לפני 18 שנים, בהיותי כתב צעיר, נשלחתי לסקר את טקס זבח הפסח של השומרונים בפסגת הר גריזים. הדרך לשם, הטיפוס הרגלי הממושך על ההר, דמותם של המשתתפים, על לבושם המסורתי, הפנימו בי את התחושה שאני ניצב בסרט. חשתי שאני עד - וגם משתתף בפועל - לאחד מסיפורי התנ"ך. כל הגינונים סביב המעמד הטקסי הזה לוו בהוד והדר ואיזו נשגבות קדומה, אף שמדובר בטקס לא קל, אולי אפילו אכזרי במושגים של ימינו, היתה בו רוממות לא מוכרת.
מאוחר יותר התגבשה בי ההכרה שההשתתפות בטקס אפשרה לי, לראשונה בחיי, לשלב את כל האהבות שלי: כתיבה, צילום, תרבות, רוחניות, ומפגש בלתי אמצעי עם אנשים שלא הייתי מצליח להתקרב אליהם בשום דרך אחרת. החוויה היתה כה חזקה, שהחלטתי להפוך את האירוע למפעל חיים של תיעוד טקסים. פרויקט רחב היקף, חוצה דתות, תרבויות, מקומות ושפות. אפילו באוזני זה נשמע יומרני כשגמלה בי ההחלטה להיות "צלם הטקסים של ישראל". לא שיתפתי בשאיפה הזו איש, אבל היתה לי תחושה פנימית ש"הדרך תורה לי את הכיוון".
פרק החיים, שהחל באותה הנקודה, נמתח על פני עשר שנים לא קלות, במובן ההישרדותי של המילה. נדדתי ממקום למקום - חייתי כחייל בודד בקיבוץ, אחר כך בהתנחלות, ואז במכמורת על הים ואחרי הצבא בקהילה חרדית בניו יורק. ללא משפחה תומכת, עם חובות והכנסה דחוקה שבקושי הספיקה למחיה, אבל ידעתי תמיד ש"הדרך חכמה מההולך בה".
כך הצלחתי במשך השנים, עם המון אמונה בעצמי, אבל בעיקר עם הרבה תעוזה, לא להפסיק את המרדף אחרי טקסים. כך פגשתי את הדלאי למה ואת האפיפיור בטקס בהר הזיתים; כך חדרתי את חגורת האבטחה של הנשיא אובמה כשביקר ביד ושם; כך נחלצתי מהמון זועם בהלווייתו של יאסר ערפאת ברמאללה. ומתוך אותה המוטיבציה, גם לאבד את כל חושיי בטקס המסתורי של נטילת השיקוי 'איויוסקה' מעורר ההזיות - ולהבין דרך הגוף איך זה מרגיש למות, ולהיוולד מחדש. לידיעת הסקרנים, מדובר בחוויה הכי קרובה לזו של ניאו מ'המטריקס', באשר הוא נוטל את הגלולה האדומה ו"רואה עד כמה המחילה של הארנב עמוקה".
לגלות את ישראל של מעלה
אני בן 45, נשוי ואב לשניים, מתגורר בקרית אונו ועוסק בצילום עיתונות, מעביר הרצאות וכותב. המעורבות החברתית היא עניין מרכזי בחיי. אני מקיים בהתנדבות ערבי קריוקי לאוכלוסיות מוחלשות, עורך קבלות שבת שכונתיות, מעביר חוג אקטואליה בכפר עידוד ופעיל בעיר מגוריי. התשוקה לתיעוד טקסים קיימת ופעילה תמיד ברקע, וכבר העליתי שתי תערוכות יחיד בנושא, בגלריה של סמינר הקיבוצים ובמוזיאון ארץ ישראל.
יש הרבה דרכים לגלות את ישראל: דרך הפוליטיקה והסכסוכים הבלתי נגמרים, דרך האוכל המדהים והמגוון, דרך הנופים עוצרי הנשימה - אבל המיזם שלי גילה לי את 'ישראל של מעלה', והכיר לי את שפעת הרוח ואת ישראל הרוחנית. כאן, ממש מתחת לאף שלנו או במרחק מיכל דלק, בחשאי או בצנעה, מקיימות קהילות כל כך מגוונות שורה של טקסים ופולחנים עצמאיים, נפרדים, בלתי רגילים. קהילות בעלות אמונות, חגים וטקסים עם נרטיבים דתיים, תרבותיים והיסטוריים מודרים.
בכפיפה אחת, זה לצד זה, מתקיימים כאן טקסים של הקהילה הצ'רקסית לציון יום הזיכרון לטבח העם הצ'רקסי; טקסי תפילה מאולתרים של פליטים מאפריקה; יום זיכרון עצמאי שמקיימים אזרחים מוסלמים לציון הטבח בכפר קאסם; טקס ססגוני שמקיימים זקני העדה בקהילת העבריים בדימונה לכבוד חג השבועות, ועוד רבים אחרים. גם ביהדות המיינסטרימית אנחנו לא נחשפים לשלל המנהגים והטקסים הקיימים, לא פעם בגלל שנעשה בהם שימוש פוליטי, לצרכי ניגוח או ויכוח בין פלגים יריבים. וכי יש דבר מתוק ותם יותר מילד בן שלוש, שמתחיל את לימודיו בתלמוד התורה בטקס ליקוק הדבש מאותיות הא'-ב'?
נדדתי ממקום למקום (חייתי בקיבוץ כחייל בודד, בהתנחלות, במכמורת על הים ובקהילה חרדית בניו יורק) ללא משפחה תומכת, עם חובות והכנסה דחוקה אך ידעתי תמיד "שהדרך חכמה מההולך בה". כך הצלחתי לפגוש את הדלאי למה ואת האפיפיור בטקס בהר הזיתים, לחדור את חגורת האבטחה של אובמה ביד ושם. להיחלץ מהמון זועם בהלוויה של יאסר ערפאת ברמאללה
האנשים שמאחורי הטקסים
מבין כל אלה צצים ועולים הסיפורים הקטנים, להם זכיתי להיות שותף במסע אל ישראל של הטקסים. למשל, הרגע ההוא בטקס הזיכרון הרשמי לזכר חללי הממלכה המאוחדת, המתקיים ב-11 בנובמבר בבית הקברות הצבאי הבריטי ברמלה ובהר הצופים.
זהו טקס צבאי מרשים, הכולל דברי הספד וזיכרון, הנחת זרים על הקברים והאנדרטאות, ונגינה של חמת חלילים סקוטית. לקראת סוף הטקס מצאתי את עצמי סוקר את הקברים בחלקה היהודית הקטנה, שם פגשתי יהודי זקן, שעון על מקל הליכה ששמו אבי הירש. אביו, וויליאם, גויס לשורות הצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה, שירת כטכנאי רשתות קשר, ונהרג. "הזיכרון האחרון שלנו הוא תמונה משותפת שלנו, כשהייתי בן שמונה חודשים", סיפר לי הירש. "נותרתי יתום מאב. במהלך הזמן אמי הקימה משפחה חדשה, ואני נשלחתי לבית יתומים". במשך 73 שנה הוא חיפש את קברו של אביו - לשווא.
"לפני כחודש פרסמתי בפייסבוק פוסט על מסע החיפושים שלי, והחיים השתנו", סיפר לי הירש. בעקבות הפוסט גילה שהוא קרוב משפחתו של תא"ל מיל' גל הירש, וקיבל הצעות ורמזים למקד את חיפושיו כאן, בבית הקברות הצבאי הבריטי. בעודו מספר לי, הרים את ידו והצביע בהתרגשות אל הקבר של אביו, אותו גילה לראשונה ברגע ההוא ממש. המיזם הפרטי שלי לתיעוד הטקסים הביא אותי לשם, והעניק לי את הזכות להיות האדם היחיד שעמד לצדו במעמד הזה.
ויש גם סיפור קצת יותר אישי: את רעייתי, מורן, היכרתי במסע אל הטקסים. זה היה בקבלת שבת די שגרתית של בית חב"ד בקמפוס הקריה האקדמית אונו, וזה היה די מצחיק, כי במשך שלוש שנים גרנו זה מול זו, ומעולם לפני כן לא נפגשנו עד לאותה ארוחת שבת. ברוח הזו, גם את הצעת הנישואין בחרתי לקיים בטקס קבלת שבת, הפעם של קהילה יהודית מתחדשת בשם 'נאוה תהילה' בירושלים, לעיני עשרות משתתפים. יומיים אחרי החתונה נסענו לחגוג את ירח הדבש שלנו בפסטיבל הסופי החשוב בעולם, בעיירה הקפואה קוניה בטורקיה, מקום מושבו האחרון של הפילוסוף והמשורר הסופי הנערץ ג'לאל א–דין רומי, מייסד מסדר הדרווישים המחוללים. מי שלא ראה סופים מרקדים לא ראה שמחה והתעלות מימיו, מתנה מושלמת לירח הדבש.
יומן מסע
בעשור וחצי של תיעוד אספתי רבבות תמונות של מאות טקסים - ממלכתיים, רשמיים, דתיים, מרגשים עד דמעות, וגם מחופפים לגמרי. לסיכום ביניים של המיזם אצרתי מבחר מהצילומים והסיפורים החזקים ביותר לספר-אלבום שאני מוציא לאור בכוחות עצמי. קראתי לו להחזיר את הקסם ליום יום, ואני מקווה לממן בעזרת הציבור כפרויקט מימון המונים בהדסטארט. אבל הספר הוא רק תחנה בדרכי - מסע התיעוד בישראל של הטקסים לא הסתיים, ויימשך כל עוד אני כאן.