"זה היה יום שכולו שיא אחד גדול. מאוד עמוס רגשות. צחקנו, בכינו והקשבנו", כך מתארת בהתרגשות אפרת לוי הילדסהימר, אחותו של ישי לוי ז"ל. "בתור אחות שכולה, חיפשתי מקום להיות עם אנשים כמוני ומצאתי את 'האחים שלנו'. הם התחילו לעשות כל מיני פרויקטים ביניהם הטיול, דיברתי עם כמה אחים שעשו את זה והחלטתי להרים את זה גם", היא משתפת.
עמותת "האחים שלנו" הוקמה בשנת 2017, על ידי שני אחים שכולים, אליסף פרץ ששני אחיו נפלו בצבא, ונוי פרץ ששכלה את אחיה בפיגוע. העמותה הוקמה בשאיפה לבנות בית לקהילת האחים והאחיות השכולים בישראל, לתת להם במה ומקום של שייכות. השניים הבינו שחייבים לתת מקום גם לאחים השכולים, ששנים לא קיבלו את האפשרות להשמיע את קולם, להתפרק, לבטא את הקושי שלהם ולצד זאת גם לשמוח ולטייל.
העמותה יוצרת קהילה תומכת ומעצימה, עבור האחים והאחיות השכולים מכל גווני החברה הישראלית – יהודים ולא יהודים, דתיים, חילונים וחרדים, ששכלו אח או אחות ממלחמת העצמאות ועד היום. הקהילות של העמותה קיימות בכל הארץ ומקיימות מפגשים, סדנאות, הרצאות ואפיקי הנצחה ייחודיים.
במטרה להגדיל את מעגל ההנצחה ולייצר מקום לשתף בסיפורים על האח שנפל – האדם שהיה, הרגעים שחלקו יחד וההתמודדות היומיומית עם חסרונו, הקימו לפני כשנתיים מיזם חדש בעמותה – "סיורי אחים לדרך". דרך סיורים בנקודות ציון מחייו של הנופל והסיפורים שמספרים החברים, זוכה המשפחה להכיר מחדש את האדם שהיה, לפני שנשמעה אותה דפיקה נוראית על הדלת. החברים והמשפחה מספרים על רגעי הכאב והשמחה, על ההתמודדות, על התקווה וגם על הגעגוע שלעולם אינו חדל.
היציאה אל השטח משחררת משהו שמאפשר להפוך סיפורים לרגעים קסומים ומצליחה לגעת ולרגש את כל הנוגעים בדבר. "סיורי 'אחים לדרך' מתמצתים את תפיסתה ופעילותה של העמותה", מדגישה נוי פרי, ממייסדי העמותה ואחותו של טל יפרח ז"ל. "קיומם של הסיורים סביב יום ההולדת של האח שנפל, מדגישה את הפוקוס שאנו נותנים לחיים – החיים המלאים שחי לפני, והחיים המלאים שהאחים והאחיות השכולים חיים כאן ועכשיו. מבחינתנו המשפט הנכון הוא 'בחייהם ציוו לנו את החיים'", היא מעדכנת.
"היופי בפרויקט הזה הוא שאין תבנית קבועה. כל נופל זה עולם אחר - מקומות אחרים, פיזית, וגם סיפורים אחרים", מוסיף אריה יעקבוסון (42), מדריך הסיורים. "היו לנו סיורים שהתחילו והסתיימו בעיר אחת והיו לנו סיורים שנסענו בכל הארץ. זה מאוד תלוי במי היה הבנאדם. יש את בית הילדות, שהרבה פעמים מגיעים אליו, בית הספר, הפארקים או המקומות שהוא הרבה להיות בהם. כל אחד זה סיפור אחר לגמרי".
"מכירים את הדמות שלו ואת החיים שלו"
"אני מורה דרך ועובד בעיקר עם תיירות נכנסת, אבל גם עם משפחות ומשלחות מכל מיני סוגים", מתאר יעקובסון, שלאחר שחזר ב-2010 משליחות מטעם הסוכנות היהודית בשבדיה, החליט להפוך את התחביב לקריירה. "הייתי בתחום התיירות החינוכית והעולם היהודי הרבה מאוד שנים, בכל מיני תפקידים. עד הקורונה הייתי מנהל תוכן והדרכה והחינוך הבלתי פורמלי הוא מעולמות התוכן שלי כבר הרבה מאוד שנים. לקראת סוף הקורס של מורי הדרך הסתובבנו בעיר העתיקה, ויצא לי לחשוב לא מעט על אביעד בסיורים האלה".
אביעד קוליץ ז"ל היה חברו של יעקובסון מתנועת הנוער 'בני עקיבא'. לפני 22 שנה נהרג קוליץ, ובאותה השנה איבד יעקובסון עוד שני חברים לכיתה, שנהרגו גם הם.
"יום הזיכרון שלו היה ממש לקראת סוף הקורס. זה היה עשרים שנה לנפילה שלו ולא היה ברור מה יעשו באותה השנה. הקורונה עוד הייתה באוויר ועלה לי רעיון לעשות סיור בתחנות חייו של אביעד. פניתי לאח שלו ושאלתי מה הוא חושב על הרעיון. הוא אהב אותו וביקש לדבר עם ההורים. ככה קיבלתי את ברכת הדרך. כמה שבועות לפני האזכרה הלכתי עם אח שלו לסיור מקדים ופנינו לחברי ילדות ולחברים מכל מיני שלבים בחיים, שיספרו סיפורים על אביעד. הרעיון היה לא לעשות אזכרה שהיא הספדים ולהתרכז במוות, אלא יותר בחיים. אז בניתי את הסיור הזה ועצרנו בכל מיני תחנות, שקשורות גם לחיים שלו וגם להיסטוריה שלנו כמדינה, כעם", הוא מסביר. "לאביעד יש 11 אחיינים היום, שכולם לא הכירו אותו ולמדו עליו רק אחרי שנפל. הם ניגשו אליי בסוף הסיור ואמרו שבפעם הראשונה הם באמת הכירו את הדמות שלו ואת החיים שלו".
"כמה שבועות אחר כך ישבתי עם אשתי והבנו שיש פה משהו שהוא יותר גדול מ'רק' אביעד. שיש פה רעיון שצריכים לנסות להציע אותו למשפחות נוספות. דרך חבר משותף הגעתי לפגישה עם 'האחים שלנו'. פגשתי את מלאכי המנכ"ל ואת נוי, אחת המייסדות, ושניהם נורא התלהבו מהרעיון ורצו להציע את זה לאחים שחברים בעמותה. יצאנו לדרך עם פיילוט באביב של השנה שעברה ועכשיו אנחנו בגל השני של הסיורים".
"להמשיך לספר את הסיפור"
"תמיד אני אומר שההצלחה של היום היא כשאני מדבר כמה שפחות. אני לא העניין פה. אני בונה יחד עם האח או האחות את הסיור, וגם דואג מבחינה לוגיסטית שהדברים יהיו הגיוניים ושאפשר להגיע מנקודה לנקודה בזמן שאנחנו צריכים. אני גם עושה פתיח וסיום ולפעמים אולי עוד נקודה אחת קטנה שמחברת את הסיפור של הנופל לסיפור הגדול יותר שלנו כעם או כמדינה, אבל כל הרעיון הוא המשפחה והחברים, כל אחד והמסגרות הרלוונטיות שלו, והם מספרים את הסיפורים", מסביר יעקובסון.
"ההוכחה שהדבר הזה חשוב מאוד היא שהרבה פעמים המשפחה שומעת סיפור בפעם הראשונה או שחבר בא ואומר 'וואו, לא הכרתי את ההיסטוריה הזאת שהייתה לו בילדות, ואיך זה מתחבר לי לדמות שהוא היה'. כל הרעיון זה להרכיב את הפאזל בצורה כמה שיותר רחבה ולגלות כמה שיותר פנים של הבנאדם".
"בסיור הראשון שעשינו, לזכרו של נהוראי אמזלג ז"ל, ישבתי בבית של אילנה, אחותו, שאיתה תכננתי את הסיור. היא שכנה שלי ולא ידעתי שהיא אחות שכולה עד שהפרויקט הזה יצא. היא סיפרה לי איך היה הסיור והציגה ספר תמונות שהם הוציאו אחרי הסיור. פתאום הבת שלה אמרה לה 'אמא, את יכולה להיות שקטה ורגועה, עכשיו הסיפור הוא עלינו. על הדור שלנו'. היא בת עשרים או שלושים, והיה בזה משהו מאוד חזק. כאילו הדור הבא אומר 'שנים אנחנו שומעים על הנופל ובזכות יום כזה הלפיד עובר אלינו – להמשיך לספר את הסיפור שלו'. מהאחים לאחיינים, ככה זה כבר עובר לדור הבא". בדרך זו, מבעד לסיפורים ולתחנות חייו של הנופל, מצליחים גם אלו שלא זכו להכירו באופן אישי להשאיר את מורשתו בחיים.
"העמותה מממנת את העלות של האוטובוס ושל העבודה שלי כמתכנן", מוסיף יעקובסון. "אנחנו מדברים על כמה ימים טובים של השקעה ושיחות טלפון וזום – זה המון עבודה. גם אם בפועל אני לא מדריך הרבה ביום שכזה, אני עובד המון על יום כזה. כל דבר נוסף שהמשפחה רוצה שיהיה באותו יום – ארוחת צהריים, חולצות, הסרטה או סדנה – זה על חשבון המשפחה. חברת 'יעד ישראל', נותנת לנו את העורף הלוגיסטי לימים האלה. הם ממש עוזרים בכל מה שקשור לפרויקט ואריה פרנקל, הבעלים, הוריד מחירים וניסה לגייס תורמים לעניין בגלל שהוא כל כך מאמין בחשיבות שלו".
"גם בוכים וגם צוחקים"
"אחי, ישי, נפל לפני שלושים ושלוש שנים, ב-1990, בלבנון", מספרת אפרת לוי הילסהימר (55). "הוא היה שיריונר בגדוד שבע של חטיבה 77", היא מוסיפה. "כל השנים אני עוסקת בהנצחה והדבר הראשון שעשינו היה להקים פינה בקיבוץ שעלבים, ליד הבית של ההורים שלי. אחרי שנתיים בערך הוצאתי גם ספר זיכרון, שכתבו בו חברים ומשפחה, ובו הם מספרים עליו. זה היה אחרי שנה או שנתיים, כשזה היה עוד טרי ואפשר היה לאסוף חומר", היא מסבירה.
"יש לי עוד ארבעה אחים, ובנושא ההנצחה אני מרימה את זה והם אחריי. זה פרויקט שעבדתי עליו ארבעה חודשים. התחלתי משיחה עם אריה ובחרנו תאריך. בדרך כלל עושים את זה ביום ההולדת, אבל יום ההולדת של ישי זה באוגוסט ומבחינת החום זה בלתי אפשרי, ויום הזיכרון שלו זה בפברואר, שזה עדיין חורף, אז בחרנו תאריך לפני הפסח וקיווינו ליום יפה. ישי נגע בהמון אנשים, אבל רק בטיול הבנו כמה הוא נגע בהם. בזמן קצר הוא נגע בכולם בכל מיני תחנות בחייו".
"התחנה הראשונה הייתה בקיבוץ, שבו הוא נולד. בתיכון הוא עבר לגור בירושלים, אצל הדודים, אז התחנה השנייה הייתה שם. התחנה השלישית הייתה בתיכון בו הוא למד. זאת הייתה התוכנית. כל השאר – לגייס את האנשים שידברו וישתתפו בכל תחנה – היה עליי. שמישהו יספר את הסיפור עליו. שכל מי שלא הכירו אותו ושנולדו אחרי שנהרג, יכירו אותו. שהילדים שלי ושל האחים שלי, האחיינים, שידעו מי הוא היה. שישמעו סיפורים. שאנחנו גם נשמע סיפורים שלא הכרנו".
"היינו כ-45 אנשים והיו מלא רגעי שיא. היו שלושה חברי ילדות שסיפרו סיפורים שלא הכרנו. בכיתה י"א או י"ב הוא עבר ללמוד בתיכון דתי בירושלים, ובעקבותיו בא עוד חבר ללמוד שם והוא סיפר כמה זה היה משמעותי בשבילו, ושישי דאג לו שיבוא לשם ולקח אותו תחת חסותו. כל מיני סיפורי ילדות שלו – חלק הכרנו וחלק לא. משם נסענו לבית הספר בו הוא למד. הגיעו לשם המון חברים שלמדו איתו והם בקשר איתנו כל השנים, וגם שני מורים שהקימו את בית הספר".
6 צפייה בגלריה
חבריו של ישי מלימודיו בבית ספר הרטמן, מעלים זכרונות ושרים לזיכרו בחצר בית הספר.
(צילום: דור דהן)
"ישבו שם בחורים בני חמישים ושתיים או שלוש וסיפרו איך הוא נגע בהם בשנתיים שהיה איתם. על האופי שלו והשקט שלו. איך הוא ידע להגיד את מה שהיה לו חשוב וגם עמד על שלו. המורים שלו התחברו אליו בשנייה. כולם זוכרים אותו כאילו זה היה אתמול. זה היה מאוד מרגש. סיימנו את היום בסדנה לבניית ספסלים והשארנו שם ארבעה ספסלים לזכרו. עוד צריכים לבוא לצבוע, ואני אבוא גם כדי לשים שלטי הנצחה, אבל זה היה הסיום של היום".
"כל היום הזה היה מאוד משמעותי. קשת של רגשות. יש לי חמישה ילדים, וגם נכדים, וגם הם הגיעו. הם גדלים לתוך זה – כמו שיש דור שני לשואה, יש דור שני גם לשכול. אני הייתי נשואה עם שני ילדים כשאחי נהרג, אבל שלושת הילדים האחרים נולדו לתוך זה וכל האחיינים האחרים גם. הם לא באמת ידעו מי הוא היה ואיזה אופי היה לו. מה הוא אהב או איזה תחביבים היו לו. בסוף הם אמרו לי 'אמא, סוף סוף אנחנו באמת מכירים אותו'. זה היה מדהים", היא מתרגשת.
בסוף היום ניגשה הילדסהימר ליעקובסון להודות לו. "הוא אמר לי שיש לו שני מדדים שלפיהם אפשר לומר אם סיור הצליח או לא. הראשון, אם הוא שומע קולות של צחוק, והיו פה המון קולות של צחוק, והשני זה שאנחנו ארבע אחיות ואח שיושבים ואומרים 'את הסיפור הזה עוד לא שמענו' או 'את הסיפור הזה אנחנו לא מכירים'. זאת אומרת, אם משהו בכל היום הזה חידש לנו וגם יכולנו לצחוק. זה מקסים וזה היה מאוד משמעותי. זה דורש המון עבודת הכנה והמון פרטים קטנים, אבל אריה מדהים והוא כל כך רגיש ויודע איך לעשות את זה", היא משתפת.
"זה פרויקט מדהים ואני ממליצה לכל מי שיכול לעשות את זה. לא לחכות עוד הרבה שנים. אני לא יודעת כמה אנשים יש להם עוד קשר, ויש משפחות שלא עושות אזכרות, אבל אני חושבת שבשביל הדור הבא, וגם בשבילנו, זה משהו שהוא פשוט חובה. אחרת מאזכרה או יום הזיכרון. זה גם כיף וגם צחוקים. גם מטיילים וגם שומעים. גם בוכים וגם צוחקים. זה יום מאוד משמעותי. זה אחד הפרויקטים המדהימים של 'האחים שלנו'".
"כל חיינו האחים שלנו היו אחים פרטיים, אך ביום שהם נפלו הם הפכו לאחים של כולנו"
"כל השנים אני עומד בצפירה ביום הזיכרון וחושב על יובל, אביעד ואופיר, שלושת החברים שלי", מנסה יעקובסון לסכם. "בשנה שעברה עמדתי בפעם הראשונה ביום הזיכרון וחשבתי גם על עוד אנשים – על גיא ועל יוסי ועל נהוראי. זאת הפכה להיות חוויה אחרת. הם הפכו להיות השראה. אני רואה גם אצל המשפחות שהיום הזה זאת הזדמנות להתחבר למשהו שקשור לעשייה, ואני רואה את זה כהזדמנות מדהימה לעשות טוב – כל מיני התנדבויות שקורות ביום הזה ותרומות".
"בסיור לזכר ישי בנינו ספסלים שיעמדו בפינה לזכרו, בבית ספר הרטמן, איפה שהוא למד. הבאנו חברה שעושה סדנאות לבנייה מרפסודות וזאת הייתה ממש עשייה. עם משפחת אמזלג עשינו איסוף של פירות וירקות שנשלחו לאנשים. יש פה הזדמנות לעשות משהו טוב כדי להנציח את הנופל, גם אם זה משהו חד פעמי".
"בסבב הראשון של הסיורים, בשנה שעברה, הרגשתי שמצד אחד אני מאוד רוצה לעשות המון סיורים כאלה, אבל מבחינה רגשית זה כל פעם להיכנס לתוך הסיפור, ויש בזה גם צד כבד. זו מעמסה רגשית. לכן החלטתי שבסיורים הבאים שאני עושה יצטרפו אליי עוד חברים, מורי דרך. לא מספיק שהם מורי דרך, הם צריכים להיות גם אנשים שמתאימים לסוג כזה של סיור והמטרה היא שיהיו עוד אנשים שיכולים לקחת חלק בפרויקטים האלה. כל משפחה היא פרויקט. שמתי לב שהמכנה המשותף בכל הסיורים הוא שהנופל נפל לפני עשרים שנה לפחות. כנראה יש משהו בזמן שמאפשר כזה סיור – יש פחות מטענים ויש יותר צורך להחיות עוד פעם את הדמות, לאחר שעבר כל כך הרבה זמן", מסביר יעקובסון.
"כואב לי שיש את התלות במצב הכלכלי של המשפחה, כדי לאפשר יום שכזה, והייתי רוצה שמשרד הבטחון, קרן פרטית או גוף פרטי יוכלו לתמוך במיזם הזה ויאפשרו לכל משפחה לעשות דבר כזה. אני מאמין שהמפעל הזה חשוב מאוד, והמחשבה היא שיהיו עוד הרבה משפחות שירצו לעשות סיור כזה ואני לא אוכל לעשות את זה לבד. אני גם לא רוצה לעשות את זה לבד".
