה בתפוקות. הרכבת, אם תתפתח בשנים הבאות כפי שמתוכנן, יכולה וצריכה להיות מעסיק הדגל של הגיוון התעסוקתי הציבורי בישראל, שבו האזרחים יכולים לפגוש עובדים הדומים להם, מבינים את התמודדותם ומדברים בשפתם.
אוטובוסים
לוחות זמנים של תחבורה ציבורית
כתושב ירושלים, הנחשבת לאחת הערים העניות בישראל, ומשמעות הדבר שלתחבורה ציבורית יעילה, ובמיוחד לאוטובוסים יש חשיבות עליונה, לצערי במקומות רבים בעיר פרקי הזמן בין הגעת אוטובוס אחד למשנהו עומדים על 20-30 דקות. במקרים רבים, במיוחד בבוקר, אחה"צ ובשעות הערב המוקדמות, מדובר ביצירת צוואר בקבוק בלתי סביר על הנוסעים הזקוקים לאוטובוסים, כדי להגיע למקום עבודתם או לימודיהם, לחזור הביתה, או להיעזר בשירותי האוטובוס כדי לחזור מקניות מחנויות הממוקמות באזורי תעשייה שבהן מחירי מוצרי קיום בסיסיים ואחרים זולים משמעותית לעומת החנויות במרכזי הערים.
התנהגות הכביש של הנהגים
כמי שמקדמת זכויות נשים בישראל, אתחיל ואומר כי בהחלט, לפחות בירושלים, יש הבדל משמעותי בין התנהגות הכביש של נהגות אוטובוס לזו של הנהגים. הנסיעה באוטובוס הנהוג בידי אישה היא רגועה הרבה יותר, אין לחיצות עצבניות על דוושת הבלם או התאוצה, דבר שמגביר את תחושת הביטחון של הנוסעים אך הרבה יותר מזה, מונע נפילות בתוך האוטובוס, פגיעה מיותרת בנוסעים וגם כעסים מיותרים בעיקר בקרב נוסעים מבוגרים, בעלי מוגבלויות וגם אמהות/אבות הנוסעים עם ילדים קטנים. אני מאוד ממליץ לייצר מערך יעיל בהרבה של פיקוח ואכיפה דרך התנהגותם של הנהגים בכביש.
עוד אציין כי למרות העובדה שחלק לא מבוטל מהאוטובוסים העירוניים מונגשים, הרי שבמקרים רבים הנהגים בוחרים, מסיבות שונות כולל חסימות בכביש או סתם נוחות ועצלנות, לעצור את האוטובוס במרחק מה מהמדרכה, המשמעות היא שאנשים המתקשים בהליכה או אפילו בכיסא גלגלים, צריכים לעשות מאמצים גדולים ומיותרים כדי שיוכלו לעלות בנוחות לרכב ציבורי שאמור להיות מונגש עבורם. גם במקרה זה חייבים פיקוח ואכיפה תוך שיתוף פעולה עם הפיקוח העירוני והמשטרה.
אוטובוסים לשמורות טבע וגנים לאומיים
אחד הכשלים הגדולים שלנו כמדינה (מכתב נפרד בנושא זה ישלח בקרוב אלייך ואל השרה להגנת הסביבה), נוגע לעובדה שחלק גדול משמורות הטבע והגנים הלאומיים מונגש לרכבים פרטיים בלבד. המשמעות היא שמשפחות ויחידים רבים אינם מסוגלים לנצל ימי חופשה במהלך השבוע ולנסוע כדי לבלות בחיק הטבע. חלק קטן מהשמורות ואתרי הטבע הנמצא ממש בתוך הערים.
נדמה לי שבשם הזכות לתרבות ופנאי יש לבצע מהלך, מהיר ככל האפשר כבר בתקופת חודשי החופש הגדול, כדי לייצר מסלולים יומיים קבועים של אוטובוסים, לפחות לחלק משמורות הטבע והגנים הלאומיים כדי להנגיש אותם בצורה הרבה יותר טובה למי שאין לו אפשרות להגיע ברכב פרטי.
הנגשת אוטובוסים בין-עירוניים למוגבלים בהליכה
כמדומני למשרדך יש תוכנית עבודה בנושא, אך למיטב ידיעתי היא טרם יצאה לדרך. לפני מספר שנים ביצענו, סטודנטים שלי בקליניקה לשינוי מדיניות בבי"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב ואני, עבודה מקיפה שנגעה להנגשת אוטובוסים בינעירוניים לאנשים המתנייעים בכיסאות גלגלים ומתקשים בהליכה. ביצענו סקירה משווה למדינות שונות בעולם, ובחנו את האופציות השונות מהן עולה כי בשלב ראשון מוצע לבצע פיילוט מוגבל ל-50 אוטובוסים בינעירוניים שיעברו התאמות ושדרוג לקליטת נוסעים בכיסאות גלגלים. מדובר בהשקעת סכום של כעשרה מיליון שקלים, שנדמה לי שהוא טיפה בים, ובעבודה נכונה הבודקת היכן ראוי ורצוי לקיים מסלולי אוטובוסים בינעירוניים נגישים, למוסדות לימוד, מרכזי תעסוקה (ככל שאין אליהם רכבות שהן מונגשות) וכו'. ניתן לעניות דעתי לייצר דו"ח מקצועי ומקיף שינתח לאורך זמן את הצרכים וטיב הפתרון ויממש אותם בפועל.
אוטובוס המחלקה הראשונה של אגד לאילת – לא נגיש
הציבור בישראל נחשף לאחרונה למסע יחסי הציבור של חברת "אגד", שהשיקה אוטובוס מחלקה ראשונה לאילת. ללא ספק מדובר במהלך מבורך, אך נדמה לי שראוי היה שישוריין מקום או שניים גם לאנשים עם מוגבלות המתנייעים בכיסא גלגלים. זו יכולה להיות הזדמנות מעולה לייצר לא רק מהלך של שוויון והכלה, אלא גם להתחיל ולקדם תחבורה בין עירונית נגישה, דבר שכאמור אינו קיים היום.
מוניות
לפני כשנה, ממש בתקופת הקורונה, השיק משרד האוצר מחירון חדש למוניות. מחירון שבשורה התחתונה, הוזיל בערך ב-30 אחוזים את הנסיעות מחוץ לעיר, והגדיל בכ-13 אחוזים את הנסיעות העירוניות. כמי שמשתמש רבות במונית, אני יכול לומר בבטחה שהמחירון החדש הוא כישלון כי הוא פוגע גם בנהגי המוניות וגם בנוסעים הפוטנציאליים, וזאת בשתי נקודות מרכזיות:
1. נהגי מוניות רבים אינם רוצים יותר לנסוע מחוץ לעיר בטענה כי זה לא משתלם להם כלכלית. הדרך היחידה שלהם היא לקיים משא ומתן נפרד עם כל לקוח ולהעלות את המחיר – זה במקרים רבים פשוט לא עובד, ובמקרים אחרים לא הוגן.
2. העלאת תעריף הנסיעה בתוך העיר, בעיקר בשעות הבוקר ועד הערב (לא כולל חמישי בלילה ושבת, אך כן שישי) הוא מכה קשה לרבבות אזרחים ותיקים שלפני הרפורמה השתמשו במוניות, שהיו להם זמינות בהרבה מבחינת העלות, ואילו כעת צריכים לצמצם את הנסיעות במונית בשל העלאת המחיר המופרזת. במקרה הזה לא רק הנוסעים מפסידים, אלא גם הנהגים שיש להם פחות עבודה.
גברתי השרה, אני יודע שאת מאוד עסוקה. ואני בטוח שאת אכן מתכוונת לעשות הרבה דברים טובים, אם תרצי אשמח לבוא, ברכבת או בדרך אחרת למשרדך, או לארח אותך בנסיעה ברכבת יחד איתי כאדם עם מוגבלות – כדי שתכירי איך זה נראה מהצד שלי.
בהערכה רבה ובהצלחה
רן מלמד
נקודת מפנה.
תגובת דוברת השרה מיכאלי: "הפניה הזאת הגיעה אלינו כמו כל מאות הפניות האחרות והיא כמובן נקראת, נלמדת ונבחנת".
