5 צפייה בגלריה
הלוויתו של רכז הביטחון של בארי, אריק קראוניק, בבית העלמין הצבאי ביהוד
(צילום: אביגיל עוזי)
אני מרגיש שלאף אחד אין עכשיו מילים. חבר שואל אותי - מה שלומך? - ואני לא יודע איך לענות. מה עם המשפחה? יש תוכניות? ואיך בכלל קוראים לדבר הזה שקורה מסביב? אין מילים. אולי יהיו עם הזמן.
אבל לנו לא היה זמן. כשמיה תבורי, חברה אהובה מקיבוץ בארי, כתבה לי ביום ראשון, שבוע ויום אחרי השבת הארורה, לא היה זמן. באותו רגע היה ידוע על שלושים מחברי וחברות הקיבוץ שנרצחו, והיה ברור שהמספר הזה עוד יעלה. בבארי החליטו, למרות האסון, לא לוותר על קבורה אישית לפי כל כללי הטקס של הקיבוץ, וכיאה לקיבוץ - הם הקימו צוות - צוות קבורות. בכל ערב אנשי הצוות קיבלו עוד שמות ועוד מועדים ללוויות, ומייד דאגו לכל הסידורים, כדי שכל חבר וחברה יזכו לפרידה שנהוגה בבארי - הדלי עם הפרחים, הקדיש (אפשר חילוני), המוזיקה בסיום, וגם ההספדים. לבארי, כך למדתי, יש את הדרך שלהם לכתוב הספד. זה בעצם סוג של קורות חיים, של התחנות והאירועים החשובים, שנציג הקיבוץ מקריא בלוויה והוא מופיע גם בעיתון של בארי. זו מסורת קיבוצית שהם לא התכוונו לוותר עליה.
אבל מי יכתוב?
חזרה ליום ראשון בבוקר. הודעה בוואטסאפ ממיה.
"אשמח להיעזר בך במשהו. יכול לדבר?".
התקשרתי. פעם ראשונה שדיברנו מאז מה שקרה. מיה, שבאמת אין לי מילים לתאר את קור הרוח, החוכמה והרגישות שלה, הסבירה לי שהכותבים הקבועים של הקיבוץ, שבימים רגילים כותבים הספדים ספורים בשנה, לא מסוגלים לעשות את זה, מטבע הדברים. "אולי אתה והחברים שלך תוכלו לכתוב?", היא שאלה. עניתי שברור, למרות שלא היה לי שום מושג איך ניגשים למשימה כזו.
הטלפון הבאה הבא לרועי פודים, חבר וכותב ועורך מוכשר. מייד הבנו שלא נוכל לעשות את זה לבד. רועי הציע שהוא יתחיל לפנות לעוד כותבים, ולא סתם כותבים, אלא לסופרות ולמשוררים ולעיתונאיות הכי טובים וטובות שאנחנו מכירים. אני לקחתי על עצמי להפיץ איזו פנייה שאנחנו צריכים עוד אנשים. וזה מה שקרה. כתבתי כמה מילים, הוספתי את הטלפון שלי, של בת הזוג שלי ושל חברה טובה שהתגייסה, שלחתי בכמה קבוצות וואטסאפ - אנשי בארי ביקשו להימנע מרשתות חברתיות - והתחלנו לעבוד.
כל תחקירן קיבל שם של חבר שלא חזר, ויצר קשר עם המשפחה והחברים. הם דיברו איתם שעות, בטלפון, בזום - חלק מהם נסע לים המלח, איפה שחברי הקיבוץ משתכנים. הם פגשו אנשים שהם לא מכירים, אנשים אבלים. הם ראו תמונות, שמעו סיפורים, חלק בכו יחד, ובסוף סיכמו את הכל במסמך מסודר
עבודה בחרדת קודש
מאותו רגע ובמשך שלושה ימים, הטלפונים שלנו התמלאו באלפי הודעות, סמסים וטלפונים. חלק מכותבות ותחקירנים מקצועיים, ורובם פשוט מישראלים וישראליות נפלאים שרק רצו לעזור, בכל דרך שאפשר. מכל גיל, מכל מגזר, מכל מקום בארץ וגם בעולם.
במקביל, תוך כמה שעות נוצר צוות מדהים. מפיקות, עורכים ועורכות ועשרות תחקירנים ותחקירניות, שעבדו תוך רגע כמו הפקה שעובדת שנים. הבסיס של כל הפירמידה הזו היו התחקירנים, תפקיד שאולי לא כולכם מכירים מספיק. כל תחקירן קיבל שם של חבר שלא חזר, ויצר קשר עם המשפחה והחברים. הם דיברו איתם שעות, בטלפון, בזום - חלק מהם נסע לים המלח, איפה שחברי הקיבוץ משתכנים. הם פגשו אנשים שהם לא מכירים, אנשים אבלים. הם ראו תמונות, שמעו סיפורים, חלק בכו יחד, ובסוף סיכמו את הכל במסמך מסודר. את המסמך הזה העברנו לאחד הכותבים, שקיבל זמן מוגבל (לפעמים מאד מוגבל) כדי לכתוב הספד. אנחנו עברנו עליו, דייקנו פה ושם כדי שיתאים למסורת של הקיבוץ, וברגע שההספד היה מוכן, הוא נשלח לבארי, וחוזר חלילה ושוב ושוב. כולם עבדו על זה במשהו שאני יכול לתאר רק כחרדת קודש.
"במשך שלושה ימים, הטלפונים שלנו התמלאו באלפי הודעות, סמסים וטלפונים. חלק מכותבות ותחקירנים מקצועיים, ורובם פשוט מישראלים וישראליות נפלאים שרק רצו לעזור, בכל דרך שאפשר. מכל גיל, מכל מגזר, מכל מקום בארץ וגם בעולם"
איך כותבים הספד? אני לא יודע. בשבועות האלה קראתי עשרות. אני חושב שלמדתי שני דברים. הראשון, לכתוב על החיים, לא על סופם. את הדבר השני למדתי מנשות הקיבוץ שאיתן דיברתי, איכשהו אלה היו רק נשים. גיליתי שהפשטות - כמעט קשיחות - הקיבוצניקית, לא מתרשמת ממילים גדולות. בן אדם הוא בסופו של דבר אוסף של סיפורים קטנים. כשאני מנסה להיזכר בהספדים שקראתי אני זוכר בעיקר את הסיפורים האלה. על האדריכל שנולד בדיוק כשהקיבוץ פונה במלחמת העצמאות, אף פעם לא קנה לעצמו בגד והכי אהב לשתול עצים. על הילדה הקטנה שהספיקו לה כמה צפיות בקליפ של ביונסה כדי לחקות את התנועות באופן מושלם. על הלוחם מיום הכיפורים שפעם בחודש היה מסיע ילד מהעוטף לתל אביב כדי שיקבל שם טיפולים.
מי כתב? חוץ מדוד גרוסמן היקר, שכתב קדיש עבור כל משפחות העוטף, אני מעדיף לא לציין את השמות. הכל טרי ולא ביקשתי את הסכמתם ואת הסכמת המשפחות. אבל תחשבו על הספרייה שלכם, על שירים שאתם אוהבים, על הכותבים והכותבות הכי מוכשרים - הרבה מהם היו איתנו. התגייסו תוך שנייה, קיבלו תחקירים על ילדים, גברים, נשים, משפחות שלמות, וישבו וכתבו.
"אף אחד פה לא צוחק עכשיו, כי אין כבר מי שיצחיק אף אחד; אם איתן היה פה, כבר היינו צוחקים מתישהו, אפילו במהלך האירוע הזה. איתן כבר היה מצחיק אותנו, כי זה אחד מאותם דברים שאיתן ידע לעשות הכי טוב. לקרוע אותנו מצחוק." (מתוך ההספד על איתן חדד ז"ל. כתב רענן שקד)
בכל יום המספר עלה. הוא הגיע במהירות לשמונים וחמש. עבדנו מסביב לשעון. מיה, ויובל יצחקי המופלאה, מוסיפות שמות, אנחנו מצוותים תחקירנים, בוחרים כותבים וממשיכים הלאה לשם הבא.
את מיה הכרתי לפני תשע שנים בתוכנית הטלוויזיה הראשונה שעבדתי בה. מיה - מסוג האנשים שאי אפשר שלא לאהוב - הגיעה לתל אביב כדי לעבוד קצת בתקשורת, אבל לא הפסיקה לדבר על המקום שממנו היא באה. בכל פעם שניסינו לשכנע אותה לגור בעיר הגדולה, היא צחקה. "בשביל מה? אני באה מהמקום הכי יפה בעולם, עם האנשים הכי טובים בעולם". כעבור כמה חודשים היא חזרה לבארי. שמרנו על קשר קטן מרחוק. דווקא עכשיו הקשר נוצר מחדש.
אין ספק שאנחנו צריכים עכשיו חיילים טובים, רופאים, טבחים, עובדים סוציאליים, נהגים. העבודה על ההספדים של בארי הזכירה לי שדווקא עכשיו, כשאין לנו מילים, אנחנו צריכים גם אותן.
בזמן שאני כותב את המילים הזה ישנם שלושים חברים וחברות של קיבוץ בארי - ועוד למעלה ממאתיים ישראליות וישראלים - שעדיין לא חזרו. אני, אנחנו, מייחלים ומתפללים לראות אותם כאן בריאים ושלמים במהרה.
נכתב לכבוד משפחת קיבוץ בארי.
הכותב הוא עורך תוכן בטלוויזיה
.
