אז שלום לך. אני יודע, אנחנו לא מדברים. כבר כמה חודשים שאני עובר לידך במסדרון ופשוט בורח ממך, גם אתה לא מחליף איתי מילה. כשהיה לי יום הולדת, הלכתי במסדרון ואתה דיברת בטלפון, ואז בטון של מדריך בצופים הפנית אצבע לעברי ואמרת "מזל", ואני השבתי במנוסה "תודה". לא חושב שאפילו שמעת.
העובדה שאתה יודע שאני אוטיסט וגם עבדנו יחד במשך תקופה, כאילו חלפה מבין נקבוביות העור כרוח של חלקיקים זעירים.
אני לא יודע מה חלף במחשבתך כשרשמת לי באחת מההודעות: "לא תמיד האוטיסט הוא זה שנפגע והמסכן", כנראה לא היו אלו חלקיקים, אחרת לא הייתי מרגיש כה אשם על מי שאני.
לפני כמה ימים ישבה מולי אימא לנערה על הרצף שמבקשת להתגייס לצבא, ישבה ושתקה עד שבמבט ספקני, בי או אולי בה, היא שאלה: "אתה באמת אוטיסט?". אז נכון, אמרתי לעצמי, היא מכירה אותי, אבל הורים רבים מתבוננים על האוטיזם מבעד לטלסקופ הפרטי שלהם, גם כאשר הם מספרים על הרצף והקשת וכל השאר.
2 צפייה בגלריה
"תיארתי בפניה עד כמה קשה לי לעבד ולהכיל סיטואציות חברתיות מורכבות, עד כמה קשה לי עם דחייה"
(צילום: shutterstock)
אז שלפתי מכיס הקסמים את המדריך לטרמפיסט שפוגש אוטיסט, מתוכו תיארתי בפניה עד כמה קשה לי לעבד ולהכיל סיטואציות חברתיות מורכבות, עד כמה קשה לי עם דחייה וכיצד כילד ברחתי מהכיתה הקטנה וטרקתי את הדלת למורה.
אתה לעולם לא תבין איך זה להיות אוטיסט שצריך גם להיאבק כדי להתקדם, גם לבנות עולם ורוד כדי להתחבב, ואז להצטדק שאתה לא מזייף.
"אתה כזה אוטיסט"
אתה בטח כבר שכחת, אבל ממש לפני כמה חודשים, בערב, מאוחר, אחרי טקס מאוד מוצלח שהייתי בין יוזמיו, הזמנתי אותך לשבת איתי לאכול, רציתי לחגוג ולא היה לי עם מי. אכלנו המבורגר אז בסניף הסמוך של מקס ברנר. ביציאה אמרת משהו שלא אשכח, "אז אתה בעצם בחור ממש עני".
לקח לי זמן להפנים את זה. ידעת כמובן את סיפורי האישי ועל כך שהוריי המאמצים הותירו אותי חסר כל, אבל זה לא מנע ממך לציין זאת, ובכלל, מי אמר שזה מה שחשוב? אחרי הפגישה הזו, ביוזמתך, הקשר כבר ניתק, לא התקשרת יותר, ואני לא בחור שיודע לתקן קשרים חברתיים.
בעבר עוד הייתי כותב לאנשים מכתבים, מתאמץ למצוא במה להיאחז. לך לא אמרתי דבר, גם לא שיתפתי אחרים. דממתי. הפעם היחידה בה כן שבנו לדבר היה כשהייתי צריך בלית ברירה להשלים איתך משימה, נפגשנו בבוקר מוקדם ואתה שאלת אותי "אתה מצפה שאהיה חייב לך?". המום השבתי בשלילה רפה וליווית אותי בדרך לבניין אחר, שם נפרדת ממני במשפט "אתה כזה אוטיסט". שתקתי.
2 צפייה בגלריה
"אני הייתי צעיר, ילד שלא כל-כך מבין את העולם ולפתע יש לו חונך שדואג לו, ששואל אותו מדוע הוא מסתפר"
(צילום: shutterstock)
יום אחד ניסיתי לאזור אומץ, זה לא היה קל אך נכנסתי לחדרך מבקש לדבר והלכנו לחדר אחר. אתה התיישבת על כס המנכ"ל ואני נותרתי לעמוד וגבי לדלת. התחלתי לספר לך לראשונה על החונך שהיה לי בתואר הראשון, אני הייתי צעיר, ילד שלא כל-כך מבין את העולם ולפתע יש לו חונך שדואג לו, ששואל אותו מדוע הוא מסתפר, שמזמין אותו אליו הביתה לאכול עם ההורים בין פתרון תרגילים.
זו הייתה חוויה חדשה עבורי אך היה גם צד אפל, אותו צד שניצל את השררה, שביקש וביקש דברים שלא רציתי או הבנתי, ואז הגיעו המבחנים והוא הציע שאעבור אותם בצורה עקלקלה. אחרי שסירבתי הגיעה ההתעללות הנפשית ועימה הבריחה, המצוקה ושנתיים נוספות בתואר בהן כל מפגש אקראי במסדרון או בתוך הכיתה, הייתי זז הצידה ומשפיל ראשי מטה, פניו היו עבורי לאימה.
ברור לי בדיעבד שבטח חשדת בי, אולי אני רוצה דבר מה, ובקול צינה שאלת "חונך הוא לא אחד משנה בוגרת?". זה כל מה שהיה לך להגיד. אחר כך האשמת אותי בצעקות כיצד יצאתי מאותו חדר, אבל האמת היא שמעולם לא הייתי בו.
הפשטות שבלהיות אמיץ ולהודות
כך חלפו להם הימים, השבועות והחודשים. מנסה לחמוק מכל מקום בו אתה נוכח, כצלו של החונך, מנסה להציל עצמי ממך. מאוכזב מעצמי על כך שלא הייתי מסוגל כפי שביקשת לא פעם שאתקשר אליך, גם בימי שישי, אבל אני לא תמיד מרגיש בנוח להתקשר וללא סיבה מחשש שאני סתם אהווה מטרד, ואז לשמוע אותך תוקף אותי "מה יהיה כשתהיה לי חברה?", כאילו שאני הוא התלותי, אולי אפילו עלוקה חברתית.
לא אתה הוא זה שנאלץ לעמוד מול אביך בכל פעם שהפסיק לדבר איתך, ולהתנצל על דברים שלא הבנת מדוע, לא אתה הוא זה שנותר בודד שוב ושוב בניסיון למצוא חברים, לא אתה הוא זה שברח מאנשים שרצו לפגוע בו. מאוד קל למסגר את תמונת האוטיזם: "הוא לא הבין סיטואציות", "הוא סתם מגזים" ואחר כך לא מבינים מדוע אנו מתביישים, מסתירים.
באחד מהדיונים בפייסבוק נחשפתי לסיפור על נער בן 16 שלא מוכן להכיר באבחון שלו ואפילו רוצה ללכת לקרבי, הוא לומד בכיתה רגילה וחבריו לא יודעים דבר (או כך לפחות נדמה). בתחילת הקורונה כשכולם התחילו ללמוד דרך הזום, הוא לא הצליח להתחבר לשיעור עם קישור שנשלח אליו, בהמלצת הוריו התקשר לחבר שניסה לסייע, ולפתע הוא התחיל לבכות. כך הן הנפילות שלו. החבר ניסה להרגיע בשקט ואומר: "אני כאן, לא עוזב אותך ואנחנו נצליח יחד" ואף עדכן את המורה. כעבור 45 דקות הם הצליחו. הורי הנער כה התרגשו מהמעשה אבל לצערי גם הם יודעים שאין רבים כמו החבר ההוא.
אם אתה במקרה קורא את המכתב הזה, אז אני רוצה שאחרי שאיבד האילן בצינה את עליו, תדע שיש בך הרבה מן הטוב ואני מאמין שניסית. הבחירה לפרסם את המכתב שמעולם לא נשלח היא הרצון, כפי שאתה כתבת בעצמך, שאם לא סתם מאשימים אתה יודע להפיק לקחים וללמוד. טעויות כולנו עושים אך לעיתים מרוב שאיפה למצוינות אנו שוכחים את הפשטות שבלהיות אמיץ ולהודות. היית גם נסיך הגאות, אבל גם נסיך השפל.
- אודי הלר הוא הוא אוטיסט, יזם ומוביל של התוכנית הלאומית לקידום אוטיסטים בצה"ל "תתקדמו" ומשמש כיועץ לראש חטיבת התכנון באכ"א. לקראת מחזור ב' של התוכנית שייפתח בתאריך 29/12/2021, ייערכו במהלך החודש כנסי חשיפה למתעניינים בנוכחות קציני צבא בכירים. 9/11/2021 בבסיס תל-השומר, 16/11/2021 במרכז חינוך ליאו באק בחיפה, 18/11/2021 בתיכון דה שליט ברחובות וב-23/11/2021 במתחם הצעירים שברעננה. לפרטים נוספים לחצו כאן.
