צפו והכירו את "הישראלים הטובים בעולם"
מאכילים ילדים, מקימים מרפאות ודואגים לתשתיות של חשמל ומים
(הפקה: שחר לוי; עריכה: איתי פולק)
9 צפייה בגלריה
"חזרתי לארץ וחשבתי שאני חייב לעשות משהו". יעקב סטוקמן במרכז התעסוקה שהוקם בסיוע "פרויקט גבריאל"
(צילום: GPM)
נסיעה אחת להודו מטעם העבודה שינתה את חייו של יעקב סטוקמן מן הקצה אל הקצה, ובעקבות זאת - שינתה גם את חייהם של אלפי צעירים הודים, שחיים הרבה מתחת לקו העוני וחייבים לו את ההזדמנות שקיבלו לעתיד טוב יותר. סטוקמן, בן 52 ממודיעין, נשוי פלוס ארבעה, עלה לארץ מאוסטרליה בגיל 23. הוא עבד בכמה תחומים, אך במהרה השתלב בעולם ההיי טק: "במהלך העבודה נשלחתי לנסיעות עבודה בהודו. אחרי העבודה, כשיצאתי מהמשרד במומבאי, הלכתי לטייל בעיר. לא משנה לאן בחרתי ללכת, בתוך עשר דקות, בכל כיוון, הגעתי לשכונת עוני, סלאמס. על אף שידעתי שזה קיים, לראות את זה בפועל היה לי מאוד קשה ונגע לי ללב. חזרתי לארץ וחשבתי לעצמי שאני חייב לעשות משהו. אי אפשר לתת לבני אדם לחיות בצורה כזאת. זה לא נתן לי מנוחה. לא היה לי רקע של עבודה סוציאלית או פיתוח של ארגון בינלאומי, וגם לא הכרתי את הודו במיוחד, אבל ידעתי שחייבים לעשות משהו כדי לעזור לאנשים האלה".
"ב-2011 חזרתי להודו פעמיים, להיפגש ולדבר עם אנשים, ולהבין מה אפשר לעשות. אחרי הנסיעות האלה, עזבתי את העבודה ופתחתי את גבריאל פרוג'קט מומבאי. המטרה הראשונית הייתה צנועה. למדתי שלהורים בשכונות העוני אין ברירה: מצד אחד, כדי שהמשפחה תשרוד הם חייבים להוציא את הילדים מבית הספר ולשלוח אותם לעבודה, בעיקר לקבץ נדבות, על מנת שיוכלו לקנות אוכל לאותו יום. מצד שני, הם יודעים שזה מהלך שמסיים את החינוך של הילד, ולמעשה דן אותו לחיי עוני, בדיוק כמוהם. כדי לשבור את המעגל הזה יצרנו את Eat2Learn. לקחנו 500 ילדים וסיפקנו להם ארוחה בבית הספר עצמו. האקט הקטן הזה פטר את ההורים מההכרח להאכיל את הילדים בשעות היום, ולמעשה איפשר לילדים להמשיך ללמוד. הראש פנוי יותר ללמוד על בטן מלאה".
"עם הזמן הצלחנו לעבור מ-500 תלמידים ל-750 ואז גדלנו ל-1,000 ילדים. הצלחנו לעשות את זה בעזרת תרומות שהתחלנו לקבל. בהתחלה קיבלנו מקרובי משפחה ומכרים שהצגתי להם את הנושא, ואז עברתי לדבר עם קרנות בארה"ב וגייסתי תורמים ממדינות שונות. לאורך כל התקופה הייתי בתהליך של לימוד המצב והסביבה שם. בשלב מסוים הבנתי שלמרות המאמצים בית ספר עצמו לא היה מספיק טוב - ואז החלטנו להקים את בית הספר שלנו – ממש בתוך הסלאמס. זה איפשר לנו לשלוט ברמה של החינוך. גייסנו מורים מקומיים איכותיים יותר, ונתנו גם להם הכשרה. זה נראה דבר קטן, אבל בסביבה ההיא אפילו לדעת קרוא וכתוב יכול לתת יתרון בשוק העבודה ויכול לאפשר לך חיים טובים יותר".
9 צפייה בגלריה
הארוחה החמה שמספק "פרויקט גבריאל" לתלמידי בתי הספר, מצילה את ילדי הפחונים במומבאי מחיי קבצנות נטולי חינוך
(צילום: GPM)
9 צפייה בגלריה
העוני שם מוחלט. לא דומה לשום עוני מוכר בעולם המערבי, והילדים חיים בתנאים קשים ביותר. מראה אופייני בסלאמס
(צילום: GPM)
"בשלב מסוים הבנתי שלמרות המאמצים בית ספר עצמו לא היה מספיק טוב - ואז החלטנו להקים את בית הספר שלנו – ממש בתוך הסלאמס. זה איפשר לנו לשלוט ברמה של החינוך. גייסנו מורים איכותיים יותר, ונתנו גם להם הכשרה. זה נראה דבר קטן, אבל בסביבה ההיא אפילו לדעת קרוא וכתוב יכול לתת יתרון בשוק העבודה"
9 צפייה בגלריה
"ל-180 אלף איש אין מרפאה אחת". סטוקמן על רקע המרפאה הקהילתית שיזם "פרויקט גבריאל" והיה שותף בהקמתה
(צילום: GPM)
9 צפייה בגלריה
מפעל החמצן שהושק בשיתוף "פרויקט גבריאל" בסלאמס של מומבאי בשיא תקופת התחלואה בקורונה ב-2021
(צילום: GPM)
ילד אחד מת. ככה סתם
בית הספר התחיל לפעול ואז קרה אסון. ילד אחד לא הרגיש טוב והוא פשוט מת. ככה סתם. "אף אחד לא ידע מה קרה לו, וההורים אמרו שלא היה מה לעשות. כששאלנו למה לא הלכתם לרופא או לבית חולים הם הסבירו שלכל ה-180 אלף איש, שגרים בסלאמס הספציפי הזה, אין מרפאה. בשביל לראות רופא צריך לצאת מהשכונה וללכת מרחק של קילומטרים", מסביר סטוקמן.
"כדי לפתור את זה, ביחד עם עוד ארגון, פתחנו את המרפאה הקהילתית הראשונה בסלאמס. הארגון מספק את הרופאים, ואנחנו דואגים למבנה ולכל הצוות התומך והציוד. עכשיו זה כבר עובד, ונותן שירות לאלפי אנשים וזה דבר אדיר".
הפעילות של המרפאה האירה בעיות קיומיות נוספות בסלאמס. הרופאים דיווחו על זיהומים רבים ומחלות שקשורות למים מזוהמים. אז התברר לסטוקמן ועמיתיו שאין בשכונות האלה מים זורמים, והתושבים נאלצים לחפור בארות כדי להגיע למי שתייה. הבעיה הייתה שהבארות לא נחפרו באופן מקצועי ולא היו עמוקות מספיק כדי להפיק מי תהום נקיים. התוצאה הייתה שמי השתייה התערבבו עם מי ביוב שזרמו מהבתים.
אחרי בדיקה מעמיקה, החליטו בארגון גבריאל פרוג'קט לנסות למצוא פתרון. "פתחנו מפעל מים. לקחנו את מי הבארות וטיהרנו אותם. יש לנו עכשיו אלף משפחות שמקבלות מים מטוהרים מדי יום. יש לנו שיתוף פעולה עם חברת מטהרי מים מקומית -הם תרמו את המתקן ואנחנו מתפעלים את זה".
יש לך אלף ילדים בבית הספר שהקמתם. עוד אלף משפחות שמקבלות מים איכותיים. עוד כמה מאות שהצלחת להציל רפואית או לייצר להם מקומות עבודה. זה באמת ראוי להערכה, אבל יש לזה בכלל טעם כשיש עוד עשרות מיליונים שזקוקים לעזרה?
"אתה צודק, ורבים חושבים כך. אבל מה עדיף, לא לעשות כלום? לא לעזור למי שאני כן מסוגל לעזור לו? אני עוסק הרבה בשאלה הזאת, וכל הזמן אנחנו חושבים איך להרחיב את הפעילות שלנו ולעשות יותר. צריך להבין, יש המון כפרים עם עוני מוחלט. לא עוני כמו שאנחנו מכירים כאן בארץ או מצוקות שיש בעולם המערבי. זה ממש עוני מוחלט, הכל חסר - מהמזון הבסיסי, דרך קורת הגג ועד לתנאים מסביב. אין לאנשים האלה פשוט כלום".
מה הפתרון שמצאתם כדי לתת להם אפשרות להתקדם מזה?
"חשבנו על פתרון הוליסטי. מיפינו ארבעה דברים שכל קהילה חייבת לקבל כדי לחיות בכבוד: חינוך, שירותי בריאות, תזונה ועבודה. העבודה יכולה לתת את הבסיס כדי לבנות את השאר. פתחנו במשך עשר שנים, חמש קבוצות של נשים וקבוצת איכרים בכפרים. קבוצת הנשים הראשונה שפתחנו הייתה 'מאסלא מאממס' שהן עובדות במטבח מרכזי, ומבשלות בשביל הילדים בבתי הספר מדי יום, אבל הן יכולות לבשל במקום גם ארוחות לקבוצות אחרות ולהרוויח עוד כסף. קבוצה אחרת היא 'ניה' (חדש בהינדי) שעוסקת במחזור נייר שנאסף ממשרדים ומבנים במומבאי. עוד דוגמא היא קבוצת 'ניאמה' שמייצרת קרמים, שמנים וסבונים, ואנחנו עוסקים במכירת המוצרים האלה".
9 צפייה בגלריה
הרופאים הצביעו על איכות המים כמקור למחלות, ו"פרויקט גבריאל" הקים מפעל טיהור ומספק מים נקיים ל-1000 משפחות
(צילום: GPM)
לא רק עניי עירך
סטוקמן מאוד מתלהב לדבר על ילד או אישה הודית, שמצליחים לצעוד קדימה ולצאת מעט ממעגל העוני, אבל דווקא בהיותו חובש כיפה, הוא נתקל לא מעט בהערות וביקורת על "עניי עירך קודמים".
אנחנו יושבים עכשיו בבית שלך במודיעין. גם במרחק של רבע שעה נסיעה מכאן יש ילדים ומשפחות שחיים בעוני ובמצוקה, ואתה נוסע 5,000 קילומטר מכאן כדי לעזור לאחרים.
"אני תומך בכל ארגון ובכל מי שרוצה לעזור לאנשים. התנדבתי בעבר גם בעמותות בארץ. הפעילות שלנו בהודו לא סותרת כל פעילות אחרת, ואני בעד כל מה שעוזר. העוני שיש בלוד או ברהט זה לא העוני שיש בהודו. שם לאנשים פשוט אין מה לאכול. ב-2016, במשך שישה חודשים בלבד, ביישובים שבהם אנחנו פועלים בהודו מתו מרעב 500 ילדים מתחת לגיל חמש. חמש מאות בחצי שנה. זה לא קורה בארץ, וטוב שזה לא קורה, אבל זה ממחיש את ההבדל. כל ישראל יכולה להיכנס בתוך שכונה אחת במומבאי. היקף האוכלוסייה הוא בלתי נתפש, והממשלה שם לא יכולה להתמודד עם האתגר הזה. כאן, לדעתי, חשוב שאנחנו ניכנס לתמונה. לגבי המשפט המפורסם - במקורות לא כתוב 'רק עניי עירך קודמים' ולדעתי חשוב שנעשה גם את הפעילות שלנו בהודו".
אתה נאלץ להתמודד שם עם מקרים של שחיתות?
"אנחנו עובדים בנהלים שלנו, ומדי פעם פוגשים דמויות שמנסות קצת לגרד רווח או משהו, אבל יש לנו צוות מקומי של 35 איש שהם מקצוענים, והם מנהלים את השטח. אני סומך עליהם במאה אחוז. בקורונה, למשל, כשלא יכולתי לנסוע לשם, ניהלתי הכל בזום והם היו בשטח והמשיכו לתפעל את הפרויקטים. אחת הטעויות של ארגוני סיוע לדעתי היא שהם מביאים כל הזמן אנשים מבחוץ לנהל את העבודה, אבל אני חושב שלמצוא את המקומיים הנכונים זה הרבה יותר יעיל. זה מחבר את הפרויקט לשטח ומאפשר גם למנהיגות מקומית לצמוח".
ידוע שבהודו יש עשרות מיליונים מתחת לקו העוני. זה יותר קל או יותר קשה לגייס תרומות לסייע להם?
"לפעמים זה קשה, כי יש דברים שהם לא 'סקסיים'. אם בתרומה של מאה שקל אתה מציל ילד שלא ימות, אז אנשים מתחברים לזה מייד. מצד שני, תוכנית של תזונה, שבכל שנה התורם נותן כסף ואני בא אליו בכל פעם עם אותה בקשה - אז הוא מתחיל לחשוב שזה בזבוז כסף, שזה סתם חוזר על עצמו. אנשים רוצים לראות שהכסף שלהם פותר בעיה, ולא תמיד זה יכול לקרות ככה. אני פגשתי המון אנשים טובים בארץ, בארה"ב, באנגליה, שמוכנים לתת למטרות האלה. רוב התורמים שלנו הם יהודים, שמכוונים למטרה של הערך 'תיקון עולם', ועכשיו אנחנו מנסים להרחיב את מעגל התורמים גם לקרנות וארגונים בינלאומיים".
השבט הנידח שאוהב את ישראל
שמו של מפעל הסיוע הגדול, שסטוקמן מנהל בהודו, הוקדש להנצחת זכרו של גבריאל הולצברג, שנרצח בפיגוע בבית חב"ד במומבאי ב-2008. "אני לא מחביא את זה שאני ישראלי ושאנחנו מישראל", אומר סטוקמן כשהוא נשאל לגבי הקשר הישראלי לפרויקט. "כששואלים אותי, אני תמיד עונה שאנחנו מישראל ומספר על הרקע שלנו. לפני הקורונה היה לנו מקרה מדהים: נסענו לכפר מרוחק שבו התושבים לא ראו כמעט מעולם אדם שאינו הודי. ישבנו עם בכירי הכפר, בתוך בית עשוי מבוץ וקש, וסיפרנו להם על הפרויקט ועל הדברים שאנחנו עושים בכפרים אחרים. ישבתי שם עם הצוות וסיפרנו להם, והם הסתכלו עלי במבטים אטומים ולא הביעו שום עניין בכלום. הצוות שלי הציג אותי ואמר להם 'זה יעקב סטוקמן, מנהל העמותה', ועדיין לא נראה שעניינתי אותם בכלל. הצוות הוסיף את המילים 'והוא מישראל', ופתאום חיוכים ושמחה וכל נכבדי הכפר מאושרים שהגיע אליהם מישהו מהארץ. התברר שהם קיבלו טפטפות השקייה מישראל, וגם כמה אלמנטים של חקלאות מתקדמת מהארץ והם ממש אוהבים את ישראל".
סטוקמן משתף פעולה גם עם הקונסוליה הישראלית, ובטקס הפתיחה של בית הספר של גבריאל פרוג'קט הגיע הקונסול הישראלי כאורח כבוד, והביא תשורות מישראל. "אנחנו בקשר טוב איתם, והם רוצים לעזור ולהיות חלק, ככל האפשר, מהפרויקט. יש לנו קשר גם עם הקהילה היהודית המקומית ויש לנו עובד יהודי בצוות המקומי וגם תורמים מהקהילה".
לפני שנות הקורונה התנדבו בפרויקט גם רופאים ישראלים ובכל שנה הגיעו לשם גם משלחות של "לוחמים ללא גבולות" לסייע בפעילויות שונות. סטוקמן זוכה לתמיכה גם מ-Sid Israel, הסניף הישראלי של האגודה לפיתוח בינלאומי. אבל לדברי סטוקמן מטרת הארגון היא לא לעשות הסברה ישראלית, אלא לעזור בפועל למקומיים, ללא תנאי: "אם על הדרך יש גם יחסי ציבור טובים לישראל זה נהדר וחשוב, אבל זה לא הפוקוס".
"זה באמת נראה קצת משונה, לקום בגיל 42, לעזוב את ההיי טק ולצאת להרפתקה הזאת. בהתחלה זה היה מאוד קשה ובמשך כמעט שנתיים לא הייתה לי שום הכנסה, ורק למדתי על הודו ותכננתי את הפרויקט. אשתי תמכה בנו, ולמזלי היא נתנה לי אור ירוק לגמרי ואמרה לי 'זה חשוב ותעשה את זה'. בלי זה לא הייתי מצליח"
9 צפייה בגלריה
"הבנתי שלמרות המאמצים בית ספר עצמו לא היה מספיק טוב, ואז החלטנו להקים את בית הספר שלנו". ילדים בבית הספר החדש שהקים סטוקמן במסגרת "פרויקט גבריאל"
(צילום: GPM)
9 צפייה בגלריה
אפילו ידיעת קרוא וכתוב יכולה להוות יתרון בשוק העבודה. מתנדבת עם תלמידי בית הספר שהקים "פרויקט גבריאל"
(צילום: GPM)
פתאום קם אדם
סטוקמן סוגר עשור של פעילות במסגרת הפרויקט בהודו. "לפני עשר שנים זה באמת נראה קצת משונה, לקום בגיל 42, לעזוב את ההיי טק ולצאת להרפתקה הזאת. בהתחלה זה היה מאוד קשה ובמשך כמעט שנתיים לא הייתה לי שום הכנסה, ורק למדתי על הודו ותכננתי את הפרויקט. אשתי תמכה בנו, ולמזלי היא נתנה לי אור ירוק לגמרי ואמרה לי 'זה חשוב ותעשה את זה'. בלי זה לא הייתי מצליח. אחרי שנתיים הצלחתי לגייס יותר כסף ולגזור גם משכורות למען הצוות".
איך הסביבה קיבלה את המעבר שלך מהעולם הבורגני למיקוד בסלאמס של הודו?
"כולם תמכו בי וחשבו שזה פרויקט נהדר. גם היום, כשאני פוגש אנשים חדשים, יש שזה מאוד מעניין אותם, ויש כאלה שזה נראה להם רחוק ולא קשור".
אתה מרגיש שאתם באמת עושים שינוי?
"כן. אם לחזור למה שהיה בהתחלה, אני ישן יותר טוב בלילה. אני מקבל כל הזמן סיפורים ממש טובים ודיווחים על ילדים במצב טוב יותר, על מקומות עבודה שמחזיקים את עצמם ועל עוד ועוד משפחות שמקבלות גישה למים ותזונה. אלה נראים כמו דברים קטנים, אבל הם משנים את החיים של האנשים האלה".
