עמית קנדי הייתה רק בת 12 כשראייתה נפגעה בעקבות התפרצות פתאומית של מחלת הגְּלָאוּקוֹמָה (קבוצה של מחלות הפוגעות בעצב הראייה, לרוב קשורות בעליית הלחץ התוך עיני - י"י), ומאז היא מוגדרת כבדת ראייה.
ההתחלה אמנם הייתה לא פשוטה, אבל קנדי (בת 29) סירבה להיכנע למגבלה והמשיכה ללמוד במסגרות הרגילות יחד עם חבריה ליישוב הקהילתי גבע בנימין שבו נולדה וגדלה, וסיימה את לימודיה בהצלחה. בהמשך, היא השלימה שני תארים בהצלחה (תואר ראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים, ותואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת בן גוריון שבנגב - י"י), ואף לקחה חלק במיזמים לקידום מודעות ללקויי ראייה באוניברסיטאות בהן למדה.
3 צפייה בגלריה
עמית קנדי בתחנת הרכבת. "אסור שבעלי מוגבלויות יחששו לומר שהמרחב הציבורי לא נגיש עבורם"
(צילום: באדיבות רכבת ישראל)
"גדלתי וחונכתי על ערכים של שוויון וקבלת האחר. במשפחה תמיד נתנו לי תחושה שאני שווה בין שווים, תמכו בי בכל צעד שעשיתי וסייעו לי אם נזקקתי לעזרה", היא משתפת. "אמא שלי למשל, התעקשה שבבית הספר יאפשרו לי ללמוד לימודי שפה, ואחרי מאבק ארוך מול אנשי הצוות החינוכי שהטילו ספק ביכולות שלי לצלוח לימודי שפה - למדתי אנגלית וערבית ברמת חמש יחידות, ואפילו סיימתי את הלימודים בהצטיינות. גם מעברי חצייה מונגשים הוקמו הודות למאבק של המשפחה שלי".
זמן קצר לאחר שסיימה את לימודי התואר השני, קנדי החלה לעבוד כמנהלת הפרויקטים של "רכבת ישראל". "אני למעשה אחראית על הבקרה של הפרויקטים המבוצעים במתחמי הרכבת וברכבות עצמן, ומוודאת שהם עומדים בכל תקני הנגישות הנדרשים", היא מסבירה. "בנוסף, אני מנהלת מיזמים טכנולוגיים בתחום הנגישות והשירות המשפרים, בעזרת טכנולוגיות מתקדמות, את חוויית הנסיעה עבור נוסעים עם מוגבלויות ברכבת".
איך באה לידי ביטוי הנגישות ברכבת?
"שירות התיאום כולל סיוע וליווי מפתח התחנה ועד לעלייה לרכבת ובירידה ממנה, וכן במהלך הנסיעה עצמה. את השירות יכול לקבל כל אדם עם מוגבלות באמצעות פנייה טלפונית או דרך צ'אט לשירות הלקוחות של הרכבת, או באמצעות פנייה לדייל נגישות שנמצא בכל אחת מהתחנות בארץ.
"בימים אלו, אני עובדת יחד עם יחידת הנגישות של הרכבת על הטמעת רעיונות יצירתיים ושילוב של טכנולוגיות חדשניות שיקלו על הנסיעה וכל מה שכרוך בה עבור כבדי ראייה, עיוורים וחירשים", היא מוסיפה. "העבודה שלנו מגוונת מאוד וחולשת כמעט על כל תחום וחטיבה ברכבת, כשהמטרה היא שנוכל לייצר יחד סביבה נעימה עבור כל אדם באשר הוא".
מה מצבה של ישראל מבחינת הנגישות?
"המצב ביחס לגודלה ולגילה של המדינה הוא בהחלט לא רע. יש תקנות וחוקים, והמודעות למוגבלויות משתפרת ככל שעובר הזמן. בשנים האחרונות אני מרגישה בנוח לבקש עזרה מאנשים ברחוב, ויודעת שהרוב הגדול לא יתעלם ממני. עם זאת, כמובן שיש עוד מה לשפר על מנת שכל מי שמתמודד עם מוגבלות יכול יהיה להתנייד ממקום למקום בחופשיות, וליהנות מכל השירותים במידה שווה".
מה היית משפרת?
"הייתי שמחה שהסביבה העירונית תהיה מונגשת יותר, ובעיקר שהביורוקרטיה תהיה פחות נוקשה ומסורבלת, כי במצב הנוכחי היא גובה לא מעט משאבים נפשיים ופיזיים ממי שזקוקים לתנאים מיוחדים. בוועדות הבריאות של ביטוח לאומי, לדוגמה, אני נדרשת לא פעם להוציא הרבה מאוד אנרגיות עד שאני מקבלת את מה שמגיע לי על פי חוק. למרות זאת ובעיקר נוכח העלאת המודעות לתחום הנגישות בארץ, אני אופטימית שהעתיד יהיה טוב יותר עבורנו".
לדבריה, גם לאירועי 7 באוקטובר ולמלחמה המתמשכת יש חלק מרכזי בהשפעה על היחס ההולך ומשתפר כלפי אנשים עם מוגבלויות במרחב הציבורי, ובכלל. "הנושא עלה לסדר היום גם בקרב חברי הכנסת, גם נוכח הפצועים הרבים וגם בשל האזעקות והצורך בממ"ד עבור אלו שמתקשים להתנייד במהירות, מכל סיבה שהיא.
"בתקופה שבה גרנו, אני ובן זוגי, שמתמודד עם מוגבלות בשמיעה, בבית ללא ממ"ד - בכל פעם כשהייתה אזעקה, נאלצנו לרוץ למרחב המוגן או למקלט מחוץ לבית, ובכך הסתכנו בפציעה מנפילה. מאז שעברנו לבית עם חדר מוגן - החיים שלנו השתנו. אמנם עדיין חששתי לצאת לרחוב עם הכלבה כי פחדתי להיתפס בחוץ בזמן אזעקה, אבל לפחות בתוך הבית עצמו הרגשתי מוגנת יותר", היא מסבירה.
"גם בעבודה מודעים לסיכון הזה, ויש הוראה מצד ההנהלה שבעת אזעקה תמיד יהיה מישהו שילווה אותי למרחב המוגן. בתוך כל הכאוס והחרדה של תחילת המלחמה, זה היה אחד מהדברים שהרגיעו אותי ואפשרו לי להמשיך להגיע לעבודה למרות האזעקות התכופות".
"נגישות היא גם גיוס עובדים עם מוגבלויות"
כחלק מניסיונה להעלות את המודעות למוגבלויות בחברה הישראלית, לפני מספר חודשים היא הובילה את כנס "שווים" ברכבת ישראל, שנוסד במטרה לכוון זרקור על היחס כלפי אנשים עם מוגבלויות במקומות העבודה שלהם. "בעבר, במהלך חיפוש עבודה, נתקלתי לא פעם בשאלה, 'איך אסתדר?'. המראיינים בחרו לשאול אותי את זה למרות שעמדתי בכל דרישות הסף של התפקיד, זה תמיד הדהים אותי מחדש", היא מספרת.
"צריך להבין שנגישות לא מתחילה ונגמרת ב'פס מוביל' עבור לקויי ראייה או במעלית עבור נכים - כדי להגדיר מקום עבודה כנגיש יש צורך בהיבטים נוספים כמו התאמת תהליכי גיוס של עובדים עם מוגבלויות, העלאת המודעת לאנשים עם צרכים מיוחדים באמצעות הדרכות לאנשי הצוות ולנותני השירות, ויצירת סביבה מאפשרת ומותאמת לכל אחד על פי צרכיו, כך שיוכל למלא את התפקיד שלו על הצד הטוב ביותר".
3 צפייה בגלריה
בכנס "שווים". "נגישות צריכה להפוך לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו כחברה"
(צילום: באדיבות רכבת ישראל)
במשרה שפרסמה "רכבת ישראל" צוין שתינתן עדיפות לאנשים עם מוגבלות, משפט שקסם לה כמובן, ולצד העובדה שמדובר בגוף גדול וחזק - קנדי הבינה שזה מקום העבודה המתאים לה ביותר. "האמנתי ששם תינתן לי האפשרות להשפיע באופן מיטבי ולקדם את נושא הנגישות בתחבורה הציבורית. מה גם שהרכבת היא כלי התחבורה המרכזי שבאמצעותו אני מתניידת מדי יום, כך שאני מכירה את העולם הזה היטב גם מהצד של הנוסעת", מסבירה קנדי.
את מרגישה שאת מצליחה להשפיע על הבכירים בארגון בכל הנוגע להנגשת הרכבת?
"כמי שבעצמה מתמודדת עם מוגבלות קל לי לראות את הצרכים של בעלי המוגבלויות, מה שגורם לי להרגיש מאוד נוח בתפקיד. את התובנות ואת הרעיונות שלי בנוגע להנגשה עבור הנוסעים, וגם עבור העובדים בארגון, אני משקפת למקבלי ההחלטות ואני בהחלט יכולה לומר שבהנהלה ובדרגים הבכירים יש קשב רב להצעות שלי".
יש הצעות שלך לשיפור שכבר קיבלו מענה?
"הפרשי הגובה של הרציף לעומת הרכבות הוא נושא שנמצא בטיפול בימים אלו, בין היתר באמצעות הגבהת המסילות ושימוש ברכבות חשמליות ומחושמלות שעתידות להיכנס ליותר ויותר קווים בארץ".
יש מקרים בעבודה שאת מרגישה ששופטים אותך בשל הלקות שלך?
"אני אמנם משתמשת בהתאמות מסוימות כמו הגדלה והיפוך צבעים במחשב, נעזרת במקל נחייה ומדי פעם מלווה על ידי הצוות למקומות חדשים - אבל אני לא שונה מאף אדם אחר. זו גם הסיבה שאני מתעקשת על החשיבות של התאמות במקומות עבודה, לא רק עבור בעלי מוגבלויות אלא עבור כל העובדים. בסוף, לכל אחד יש צרכים שונים וההתאמות האלו יאפשרו לכל עובד לבצע את עבודתו באופן המיטבי - כך שזה צריך להיות גם אינטרס של המעסיקים עצמם.
"מעבר לכך, אני מאמינה שחשוב ליצור גיוון במקום העבודה, כי ככה נחשפים לכלל האנשים באוכלוסייה ולא רק לגוון אחד ממנה. באופן אישי, אני מרגישה שהעובדה שאני בתפקיד בכיר יחסית, עוזרת לשבור הרבה מאוד סטיגמות על אנשים עם מוגבלויות".
ימי הנגישות, שאת בעצמך נמנית בין המארגנות שלהם - מסייעים להעלאת המודעות או שזו "טיפה בים"?
"אין ספק שזה יותר טוב מכלום, אבל נגישות והמודעות אליה לא יכולות להתקיים רק בימים ספציפיים, הן צריכות להפוך לחלק בלתי נפרד משגרת החיים שלנו, במיוחד במרחב הציבורי ובמקומות עבודה ובפרט בימי מלחמה, שלצערנו הרחיבה את מספר הנכים ובעלי המוגבלויות בארץ.
"אנשים בכלל ובעלי מוגבלויות בפרט, צריכים להשמיע את קולם. אסור לאף אחד לחשוש להעלות על נס את הצורך בהנגשה של המרחב הציבורי" היא מסכמת, "וכל עוד אדם עושה את תפקידו במקום עבודתו כראוי ועומד בדרישות - אין ולא צריך להיות שום הבדל בינו לבין כל עובד אחר".
