בחודש יוני יפתחו אירועי חודש הגאווה בישראל. כבכל שנה, הסנונית הראשונה לחגיגות תהיה מצעד הגאווה והסובלנות הירושלמי. המצעד, שיתקיים ביום חמישי, ה-2 ביוני, יתקיים זו הפעם ה-20. המצעד הראשון שנערך בבירה התקיים בשנת 2002, ומאז התקיים באופן רציף עד לשנת 2020, בה נאלצו לבטל את המצעד בשל מגפת הקורונה.
"20 שנות מצעד מבהירות באופן חד וברור שהקהילה הגאה בירושלים כאן כדי להישאר", מצהיר אלון שחר, מנכ"ל "הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות" - הארגון שמפיק את המצעד. "כשעל בסיס יומיומי אנחנו שומעות שוב ושוב על תלישת דגלי גאווה, אלימות ואפליה נגד להט"בים (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים, ביסקסואלים וכל מה שביניהם) בעיר, ברור לנו שהמאבק שלנו עדיין רחוק מלהסתיים. אנחנו מזמינות את כלל התושבות והתושבים, שערך השוויון וכבוד האדם חשובים להם, לבוא ולקחת חלק במצעד הגאווה בבירה", הוסיף שחר.
"חשוב לנו להיות תמיד קשובים לבקשות ולצרכים של הקהילה. כשקיבלנו את הפניה והרעיון לקיום המתחם השקט, הבנו את החשיבות שלו ואת המחויבות שלנו להיענות ולאפשר את התנאים המתאימים, כך שכל מי שרוצה לקחת חלק במצעד יוכל לעשות זאת", הוא מסביר.
"בקהילה הירושלמית המלאה בהצטלבויות, מאוד חשוב לנו לעשות את המירב כדי שכולם ירגישו בנוח. אנחנו מזמינים את חברי הקהילה להמשיך ולפנות אלינו, כדי שנוכל להמשיך וליצור שיח פתוח ולתת מענה לצרכים שעולים מהשטח".
מרחב שקט, אבל גם בטוח
אחד החידושים שיחולו במצעד השנה הוא "המתחם השקט" – אזור שקט שימוקם בהפנינג הפתיחה של המצעד ובבימת הסיום שלו, שמיועד לאנשים עם אוטיזם, או לאלו המתמודדים עם בעיות בוויסות החושי וחרדות.
במתחם תוכלו למצוא צלייה, אטמי אוזניים, פופים, קטורת ואף אזור ייעודי לעישון גראס רפואי ברישיון. בנוסף, ילוו את המצעד סדרנים, שיהיו נגישים ופנויים לעזור לצועדים, במידת הצורך.
"אחד הצרכים שעלה הוא חוסר ההנגשה של אירועי גאווה בארץ, וספציפית מצעדי הגאווה", מתאר איתמר אבין (21), חייל משוחרר מבאר שבע, אוטיסט והומוסקסואל שיזם את קיום המתחם. "הרעיון הוא לנסות להנגיש את מצעדי הגאווה", הוסיף.
כחלק מפעילותו למען הקהילה, הקים אבין בעבר את קבוצת "על שני רצפים" במרכז הגאה ואף יזם, ביחד עם המרכז כנס בנושא. "על שני רצפים" מיועדת למי שנמצאים על שני הרצפים – הלהט"בי והאוטיסטי, ומטרתה לקיים שיח על נושאים כמו הנגשה, מנהיגות ומסוגלות, מתוך חזון שבא לספק מענה לקשיים שיש לקהילה.
במצעד שהתקיים בשנה שעברה הפעילו פיילוט של "המתחם השקט", דרכה של הקבוצה להנגיש את המצעד לאוטיסטים, והתגובות החיוביות שקיבלו סייעו להטמעת המתחם בפעילויות המצעד גם השנה. "מבחינתי זו היתה הצלחה. העובדה שהמתחם קם, שהיו אנשים שבאו והשתמשו במרחב – זה דבר שמאוד עזר בסופו של דבר", משתף אבין.
"זה גם מרחב שקט, אבל גם מרחב בטוח", מוסיף אבין. "זה אומר שהוא מרחב שאין בו הרבה רעש וסטימולציה (גירוי חושי), שהרבה פעמים יש במצעדים, וזה גם מרחב שאנשים יכולים לבוא ולהיות בעצם בשקט. להיות שקטים בלי להרגיש צורך לדבר. יש שם כמובן גם אטמי אוזניים, גם מים – דברים שיכולים לעזור לבנאדם שאולי נמצא באיזושהי חוויה מאוד חושית להירגע".
"תחשוב לדוגמה על טלפון – הטלפון שלך משמש אותך במהלך היום. אתה כל הזמן עובד אתו, עוסק בו, אבל בסוף נגמרת לך הבטרייה באיזשהו שלב", מסביר אדין. "לפעמים גם לאוטיסטים זה ככה. לפעמים יש לנו רמות שונות של קיבולת חושית שאנחנו יכולים לחוות אותה, והמרחב השקט הזה בסופו של דבר מאפשר לנו את המקום הזה – להירגע ולהתרענן בלי לצאת מהמצעד. בלי להיות חלק נפרד ממנו".
"זה בהחלט משהו שמגבש זהות מאוד ייחודית, בייחוד בחברה שהיא סטרייטית ונוירו-טיפיקלית", מספר אבין בפתיחות על מצבו הייחודי ועל החיים בין שני הרצפים עמם הוא מתמודד. נוירו-טיפיקלי, או בעברית נוירו-טיפוסי, הוא מושג שמתאר אנשים שמצבם הנוירולוגי נתפס בעיני רוב האנשים כנורמלי, לפחות מבחינת היכולת שלהם לעבד מידע מילולי, חושי או חברתי.
"זה לא פשוט להתמודד עם זה. היו לי הרבה תקופות בחיים שזה היה מאוד לא פשוט, הזהות הכפולה הזאת. הרבה פעמים בחברה שלנו אנחנו אוהבים לקטלג אנשים בקופסאות, ולהיות הומו או להיות אוטיסט בדרך כלל אמור להיות קופסה אחת, אתה לא אמור להיות עוד דברים מעבר לזה. הרבה פעמים, במיוחד כשאתה נער, אתה מרשה לעצמך להיות גם אוטיסטי וגם הומו. אתה מרשה לעצמך להיות שני דברים בו זמנית. החוויה שלי בתור ילד אוטיסט שהבין שהוא הומו, זה משהו שעזר לי להתמודד עם זה. היה לי כבר ארון לצאת ממנו, אז אני מבין מה זה לצאת מעוד ארון. זה משהו שעוזר לך בסוף".
"אנחנו, בתוך קהילת האוטיסטים הלהט"בים, יש לנו את האפליה הכפולה הזאת, ואני חושב שכל אחד מוצא איך להתמודד עם זה בדרך שלו. אנחנו רוצים להיות חלק מאירועי גאווה, מהפגנות, ממסיבות – אנחנו רוצים את הדברים האלה, אבל אני חושב שחשוב גם לשים לב איך מתייחסים לצרכים שלנו. איך מייצרים מקום לא רק נגיש אלא גם מזמין לאוטיסטים", הוא מסכם.
"רגע לנשום"
מיכה הירשברג (24), גבר טרנסג'נדר מירושלים, הוא אחראי הנגישות וההנגשה מטעם "הבית הפתוח" וגם אחראי על המתחם השקט והסדרנים של המצעד. "נולדתי כנקבה, וישר שייכו אותי למגדר הבנות. כך גדלתי רוב חיי, עד שהחלטתי לצאת מהארון כאישה שהיא לא בהכרח אישה", מספר הירשברג בפתיחות.
"דבר ראשון יצאתי כלסבית לאימא שלי. התחבקנו, בכינו יחד והיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, ולא משנה מה יהיה, היא תאהב אותי", הוסיף. כך הכיר הירשברג את "הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות" והפך לחלק מהפעילים הבולטים בו. "עד אז היה איזשהו נתק, וכרגע אפשר לומר שגם היא וגם המשפחה שלי הרבה יותר תומכים".
"בעצם המתחם השקט קיים כבר כמה שנים. הוא התחיל בשנה שלאחר הרצח של שירה בנקי ז"ל. אז קלטו, אחרי כל מה שקרה, שצריך רגע לנשום. ככה זה התחיל, והיום הרחבנו את המרחב השקט הזה גם לאנשים עם מוגבלויות כלשהן", הוא מסביר.
"כל מי שחושש או חוששת לבוא, בגלל שזה אירוע הומה אדם, ויש לו חרדות חברתיות או קלסטרופוביה, וכל מיני הפרעות נפשיות או פיזיות, מוזמן לכאן. תמיד יהיו אנשים באזור השקט, שיוכלו להגיש עזרה, בין אם זה רפואית, בין אם זה נפשית, ובין אם זה סתם אוכל, שתייה או רגע לדבר עם מישהו".
5 צפייה בגלריה
"ה גם מרחב שאנשים יכולים לבוא ולהיות בעצם בשקט. להיות שקטים בלי להרגיש צורך לדבר". איתמר אבין
"מקום כזה בצד, בו אני יכול קצת להתאפס על עצמי"
"המצעד הירושלמי הוא אחד החביבים עליי. אני דואגת להיות במצעד אחד מדי שני", מספרת שי לעדן (38), עובדת סוציאלית מגבעתיים. לעדן היא "נוירוקוויר", זהות מגדר שמשלבת בין גיוון עיצבי וגישה קווירית. היא גם חלק מהצוות המנהל של קבוצת הפייסבוק הגדולה ביותר בעברית בנושא אי-מונוגמיה ופוליאמוריה.
קוויר, למי שעוד לא מכיר, הוא מונח שמתאר זהות מינית ומשמש כקטגוריה לאוסף זהויות – הומוסקסואלים, לסביות, ביסקסואלים, טרנסג'נדרים, טרנסקסאולים, אינטרסקסואלים וכדו'. היום המונח משמש גם לתיאור התנהגות מינית שאינה בזרם המרכזי, כמו למשל פוליאמוריה.
"ראיתי פוסט שמבקש מתנדבים למתחם, רצוי כאלה שיש להם הכשרה טיפולית. אני במקרה גם עו"ס בהכשרה שלי, וגיליתי שאני אוטיסטית תוך כדי התואר השני שלי בעבודה סוציאלית".
"אני מאוד אוהבת את המצעד, ואחת הסיבות שאף פעם עוד לא הייתי במצעד בתל אביב אבל כן בירושלמי, היא בדיוק הצפיפות וכל הבעיות האלה. זה מאוד בעייתי, כי מראש אנשים מגיעים מותשים למצעד הירושלמי כי הרבה מהם, כולל קשישים, עוברים לפעמים טרטור למצוא את הכניסה, ואז כבר הרבה אנשים מגיעים בעומס בכל מקרה, ויש מוזיקה ודברים כאלה. זה יכול לייצר עומס יתר. רעשים או הרבה קולות מהרבה מאוד כיוונים, לפעמים זה יותר קשה מרעש אחד חזק, כי זה מאוד מאוד מבלבל ועושה דיס-אוריינטציה", היא מוסיפה.
"המתחם הזה – קודם כל הוא מרוחק יחסית. בשנה שעברה היו שם אוזניות, בקבוקי מים וכל מיני מניפות והשנה נביא כל מיני דברים ל'חישחוש' – דברים לידיים שבעצם צריך כדי להוציא החוצה את כל האנרגיה הזאת. לפעמים, חלק מהעניין כשאתה מרגיש מוצף בפנים אז אתה צריך להוציא את זה החוצה פיזית. אז עשינו מניפות, שגם לנפנף במניפות מאוד יעיל מהבחינה הזאת. בגדול, מה שקרה זה שמדי פעם אנשים באו ונחו, אבל לא נשארו שם להרבה זמן, זה פשוט מקום כזה בצד, איפה שאני יכול קצת להתאפס על עצמי", היא מסבירה.
"אנחנו לא שואלים בנאדם 'אתה אוטיסט או לא?', כשמישהו מגיע למתחם. זה לא מה שמשנה. משנה אם הוא צריך סיוע או לא צריך סיוע" מסכמת לעדן. "זה לא עניין של אבחנה או לא, גם אדם נוירו-טיפיקלי יכול מדי פעם להגיע לאובר-לואוד, פשוט להם זה כנראה ייקח יותר זמן מאשר לאוטיסטים".
