זה היה בוקר שבת רגיל של תחילת חודש אוקטובר, או לפחות כך חשב משה (מוסא) מכלוף כשיצא לחצר המרווחת בביתו שבהרצליה. כשבידו האחת קפה שחור רותח, בדיוק כמו שהוא אוהב, ובידו השנייה עוגייה יבשה ("הנכדים שלי קוראים לה 'עוגיית חנק'", הוא מספר וצוחק בקול רם), מוסא התיישב על הכיסא הקבוע שלו, נהנה מרגעים אחרונים של רוח קרירה לפני שהשמש תופיע במלוא עוצמתה. מסביבו קיפצה לה כלבת הפינצ'ר הקולנית שלו, ממתינה בקוצר רוח לפירור או שניים מהעוגייה שבידו.
מוסא היה שקוע במחשבות כשלפתע הטלפון הנייד שלו צלצל. בהתחלה הניח שהוא לא שומע טוב, הוא הרי שומר שבת ואין מישהו מקרוביו שלא יודע זאת. הוא ניגש לנייד וענה בחשש. בקו השני היה בנו, שבישר לו את מה שעתיד יהיה להשפיע על חייו ועל חיי המשפחה כולה.
"ברגע שעניתי הוא מיד אמר: 'אבא, חטפו את מייה'", משחזר מוסא. "באותם רגעים הייתי בטוח שאני לא שומע טוב, ושאלתי אותו מיד: 'מה זאת אומרת חטפו אותה? איפה? לאן?'. 'היא הייתה במסיבה ליד עזה, הגיעו מחבלים וחטפו אותה לעזה'. כששמעתי את המילים 'מחבלים' ו'עזה', לא הצלחתי להחזיק מעמד יותר ופרצתי בבכי".
מה הרגשת באותם רגעים?
"חוסר אונים נוראי שהחזיר אותי עשרות שנים אחורה, לזוועות השואה שחוויתי כילד בלוב. לא האמנתי שכאן, על אדמת ישראל, יהודים שוב ייטבחו על ידי אויביהם האכזריים. לא האמנתי שהנכדה שלי נמצאת בידי מחבלים אכזריים ורצחניים שמי יודע מה הם עושים לה שם. הרגשתי שההיסטוריה חוזרת על עצמה, וזה הכאיב לי מאוד".
55 ימים אחרי אותה שבת ארורה, מייה שם, הנכדה האהובה שלו, תחזור בעסקת שבויים בנובמבר. וכשהיא תחזור, יגלה מוסא כי מייה נחטפה על ידי המחבלים הרצחניים ברכב ממסיבת הנובה שנערכה ליד קיבוץ רעים.
בהמשך, יוודא לו שבמהלך חטיפתה היא נורתה בידה, ושבעזה היא נותחה באופן אכזרי על ידי וטרינר - ללא תרופות או משככי כאבים. הוא יגלה גם שבמהלך השבי שומריה עטו עליה חיג'אב והיא הועברה בין בתי המחבלים באמצעות אמבולנס, על מנת שלא לעורר את חשדם של חיילי צה"ל. באחד מהבתים הללו היא אף הוחזקה בחדר סגור כשהמחבל, אשתו וילדיו נהגו להתעלל בה ולהרעיב אותה.
"מאותו רגע שבו נודע לי שמייה נחטפה, כל מה שעשיתי היה לשכב במיטה ולשמוע חדשות דרך הרדיו שלי", משתף מוסא בעיניים בורקות. "הדאגה שלי הייתה כפולה - גם למייה וגם לנכדים שלי, כולם כמעט מילואימניקים או חיילים בסדיר, קרביים, חלקם נלחמו בתוך עזה. זה היה גיהנום".
"בדיוק כמו בעוטף, גם אותנו הערבים ניסו לשחוט"
הוא נולד לפני 85 שנה בטריפולי, בירת לוב. בן למשפחה מסורתית עם שמונה ילדים, ניצול של אחת מהתקופות האפלות בהיסטוריה האנושית. "במאורעות שהיו לנו בטריפולי, בדיוק כמו ב-7 באוקטובר, הערבים באו אלינו לבתים וניסו לשחוט אותנו, ולצערנו בהרבה מהמקרים הם גם הצליחו".
אבל עוד קודם הפרעות של ההמון הערבי, סבלו יהודי לוב מניסיונותיהן של איטליה הפאשיסטית, ששלטה בלוב באותן שנים, ושל גרמניה הנאצית, להשמידם: שואת יהודי לוב החלה עם פרסום חוקי הגזע ב-1938, והסתיימה כשבריטניה כבשה את לוב בפברואר 1943. במהלך השואה נספו רבים מיהודי לוב - חלקם הוגלו למחנות ריכוז באירופה, ואחרים הוחזקו במחנות ריכוז ועבודה שהוקמו בלוב עצמה. אלו שניצלו מהקהילה היהודית, חיו בתנאים מחפירים ולרוב סבלו מעוינות מצד שכניהם הערבים, עד שעלו לארץ ישראל (מרביתם עלו כבר בשנותיה הראשונות של המדינה - א"ה).
הוא נולד לפני 85 שנה בטריפולי, בירת לוב. בן למשפחה מסורתית עם שמונה ילדים, ניצול של אחת מהתקופות האפלות בהיסטוריה האנושית. "במאורעות שהיו לנו בטריפולי, בדיוק כמו ב-7 באוקטובר, הערבים הגיעו אלינו הביתה וניסו לשחוט אותנו, ולצערנו בהרבה מהמקרים הם גם הצליחו"
"את אבא שלי לקחו בשואה למחנה עבודה יחד עם כל שאר הגברים היהודים ואנחנו, שמונת האחים, נשארנו יחד עם אמא בבית. הייתי אז בן חמש", משחזר מוסא.
במהלך השיחה יש רגעים שנראה שזכרונו מתעתע בו. הוא מתקשה לזכור תאריכים מדויקים ולסדר את האירועים לפי סדר התרחשותם. ייתכן גם שאת חלק מהאירועים הקשים הוא העדיף להדחיק, ועל חלקם מעולם לא קיבל תשובות מהוריו ("אבא סירב לומר לאן הגרמנים לקחו אותו, זה היה סוד שאף אחד מאיתנו לא ידע. אולי רק אמא, אבל היא לא אמרה מילה בנושא", הוא אומר).
ופתאום, תוך כדי שיחה, עלתה בזכרונו דמותה של ה"מאפייה", "ג'ארדינו בבליקו" היא נקראה, שנבנתה במרכז טריפולי על ידי האיטלקים, ומטרתה הייתה לספק לגרמנים ולאיטלקים את הפתרון הסופי לבעייתם: שריפת היהודים שלא נשלחו למחנות ונותרו בעיר. "ה'מאפייה' הייתה נראית כמו מפעל גדול ואני זוכר שיום אחד, כשהלכנו להוציא דרכונים כדי לעלות ארצה, עברנו לידה ואחי הגדול הסביר לי שהיא הוקמה בשבילנו, היהודים".
מוסא זוכר גם שזמן מה אחרי שאביו נלקח על ידי הגרמנים, האיטלקים הגיעו לביתם ולקחו אותו יחד עם אמו ואחיו למחנה "ג'אדו", שהוקם כ-180 ק"מ מדרום-מערב לטריפולי. אל המחנה הועברו כ-2,600 מיהודי קירנאיקה, חלקה המזרחי של לוב, ו-562 מהם מתו ברעב, במחלות ובעינויים ובהוצאות להורג שיטתיות. ביניהן גם שתי אחיותיו של מוסא, שלא הצליחו לשרוד את תנאי המחנה המזוויעים ומתו במהלך השהייה שם.
"ג'אדו שימש כמחנה עבודה והשבויים בו הועסקו בעבודות כפייה", הוא מתאר, "למרות זאת, הוחזקו שם משפחות שלמות כחלק מתוכנית טיהור אתני, ולכן יש רבים שמגדירים אותו כמחנה ריכוז לכל דבר".
מה אתה זוכר משם?
"בעיקר שלא היה שם אוכל, ורוב המזון שלנו היה מורכב מחובזה. עד היום אני זוכר את תחושת הרעב הבלתי נסבלת הזאת. בתור ילד קטן זה היה נורא, אני מניח שגם בתור מבוגר זה קשה מאוד".
5 צפייה בגלריה
שובם של יהודי לוב, ניצולי מחנה הריכוז "בֶּרגֶן-בֶּלזֶן" שבגרמניה הנאצית, לטריפולי
(באדיבות המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, מרכז "אור-שלום")
בנובמבר 1945, זמן קצר לאחר שמוסא, אמו וששת אחיו שוחררו מהמחנה וחזרו לטריפולי - החלו בה פרעות אנטי-יהודיות מצד המון ערבי מוסת. "יום אחד, בלי שום הכנה מוקדמת, הערבים הגיעו וניסו לשחוט אותנו", הוא חוזר לרגעים הקשים שנחרטו במוחו. "אני לא אשכח כשיצאתי עם אמא מהבית ובאמצע הרחוב ראינו אישה יהודייה בהריון שהכרתי מהשכונה, כשהיא מוטלת על הכביש ללא רוח חיים, בטנה פתוחה ואת העובר שהיה שם הוציאו החוצה. זה מחזה שלא יוצא לי מהראש עד היום. הם היו אכזריים כל-כך, אז בדיוק כמו היום".
הפרעות ביהודי בירת לוב התרחשו על רקע מלחמת העולם השנייה, עליית הלאומיות הערבית במדינות רבות והמצב הכלכלי המתדרדר. במהלך המהומות פשטו הערבים המוסלמים על בתי-כנסת ובתי מסחר ברבעים יהודיים בטריפולי ובסביבותיה. בפרעות נרצחו 132 יהודים ומאות נפצעו, בעיקר נשים וילדים, נשרפו תשעה בתי כנסת והוחרבו מעל ל-800 בתי עסק יהודיים. הפרעות נמשכו מ-4 בנובמבר עד להתערבות הצבא הבריטי, ששלט בלוב, ב-7 בנובמבר.
"אבא, שחזר לטריפולי כמה חודשים אחרי ששוחררנו מהמחנה כשהוא רזה וחלש, היה יושב וקורא תהילים ומשאיר את דלת הבית חצי פתוחה", הוא מספר. "אמרנו לו שזה מסוכן, שיש בחוץ ערבים שרוצים לשחוט אותנו ושאם הם יראו שהוא קורא תהילים - הם בטוח ייכנסו אלינו הביתה ויפגעו בנו. אבל הוא המשיך בשלו, ובאמת בסוף הגיעו הבריטים והצילו אותנו. עד יומו האחרון אבא היה בטוח שניצלנו בזכות ההקפדה שלו על קריאת התהילים למרות הסכנה".
"במעברה כל השכנים ישבו ביחד, נכנסו לבתים אחד של השני, חלקו אוכל והייתה תחושה של קהילה. היינו שם עיראקים, פולנים, מרוקאים, טריפוליטאים, רומנים - והיו לנו שני דברים משותפים: כולנו היינו יהודים וחווינו על בשרנו את השנאה העמוקה מצד תושבי המדינות שמהן הגענו, שתיעבו אותנו ורצו להרע לנו רק כי אנחנו יהודים"
ב-1949, מוסא עלה לישראל עם משפחתו, הישר למעברה בחיפה. למרות קשיי ההתאקלמות במדינה חדשה וצעירה, היעדר השפה והטראומה מהאירועים הקשים עימם התמודדו בלוב, הוא מתאר את החיים במעברה בחיוב: "הכי טוב היה לי במעברה. היה ריח של מדינה, לא כמו היום", הוא אומר בעצב. "היום המדינה השתנתה, האנשים השתנו. אין יותר ערבות הדדית ודאגה לאחר, אם אני אמות בבית - רק אחרי שבועיים או שלושה יבואו לבקר אותי.
"במעברה כל השכנים ישבו יחד, נכנסו לבתים אחד של השני, חלקו אוכל והייתה תחושה של קהילה. היינו שם עיראקים, פולנים, מרוקאים, טריפוליטאים, רומנים - והיו לנו שני דברים משותפים: כולנו היינו יהודים וחווינו על בשרנו את השנאה העמוקה מצד תושבי המדינות שמהן הגענו, שתיעבו אותנו ורצו להרע לנו רק כי אנחנו יהודים".
בישראל, מוסא הקים משפחה לתפארת: חמישה ילדים, 16 נכדים וארבעה נינים. "אני קיבוץ גלויות," הוא אומר בגאווה, "מרוקנים, פולנים, אשכנזים, הכול יש לי במשפחה, ואני מסתדר עם כולם".
ימים שלמים במיטה, בלי תיאבון ועם הרבה דמעות
ובחזרה ל-2023: מוסא התקשה להתמודד עם העובדה שנכדתו - זו שמדי שבוע נוהגת להגיע לביקור ארוך בביתו ומבשלת עבורו את המטעמים שאשתו ז"ל, סבתה, נהגה לבשל בארוחות המשפחתיות - מוחזקת בשבי בעזה על ידי מחבלים רצחניים. ימים שלמים הוא העביר במיטתו, מאזין לרדיו כשדמעות זולגות מעיניו.
צביקה, אב "קהילה תומכת" של ניצולי השואה בהרצליה - תוכנית ארצית של משרד הרווחה בשיתוף העיריות למען אזרחים ותיקים - שמלווה את מוסא בחמש השנים האחרונות, היה היחיד שהצליח לבסוף להוציאו ממיטתו. "הייתי מגיע למוסא ורואה אותו במיטה, בלי תיאבון וללא מצב רוח. הוא רזה מאוד באותה תקופה", מתאר צביקה. "הייתי אומר לו, 'משה, ברור לי שזה קשה מאוד, אבל אתה צריך גם לשמור על עצמך'.
"עצם האימפקט הנוראי הזה שנכדה של ניצול שואה שאני מטפל בו נחטפה, היה קשה מנשוא עבורי", הוא מוסיף בכנות. "אני האוזן הקשבת של ניצולי השואה בעיר, כי לצערי המצב הוא כזה שלרוב לילדים ולנכדים שלהם אין זמן להקשיב להם או לבקר אותם הרבה, ולעיתים הם עלולים למצוא את עצמם בבדידות איומה.
"אני נמצא בקשר עם 228 ניצולים, רובן ניצולות. אני אוהב את כולם, אבל עם מוסא יש לי כימיה מיוחדת ובתקופה הזאת, כשמייה הייתה בשבי, השתדלתי להגיע לבקר אותו יותר מהרגיל".
ומה עשיתם בזמן הזה?
"בעיקר הקשבתי לו. נתתי מקום לכאב שלו".
מוסא: "והייתה גם את הפעם ההיא שהוא הצליח לשכנע אותי לצאת איתו לאכול פלאפל".
תוכנית "קהילה תומכת" מיועדת לאזרחים ותיקים בכל רמות התפקוד, וכוללת בין השאר ביקורי בית מצד אב קהילה (כמו במקרה של מוסא וצביקה - א"ה), סיוע בתחזוקת הבית, ופעילות חברתית שניתנת הן במועדונים חברתיים לקבוצות והן למרותקי בית.
צביקה, איך ניצולי השואה חווים את השנה המטלטלת הזאת?
"קודם כל, רובם צמודים לטלוויזיה במשך רוב שעות היום. הם משתוקקים למידע, מרגישים שאסור להם לפספס כלום ורצים לדעת כל מה שקורה באותו רגע. על חלקם עודף המידע הזה משפיע רע מאוד, והם נכנסים לדיכאון ומתחילים ליטול כדורים פסיכיאטריים כדי להצליח להשתלט על העצב ועל החרדות, שלרוב גם כך מתגברות בגיל השלישי. יש ניצולים שממש ביקשתי מהם שיעזבו את הטלוויזיה לכמה שעות, או שיצפו במשהו אחר שהוא לא חדשות".
מצבם של האזרחים הוותיקים, ושל ניצולי השואה בפרט, הורע אף יותר בתחילת המלחמה בשל העובדה שברבים ממועדוני הוותיקים בארץ הם ללא ממ"ד, מקלט או אזור בטוח - והעיריות סירבו להפעיל את הפעילויות בהם עד שהמצב הביטחוני ישתפר.
"המציאות הזו בשילוב האזעקות וחוסר הוודאות שתפס את כולנו, 'זרק' את הוותיקים עמוק יותר לתוך הדיכאון, וחלקם מצאו את עצמם בבדידות נוראית במשך תקופה לא מבוטלת", אומר צביקה ומוסיף כי יחד עם צוות הפרויקט, שכולל גם עו"סים ורכזת חברתית, הם השתדלו להגביר את ביקוריהם אצל ניצולי השואה, ובפרט אצל אלו שחוו אובדן של בן משפחה או כמו במקרה של מוסא - חטיפה של אדם קרוב.
"אסור לשכוח את החטופים לרגע"
בנובמבר, כשמייה שוחררה, מוסא מיהר לבית החולים תל השומר. "לא נשארו לי דמעות אחרי המפגש איתה", הוא משחזר את הרגע המרגש. "הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא שהיד שלה הייתה קשורה. ברגע שהיא ראתה אותי, היא עזבה את הכול ובאה אליי. התחבקנו והתחלתי לבכות כמו ילד קטן".
כמי שחווה טראומות רבות בחייו, הוא הבין מיד את הצורך להגן עליה מפני שאלות מיותרות על תקופת השבי. "לחקור מה היה לך, מה שלא היה לך, זה מעצבן", הוא אומר בתקיפות. "היה לי ברור שהיא תדבר כשהיא תרצה ותרגיש מוכנה לכך, אבל לא רציתי לחפור בכאבים האלה. ביקשתי גם מכל שאר המשפחה להניח לה לנפשה ולא להתחיל לשאול שאלות".
היה בך משהו שהעדיף לא לדעת מה היה שם?
"אני אדם פשוט אמנם, אבל מבין כמה דברים בנפשם של בני אדם; אני מקשיב ברצון לה ולכל אחד אחר, אבל לא הייתי מוכן להוציא ממנה מידע בכוח. יש פסיכולוגים וחוקרים שזה תפקידם והם יודעים איך ומה לשאול בסיטואציה כזאת, ובני המשפחה והסביבה הקרובה צריכה להיות שם כדי לתמוך ולחבק ולא להעיק עליה עם שאלות מיותרות".
מאז שחרורה, הקשר בין השניים התהדק עוד יותר. "מייה מבקרת אותי בין פעם לפעמיים בשבוע והיא גם מצלצלת אליי הרבה", מספר מוסא בגאווה. "לא מזמן אמרתי לה שלפני שאני אמות... והיא מיד עצרה אותי ואמרה, 'לא אני אמות ולא אתה תמות בזמן הקרוב'. היא מיוחדת, חכמה וטובת לב ויש לה כוחות נפש עצומים".
"את כל החיים שלי נתתי למדינה הזאת, וכך גם הילדים והנכדים שלי, ותמיד ידענו דבר אחד - שאם יקרה לנו משהו, לא משנה היכן נהיה בעולם, מדינת ישראל תעשה הכול כדי להחזיר אותנו. וזה מה שצריך לעשות גם עכשיו. זה לא נתפס שכבר יותר משנה, 101 ישראלים מוחזקים בתנאים איומים על ידי אויב אכזר כל-כך"
לשאלה האם הוא אופטימי בנוגע לעתיד המדינה, הוא עונה בנחישות: "איבדתי הרבה חברים במלחמת כיפור, ובכל שנה מחדש אני בוכה על הקבר שלהם. אנחנו משלמים מחיר יקר כדי לחיות כאן, אבל אין לנו ארץ אחרת, ואת זה אני למדתי על בשרי".
אם היית יכול לומר משהו למקבלי ההחלטות, מה היית אומר?
"הייתי אומר להם, ובמיוחד לראש הממשלה, שיתעוררו. את כל החיים שלי נתתי למדינה הזאת, וכך גם הילדים והנכדים שלי, ותמיד ידענו דבר אחד - שאם יקרה לנו משהו, לא משנה היכן נהיה בעולם, מדינת ישראל תעשה הכול כדי להחזיר אותנו. וזה מה שצריך לעשות גם עכשיו. זה לא נתפס ש-101 ישראלים מוחזקים בתנאים איומים על ידי האויב האכזר שלנו כבר יותר משנה.
"ברגע שמייה חזרה הביתה, אמרתי לאמא שלה שתעשה הכול כדי להמשיך ולזעוק את זעקת שאר המשפחות והחטופים שעדיין נמצאים שם", הוא מספר, "אסור לנו לשכוח מהם, והלוואי וכל המשפחות ירגישו את השמחה ואת ההקלה האדירה כשמייה שלי חזרה".
לפרטים נוספים בנוגע לפרויקט "קהילה תומכת" לאזרחים ותיקים בעת חירום, ניתן לפנות למחלקה לשירותים חברתיים ברשות המקומית או למוקד 118 של משרד הרווחה.
