בשיתוף GO של תנובה
כשאברהם זקינוב רוכב על אופני היד שלו, הוא לדבריו "מוכיח לעצמו מי הבוס", ומוכיח לעולם שהפציעה שלו בעזה לא תעצור אותו. מאז שגילה בבית החולים את "האתגריסטים", מיזם משותף של עמותת "אתגרים" ו-GO של תנובה המציע לפצועי המלחמה להשתקם בעזרת ספורט אתגרי - הוא לא מפספס אף מפגש. "בימים של חוסר מוטיבציה זה הדבר שנותן לי אור", הוא אומר בשיחה עם רון הקהל, שמאז פציעתו, כבר 8 שנים, משתתף בפעילויות הקיאקים של העמותה.
רון מכיר את התחושה היטב. ב-1994 הוא נפצע בתאונת דרכים, רותק לכיסא גלגלים והמפגש עם הקיאק, לתחושתו, "הציל את חייו". "אברהם נגע בנקודה כל כך אמיתית", הוא אומר בשיחה, "לוחמים רגילים להיות מאוד פיזיים. כשנשללת ממך היכולת הפיזית אתה מרגיש חסר. אבל לא הכול נאבד, יש עוד אפשרות ומרגישים את היופי בלחוות את היכולת להתגבר על משהו".
לפני התאונה היה הקהל גולש גלים ושחיין, ולאחר הפציעה רק חיפש דרך לחזור לים. "היום החיבור שלי לים הוא דרך הקיאקים. הנשמה שלי צריכה את הים, אבל לבד אני לא יכול - דרך אתגרים אני יכול".
זקינוב, בן ה-22, שנפצע מרסיסי פצמ"ר בחאן יונס חש חיבור דומה, רק שאצלו זה לאופני היד. המוטו של "האתגריסטים" הוא שכל ספורט אתגרי אפשר להתאים לכל אחד, לא משנה מה סוג הפציעה שלו. "לא קרה שחייל פצוע הגיע ולא מצאו משהו שמתאים לו", מספר אברהם שהאופניים עליהם הוא רוכב הותאמו לו במיוחד ע"י המתנדבים של "אתגרים", במסגרת הפעילות שנערכת בבית החולים שיבא. כדי לרכב, הוא דוחף עם הידיים שני מוטות, שמסובבים את השרשרת של הגלגלים וכיוון שהוא לא יכול ללחוץ כדי לעצור הוחלף עבורו גם הלחצן של הבוהן.
"בים לא רואים את הנכות"
את גבולות הגוף, שהשתנה אחרי הפציעה, זקינוב מותח ומעיד שדווקא מתוך המקומות הכי קשים מגיע הסיפוק הכי גדול. "אחת המדריכות אוהבת להגיד לנו - 'בוא ותעשה, כי אתה תתקשה'", הוא מספר בחיוך, "כלומר זה שקשה - זו נקודת המוצא. כשאתה רואה אתגר וצולח אותו, אתה מראה לעצמך מי הבוס, אי אפשר לעצור אותך. אתה גם מראה לאחרים שאפשר. עכשיו אני חזק יותר משהייתי לפני הפציעה, בפלג הגוף העליון, באזורים שמתפקדים ובביום שאני מצליח לעשות את העלייה באופניים, זה גם מאוד מרומם מבחינה נפשית".
גם הקהל מעיד שהספורט האתגרי חיזק אותו לאט לאט בתהליך השיקום. "הריפוי הפיזי שלי, סולם העלייה שלי בתנועות - הוא פשוט אחד לאחד עם הפעילות שלי בקיאקים של אתגרים", הוא מספר. "בכל שבוע אני מרגיש שאני יותר פעיל. אני לא מוותר לעצמי. אתגרים זו משפחה והם נתנו לי הרבה כוח להתגבר, להראות שזה אפשרי. זו נתינה, עם אפס שיפוטיות".
אחד האלמנטים שבעיניו חשובים במשפחה הזו הוא השוויון. "בים לא רואים את הנכות", מדגיש הקהל. "כשאני חוזר מחתירה עם קבוצת מדריכים, לא תוכלי לדעת מי משותק מבינינו. כשרואים אותי עושים דברים בים - גלגולים או לתפוס גלים, אנשים בהלם. כשאני הולך על ארבע עד הכיסא, הם עוד יותר בהלם: 'מה, הוא משותק? בכיסא גלגלים?', קשה להם להבין".
אברהם רואה בפעילות ערך נוסף – היא מאפשרת לו לתת בחזרה ולא רק להיתמך. "השבוע רכבתי עם פצוע שעדיין מאושפז", משתף זקינוב. "הוא הצליח לעלות את העליות שאני לא הצלחתי. החלפתי צד - במקום זה שדוחפים אותו במעלה העלייה - אני הוא זה שעוזר".
"החבר'ה באים עם הראש בשיקום – ואז הים מרגיע"
גם חוסר השיפוטיות חשוב למשתתפים. "בגלל הפוסט טראומה, יש לי גליצ'ים. אף פעם, במשך שבע שנים לא העירו לי ב'אתגרים' על זה", אומר הקהל. "בקיאקים אתה לא יכול לעצור כשקשה. בים, אם אתה לא חותר אתה נגרר עם הזרם. אבל מצד המתנדבים אין שיפוטיות. יש סבלנות ורוגע וכשתצליח - תקבל מחיאות כפיים מ-20 חבר'ה. עם אתגרים אתה מבין שהחיים לא הגיעו לסופם, אלא להתחלה אחרת. אברהם, אני ממליץ לך, לבוא ביום שני בשש וחצי בבוקר למרינה בתל אביב דרך 'אתגרים'. הפעם הראשונה תהיה רק הראשונה, אבל לא היחידה. ידברו איתך כמו בנאדם רגיל".
זקינוב מבטיח לנסות והקהל אומר לו: "כשאתה מדבר אני מחייך, כי אתה חווה את מה שחוויתי בעבר". לדבריו, "כשתבוא בפעם הראשונה לים, אתה תראה את האחווה שדיברתי עליה. כל החבר'ה מתגייסים למען מי שקשה לו. כולם נכנסים מתחת לאלונקה. אני רואה את האפקט של אחרי הים על מי שמגיע. באים כשהראש עדיין עסוק במה שקרה, בשיקום. ואז השרירים לאט, לאט מעירים אחד את השני. והים מרגיע, האינסוף, הכחול".
זקינוב כבר מגלגל את העצה גם לבאים בתור, מי שמתלבטים אם לנסות ספורט אתגרי כחלק מתהליך השיקום שלהם: "אם מישהו מפחד לבוא, חשוב לזכור לא לוותר. זה מרומם אותך נפשית, זה משחרר כימיקלים טובים במוח. אני כרגע במצב שאני יכול לעזור ולדרבן אחרים והיעד שלי הוא להיות מספיק חזק כדי להצליח לגבור גם על רכיבה בשטח, בשבילי עפר, עם אופניי ידיים".
פורסם לראשונה: 10:50, 22.12.24