במלחמת יום הכיפורים קרו הרבה אירועים מצמררים אבל דומה שסיפורו של סמ׳ר אריה דויטשר ז״ל שנפל ברמת הגולן בולט בייחודו.
זהו סיפורו של אוד מוצל שנפילתו במלחמת יום הכיפורים קטעה את שרשרת הדורות של משפחתו שניצלו מציפרני הנאצים. היום זוכה אריה ומשפחתו ליד ושם בעם ישראל ולזכרון עולמים עם הכנסת ספר תורה על שמו ושם משפחתו לבית הכנסת בנווה אטי״ב.
1 צפייה בגלריה
חנניה אלקסלסי, החבר לטנק שלא עזב את האבא עד יום מותו, והשר אלעזר שטרן
(צילום: בוני לברון)
אביו של אריה, אהרון דויטשר נולד בפולין. כשהסתיימה המלחמה הוא חזר לפולין רק כדי לגלות שנותר לבד מכל משפחתו.
כשרק בגדיו לגופו ניסה לעלות לארץ ישראל על גבה של האונייה “אקסודוס” שכידוע הוחזרה לגרמניה ושם המתין לעלייה לארץ. באונייה שאמורה הייתה להביא אותו לישראל הכיר את רחל, פליטה מפולין כמוהו שהיא ואחותה ניצלו מציפורניו של ד”ר יוזף מנגלה,
והם נישאו ועלו לארץ וקבעו את חיפה כמקום מגוריהם. שם נולדו להם בתם הבכורה שרה, וזמן קצר אחריה אריה. שני ילדיהם נקראו על שם הסבא והסבתא שנרצחו בפולין. אריה התגייס לחיל השריון והיה טען-קשר בחטיבה 7. חברו הטוב בצבא היה חנניה אלקסלסי הירושלמי שלימים בתמיכתו של השר אלעזר שטרן יזם את מפעל ההנצחה שלו ושל המשפחה.
בצהרי יום הכיפורים בשנת 1973 כשהפרו יללות הסירנות את השקט של החג, היה אריה, בחופשה וביקש מאביו להקפיץ אותו לבסיס. אביו סירב אך לבסוף נכנע להפצרותיו והסיע אותו למחנה יפתח, שם הוא הצטוות באופן אקראי לטנק שהוזעק לרמת הגולן.
במהלך המלחמה, למרות שנפגע, הוא החליף שלושה טנקים והמשיך להילחם ולפגוע בטנקי האויב הסורי.
ב־10 באוקטובר, בעוד הוא וחבריו לנשק נחים בחניון ומחדשים כוחות, פנה אליהם אחד הקצינים לחבר’ה ואמר שהוא צריך תותחן לכח שמיועד להיכנס ללחימה בתוך המובלעת הסורית. אריה התנדב מיד למרות שלא היה כלל תותחן.
אריה צוות כתותחן בגדוד סיור בפיקודו של סא”ל חנני תבור שניסה לפרוץ אל מעבר לגבול לתוך סוריה. למחרת הם נכנסו ללא כל הכנה מוקדמת, בדרך לא טובה, לכביש שהוביל לדמשק. בכביש, סמוך לחאן ארנבה, הייתה מלכודת נגד טנקים והגדוד אכן נפל לתוכה. תוך זמן קצר נפגעו 17 טנקים מתוך ה־19 שנכנסו. ביניהם היה גם הטנק של אריה. הוא קפץ החוצה וברח בריצה מהטנק הרביעי במספר אבל הפעם כדור סורי השיג אותו. ברגע נפילתו נעצר שעונו על השעה 10:45.
במשך שנים פחדו חבריו לנשק לפקוד את בית הוריו כשהם אכולי רגשות אשם על עצם העובדה שהם שרדו והוא לא.
לימים נודע להם שאחותו שרה, שהייתה אז חיילת, חלתה בטרשת נפוצה ונפטרה כעבור 17 שנים. עם היוודע מותה של שרה נוצר הקשר בין הלוחמים להוריו של אריה.
אביו של אריה היה אכול רגשות אשם על שבעצם הביא למותו של בנו כשהסיע אותו אלי קרב.
מאז הקפידו החברים לפקוד את הוריו ובמיוחד להשתתף באזכרות על מנת שיהיה מניין לאמירת קדיש לזכרו. האם שרה הלכה לעולמה כעשור אחרי בתה ואהרון נותר לבדו בעולם. חנניה, חברו לטנק של אריה, הפך את שמירת הקשר לפרויקט חיים שלו. בהיותו על ערש דווי הבטיח לו חנניה חברו של בנו שהוא ינציח את בנו בספר לזכרו שנקרא ״האריה שנפל״.
אהרון הגיע למעמד השקת הספר בכוחותיו האחרונים כשהיה על ערש דווי. מועד ההשקה הוקדם לאחר שאהרון חש שלא ישרוד עד ערב ראש השנה דאשתקד. בתום הטקס הקריא המטפל של אהרון את הספר באזניו של אהרון. עם הקראת המילה האחרונה בספר החזיר אהרון את נשמתו לבורא.
לשמע הסיפור נרתם השר אלעזר שטרן למשימת ההנצחה. במעמד הלוויה הוחלט על ידי השר שטרן וחבריו של אריה שייכתב ספר תורה שינציח את המשפחה וששרשרת הדורות שלה נקטעה עם מותו של אריה לזכרון עולמים.
