פתאום התחלתי לרוץ. "מהר, מהר", הקולות התגברו והתעצמו בראשי; "אם תרוצי מהר מספיק תיגאלי. תצילי את ביתך, ילדך, נפשך". "מהר, מהר", הלם הלב. "אל תביטי לאחור, רוצי בכל הכוח. גם אם אין לך כבר אוויר לנשימה. רוצי. רוצי קדימה. השאירי מאחור את השברים. הרחיקי מגופך את הזעזוע. סגרי את אוזנייך מקולות הצעקה. רוצי, אל תפחדי. את מהירה מספיק, חזקה מספיק, איתנה מספיק".
כל-כך הרבה שנים עמדתי במקום. מפחדת לזוז, חסרת ביטחון ומלאת בושה. רציתי להקים משפחה, לבנות לעצמי בית ולמלא אותו בקולות צוחקים של ילדים, באור ובאהבה.
3 צפייה בגלריה
"לפעמים היד התעופפה לעברי ולפעמים חטפתי יריקה הישר לפנים"
(צילום אילוסטרציה: shutterstock)
אולי זו הסיבה שבפעם הראשונה שבן הזוג שלי צרח והשתולל, אחוז אמוק, זורק חפצים, שובר, מקלל, עצמתי את עייני. שכנעתי את עצמי שזו מעידה אחת ודי. טעות.
והרי האיש הזה שפירק לי את הבית ואת חדרי הלב הוא האיש שלפני זמן לא רב אהבתי. האיש שבטחתי בו שימלא את צרכי ושאיתו אגיע הכי רחוק שאפשר.
כמובן שלא סיפרתי דבר לאף אחד. גם כשהמתקפות חזרו ונשנו, הבושה הוסיפה לאחוז בי בעוצמה גדולה ועצרה אותי מלדבר. במקום לשתף את המשפחה והחברות שתקתי. הצגתי מצג שווא. והוספתי לחיות עם אדם שאחת לכמה ימים התפרץ בזעם, שבר לי את הבית ואחר כך גם את הלב.
"אולי אקרוס רגע לפני קו הסיום?"
בשלב מסוים ההתפרצויות התעצמו. כבר לא רק זריקה של כוסות וצלחות לעבר החלל הריק בחדר. כבר לא רק צעקות וקללות. האלימות כעת הופנתה אלי. החפצים שנזרקו כוונו אלי וגם פגעו בי לא אחת. לפעמים זה ממש איבד שליטה. וקשה מאוד להיות חשופה כך, אבל לפעמים היד התעופפה לעברי ולפעמים חטפתי יריקה הישר לפנים.
ועדיין. הבושה. אוי הבושה. ככל שהמעגל הסלים, וכלל שהשתיקה התארכה היה קשה יותר ויותר לספר את האמת. היה נדמה שלעולם כבר לא אגיד לאף אחד מילה. אז החלטתי לנסות לעזוב לבדי.
הפעם הראשונה שבה החלטתי לקום וללכת הייתה לפני כמעט שלוש שנים. לקחתי את הבן שלי ועזבתי את הבית. הניסיון הזה לא צלח. בן הזוג דאג להקטין אותי, להלחיץ אותי, לאיים עלי. נבהלתי כל-כך והרגשתי חרדה עצומה. החרדה הזו הפכה לדיכאון. דיכאון עמוק ואכזרי. שנתיים בהם לא דיברתי עם נפש חיה, ובקושי בקושי שרדתי.
אבל אז, יום אחד, התאוששתי. יום אחד הבנתי שבמצב הזה אני לא נשארת. יום אחד הבנתי שאני צריכה מישהו שירוץ איתי את כל הדרך. שצריך לשתף איש מקצוע, שצריך לקבל כלים וכוח. אז קבעתי פגישה עם פסיכולוגית, ובפגישה הראשונה נכנסתי לחדר ושפכתי את הסבל שאני עוברת כבר כל-כך הרבה שנים.
3 צפייה בגלריה
"נכנסתי לחדר ושפכתי את הסבל שאני עוברת כבר כל-כך הרבה שנים".
(צילום אילוסטרציה: Shutterstock)
באותו הרגע התחלנו לרוץ. ריצה למרחקים ארוכים. כזו שיש בה רגעי משבר, פחד ובהלה. אולי אני לא חזקה מספיק? אולי אקרוס רגע לפני קו הסיום? אולי אכשל שנית?
ואני גם רצה. באמת רצה. למה? כי אמרו לי שזה עוזר. ואם למדתי משהו מהשנים האלה – אני לוקחת כל עזרה שמגיעה בדרכי. אז התחלתי לרוץ. ניסית פעם לרוץ? אני שלא הרמתי רגליים מאז התיכון פתאום רצתי, והרגליים כאבו, הגוף התקשה, אבל הראש? הראש נכנס למדיטציה. הנשימות מסודרות. הרוח על הפנים והמוח חושב רק על נקודת הסיום. בהתחלה זו של המסלול ועם הזמן גם על זו של הפרק הזה בחיי. אז רצתי, והמחשבות מסתדרות, מקבלות פרספקטיבה והיעד מתחדד מיום ליום.
שמונה חודשי טיפול אינטנסיביים וניצחון הגוף על עוד מרחק שבעבר היה נראה לי בלתי אפשרי, והנה אני בדירה חדשה. בהתחלה חדשה. פתאום האור מצליח להיכנס דרך הסדקים. פתאום הבושה והפחד כבר לא מנהלים אותי. לאט-לאט השקט והביטחון חוזרים לחיים שלי ושל בני.
מחר (ד') אני אשתתף לראשונה בחיי במירוץ, ואין סמלי מזה שהמירוץ הראשון יהיה מרוץ הנשים הגדול בישראל, הלייף ראן. מירוץ שנועד לתת לי סביבה בטוחה לחגוג נשיות והעצמה. אני ארוץ בין השאר עם עוד נשים אמיצות נוספות שרצו הכי רחוק שהן יכולות ויצאו ממעגל האלימות.
יחד, אנו אומרות די לאלימות נגד נשים, ומעודדות נשים נוספות לקום ולרוץ, לא להביט לאחור. לרוץ ולא לברוח. לרוץ לחיים טובים יותר. לרוץ, כי אלימות במשפחה זה לא דבר נורמלי.
- שמה המלא של הכותבת שמור במערכת.
