"בימים הראשונים למלחמה סבלתי מחרדה עצומה. חששתי לחיי ולעתיד. התקשיתי לנשום, כמעט ולא אכלתי או שתיתי, עד כדי פחדתי שאפילו לישון לא הצלחתי והייתי דבוק לנייד במשך שעות, אפילו לשירותים חששתי ללכת, וככל שחלפו הימים הסתגרתי יותר ויותר בתוך עצמי", משתף ירוסלב ברנצקי, בן 27, שעלה ארצה מרוסיה לפני חמש שנים, ובימים אלו מתגורר יחד עם בן זוגו בדירה תל אביבית נטולת ממ"ד.
להיות עולה חדש במדינה זרה מוקפת אויבים המתמודדת עם מצב ביטחוני רעוע, ללמוד מחדש את השפה ולהסתגל לתרבות שונה מזו שבה גדלת - זה אף פעם לא קל, על אחת כמה וכמה כשברקע ישנה גם מגבלת שמיעה מורכבת.
"כמי שמתמודד עם חירשות, אני מסתובב בעולם עם תחושה קשה שאני מפספס הרבה מידע חשוב שאנשים שומעים מודעים אליו, והתחושה הזו התחזקה מאוד במלחמה הנוכחית, במיוחד נוכח העובדה שהקריאה שלי בעברית לא מספיק טובה", הוא אומר.
בחודשיים הראשונים למלחמה ירוסלב ובן זוגו, שאף הוא חירש, עשו תורנות "שמירה" בלילות שבה היו צמודים לנייד למקרה ויהיו אזעקות, ומדי שלוש שעות היו מתחלפים ביניהם. "בימים הראשונים המיגונית הסמוכה לבניין שבו אנחנו גרים הייתה בשיפוצים, ונאלצנו לצאת לחדר המדרגות. זה היה נורא ואיום", הוא מספר. "הרגשנו מעט יותר בטוחים רק אחרי שהמיגונית חזרה לשימוש, והרשויות המקומיות התחילו לחלק לכבדי שמיעה ולחירשים, שעונים מיוחדים שרוטטים על היד בזמן התרעה של פיקוד העורף.
"למרות זאת, בן הזוג רצה שנברח ליוון עד שהזעם יחלוף, אבל יש לנו כלב נכה שבלתי אפשר לטוס איתו, ובמקביל התחילו להתפרסם באינסטגרם הרבה פוסטים אנטי-ישראליים והרגשתי שכל העולם נגדנו. בפרט שאני ממוצא רוסי, ובימים אלו רוב העולם גם נגד רוסיה. אז נשארנו בארץ, ומדי יום קיבלתי טלפונים מודאגים מההורים שלי ומיתר המשפחה שנשארה ברוסיה. הם ניסו לשכנע אותי לחזור לשם".
לצד החרדה מהאזעקות, ובעיקר מכך שלא ישמע אותן בזמן אמת ולא יספיק לרוץ למיגונית שמחוץ לביתו, הצטרפו גם תחושות ההלם והצער ממתקפת הטרור הרצחנית ב-7 באוקטובר. "לפני המלחמה, בן הזוג שלי רצה הפתיע אותי והזמין לנו סדנת אמבטיות קרח ל-13 באוקטובר", מספר ירוסלב. "בדיעבד, גיליתי שהמדריך שהיה אמור להעביר לנו את הסדנה נרצח במסיבת הנובה, וזה והשפיע עליי מאוד כי פתאום הבנתי כמה האירוע הזה ממשי ובעיקר קרוב, וסבלתי מסוג של חרדת מוות.
"מאז אותה שבת איבדתי את האמון ברוב האנשים, הפכתי להיות חשדן מאוד, אני מקפיד לשים לב לכל מה שקורה סביבי, ובעיקר מרגיש שאני מסתובב במרחב הציבורי דרוך מתמיד".
למרות החשש לצאת מהבית ולנסות לקיים סוג של שגרה, בפרט לאחר שמרכז "נא לגעת" בו הוא עובד כשחקן, מדריך סדנאות וגם ברמן ומלצר בבית הקפה הפועל במקום - נאלץ לסגור את שעריו עם תחילת המלחמה, הוא החליט לאזור אומץ ולהתנדב בניקיון מקלטים בשכונה בה הוא מתגורר.
ירוסלב: "בימים הראשונים המיגונית הסמוכה לבניין שבו אנחנו גרים הייתה בשיפוצים, ונאלצנו לצאת לחדר המדרגות. זה היה נורא ואיום. הרגשנו מעט יותר בטוחים רק אחרי שהמיגונית חזרה לשימוש, והרשויות המקומיות התחילו לחלק לכבדי שמיעה ולחירשים, שעונים מיוחדים שרוטטים על היד בזמן התרעה של פיקוד העורף"
איך הייתה החזרה לעבודה?
"האמת היא שבהתחלה לא רציתי לחזור. המרכז נמצא בלב יפו, ואני מודה שחששתי מאוד. החרדה שלי הייתה כל כך גדולה, שבחודש הראשון פחדתי אפילו להזמין אוכל הביתה כדי שלא יגיע אליי שליח שהוא בעצם מחבל. הרגשתי חסר אונים וכל מה שרציתי היה להישאר סגור בבית.
"כשהמרכז נפתח מחדש כעבור כמה חודשים, לא הייתה לי ברירה לחזור ולהשתתף בחזרות להצגה שבה אני משחק. אפרת, מנהלת התיאטרון, הייתה אוספת אותי מהבית ומחזירה אותי בסוף היום, כדי שלא אצטרך לנסוע בתחבורה ציבורית. אחרי כמה ימים כאלו נרגעתי והתחלתי להרגיש בטוח יותר, וחזרתי לנסוע באוטובוס", הוא מוסיף. "ברמה האישית, החזרה לשגרה עשתה לי טוב. אני פורח כשאני נמצא באינטראקציה עם אנשים, אבל אני מודה שעדיין יש בי רגשות מעורבים בגלל המיקום עצמו".
אמרת קודם שבתחילת המלחמה לא הצלחת לראות עתיד. אתה עדיין מרגיש כך?
"האמת היא שכן, עדיין קשה לי לחשוב על העתיד - כיהודי, וגם כמי שמתמודד עם מוגבלות בעולם כל כך קשה ולא רגיש. אני בעיקר רוצה לחזור למה שהיה קודם ושכל האנטי נגד ישראל ייעלם. שיהיה שלום ושלא נפחד לחיות במדינה שלנו".
"מה-7/10 איבדתי את תחושת הביטחון בחוץ"
בדומה לירוסלב, גם אבי מירל (45) המתמודד עם לקות ראייה ("בעין אחת אני לא רואה בכלל ובעין השנייה אני רואה מעט מאוד ומטושטש"), מספר כי קשיי הנגישות עימם הוא מתמודד בשגרה, התעצמו מפרוץ המלחמה וערערו את תחושת הביטחון שלו במרחב הציבורי.
"כמי שמתגורר בתל אביב, ביומיום אני נאלץ להתמודד עם אתגרים רבים", הוא אומר, "החל מהתחבורה הציבורית, כשנהגי האוטובוס לא עוצרים אם מי שנמצא בתחנה לא מניף יד או יוצר איתם קשר עין - פעולה שכלקוי ראייה אין באפשרותי לעשות, מה שהופך אותי לשקוף עבורם והם חולפים על פניי כאילו שאני אוויר - דרך היעדר תאורת רחוב שמסייעת לי להתמצא במרחב ורמזורים ללא חיווי קולי, ועד לשיפוצים של הרכבת הקלה שפוגעים בנגישות.
"ויש גם את תופעת הקורקינטים החשמליים המסוכנת גם לאנשים ללא בעיית ראייה, וביתר שאת עבור אדם כמוני. אפילו כשאני צועד על מדרכות או שבילים להולכי רגל, אני נאלץ לשמור על דריכות רבה כדי לא להידרס".
המלחמה, כאמור, הגבירה את הקשיים שלו ומאז 7 באוקטובר חוסר הביטחון שמלווה את אבי מאז ומתמיד התגבר, והוא מרגיש עוד פחות בטוח להסתובב ברחוב. "התחושות הקשות התחילו כבר באותה שבת", הוא מספר. "אני מאוד אוהב מסיבות טבע ובעברי נהגתי לצאת ולבלות במסיבות מהסוג הזה, ואחרי מה שקרה בנובה נכנסתי לחרדה מהמחשבה שאילו הייתי שם באותו יום - לא היה לי שום סיכוי להימלט מהמחבלים".
המחשבות על "מה היה קורה אילו היה בנובה", הפכו ליומיומיות ומלוות אותו גם בזמן שהוא יוצא לסידורים או שוהה במקומות הומי אדם. "איבדתי את הביטחון לשהות בחוץ. החשש שפתאום יגיח מחבל ולא אראה אותו בזמן ואצליח להימלט ממנו - לא עוזבת אותי מאז שהתחילה המלחמה. אני מרגיש חשוף ופגיע וממעט לצאת כפי שהייתי עושה בעבר, כך שגם מבחינה חברתית יש שינוי לרעה בעקבות המצב".
איך התמודדת עם האזעקות?
"כשהמרחב המוגן לא מונגש ללקויי ראייה, ההגעה אליו היא בלתי אפשרית עבורי ועבור אנשים נוספים במצבי. כדי להצליח להגיב לאזעקה בזמן, הייתי צריך להיעזר בשכנים. אם הם לא היו בבית - הייתי נשכב על הרצפה בדירה, ומקווה לטוב".
אבי: "היה לי לא פשוט בבאר שבע - מצד אחד הרגשתי מוגן עם אבא, ומצד שני אני רגיל לחיות חיים עצמאיים, ופתאום מצאתי את עצמי בנקודה שבה אני כמעט ולא יוצא מהבית ומבודד חברתית"
בהיעדר הנגשה ראויה, בחודשים הראשונים למלחמה אבי העתיק את מגוריו באופן זמני לעיר הולדתו, באר שבע. "לא הרגשתי בטוח להיות לבד בדירה שלי בתל אביב, והעדפתי לגור עם אבא שלי, למרות שבאר שבע ספגה לא מעט טילים באותה תקופה", הוא מספר. "היה לי לא פשוט בבאר שבע - מצד אחד אמנם הרגשתי מוגן עם אבא, ומצד שני אני רגיל לחיות חיים עצמאיים ופתאום מצאתי את עצמי בנקודה שבה אני כמעט ולא יוצא מהבית ומבודד חברתית.
"מה שהציל אותי באותה תקופה הייתה המוזיקה; אני מנגן בגיטרה ופסנתר, ובחרתי להתעמק בזה במקום בדיכאון ובחוסר המוטיבציה שהשתלטו עליי. בשגרה, אני אדם מאוד פעיל, גם מבחינה גופנית - אני מקפיד על כושר ותזונה, אבל בחודשי המלחמה הראשונים הזנחתי את עצמי ונגררתי לאכילה רגשית".
לתחושות הקשות שלו, התווספה גם אכזבתו מכך שלימודי המשחק במרכז "נא לגעת" - אותם היה אמור להתחיל בנובמבר האחרון - נדחו בשל הלחימה.
"כל כך חיכיתי להתחיל את הלימודים. העובדה שהתקבלתי אליהם לא מובנית מאליו, והדחייה תסכלה אותי מאוד", הוא משתף. "אבל מהרגע שבו המרכז נפתח לפעילות - חזרה לי תחושת האושר. הצוות מקצועי ונעים ומנגיש עבורנו את הלימודים כך שבמקום להתעסק בקשיים - אני יכול להתמקד בביטוי העצמי שלי, ואני מגיע לכל שיעור עם מוטיבציה בשמיים".
"אף נהג מונית לא הסכים לחלץ אותנו"
זמן קצר לפני 7 באוקטובר, איידן אור גיא (36) עבר יחד עם אשתו ובתו מדירתם ברמת גן לאשקלון. כמי שמתמודד עם לקות ראייה, הוא הופתע לגלות כי בעירו החדשה הנגישות לאנשים עם מוגבלות כמעט ואינה קיימת.
"עם תחילת המתקפה ניסיתי לצאת יחד עם אשתי ובתי הקטנה מהעיר, ואף נהג מונית לא הסכים לאסוף אותנו למרות שציינתי בפניו שאני לקוי ראייה. הבודדים שהסכימו לקחת אותנו ביקשו סכומים אסטרונומיים, ומכיוון שאין לנו רכב נותרנו בעיר שספגה טילים בלי הפסקה", הוא משחזר.
"תושבים שאינם סובלים מבעיות נגישות, לקחו את הרגליים וברחו ואילו אני ואנשים נוספים שמתמודדים עם מוגבלויות, נאלצנו להישאר באזור מלחמה לא מונגש. בצעד נואש פרסמתי פוסט בפייסבוק, ומתנדבת אמיצה וטובת לב מרמת גן הגיעה וחילצה אותנו. נסיעת החילוץ הייתה קשה, טילים עפו לנו מעל הראש וזאת הייתה סיטואציה מפחידה מאוד", הוא מתאר.
שבועות ספורים לאחר שהגיעו לבית הוריו ברמת גן, אביו נפטר במפתיע. לאחר השבעה, בני הזוג וילדתם עברו להתגורר אצל הוריה של אשתו בהר חברון. "גרנו שם במשך חודשיים כשכל מה שרצינו היה לחזור הביתה, למרחב הפרטי שלנו, אבל המצב הביטחוני לא אפשר חזרה לאשקלון בשלב הזה", הוא אומר.
"אז מצד אחד קיבלנו שקט מהאזעקות והטילים, אבל מצד שני המצב הכלכלי התדרדר כיוון שהמשכנו לשלם חשבונות, אבל נותרנו ללא עבודה. רק כעת, אחרי חודשים רבים ולאחר שמרכז 'נא לגעת' בו אני עובד חזר לפעילות, אנחנו מתחילים להתייצב בחזרה".
איידן: "בתחילת המלחמה הייתי זקוק למקום ולשגרה שלי כדי להסיח את דעתי, אבל בלי הפעילות ב'נא לגעת' היה לי קשה מאוד גם בפן האישי והכלכלי, וכמעט ולא היה מקום להסחת דעת משום סוג. בשלב מסוים ניסיתי לעבוד בתחנת דלק, אבל העבודה לא הייתה מונגשת ופרשתי אחרי שבוע"
הלקות עמה מתמודד איידן, הגורמת לו להצליח לראות דמויות שנמצאות במרחק של מטר בלבד ומעבר לכך ראייתו מטושטשת לחלוטין, מלווה אותו מאז ומתמיד ונוצרה על רקע של לבקנות. בדומה לאבי, גם הוא אינו מצליח להגיע למרחב המוגן כשהוא מחוץ לבית, ובזמן אזעקות כל שנותר לו לעשות הוא לשכב על המדרכה ולהתפלל שלא ייפגע".
לצד המעבר הזמני לבית ההורים והפסקת הפעילות במקום עבודתו, איידן נאלץ להתמודד עם אובדן של ארבעה מחבריו הקרובים שנרצחו ב-7 באוקטובר. "המציאות שלי השתנתה ביום אחד וחשתי מצוקה גדולה, מה גם שגיסי גויס למילואים ושני האחיינים שלי משרתים בסדיר, ואני דואג להם מאוד", הוא משתף.
"בתחילת המלחמה הייתי זקוק למקום ולשגרה שלי כדי להסיח את דעתי, אבל בלי הפעילות ב'נא לגעת' - היה לי קשה מאוד גם בפן האישי והכלכלי, וכמעט ולא היה מקום להסחת דעת משום סוג. בשלב מסוים ניסיתי לעבוד בתחנת דלק, אבל העבודה לא הייתה מונגשת ופרשתי אחרי שבוע".
איך אתה מרגיש עכשיו, מאז שהמרכז חזר לפעול ושבת לעבודתך?
"רגשות מעורבים - מצד אחד החטופים לא חזרו עדיין והמלחמה נמשכת. מצד שני, באמצעות הפעילות של המרכז מתאפשר לי לחזור לשגרה ולפרנס את משפחתי בכבוד. תחושת הסיפוק גורמת לי לקום בבוקר ולהרגיש שאני עוזר לשנות את העולם מתוך המקום הקטן שלי".
למרות התקופה הקשה והמורכבת, איידן מדגיש כי ההתמודדות במלחמה הנוכחית לימדה אותו לקחת דברים בפרופורציה, וגרמה לו להאמין בעצמו וביכולת שלו לקום על הרגליים למרות כל הקושי והכאב. "תמיד ידעתי את זה על עצמי, אבל פתאום כשחטפתי את כל האירועים בבום והתמודדתי איתם - רק אז הבנתי את המשמעות של העוצמה הפנימית שלי.
"אני מאמין שצריך לחיות את החיים מבלי לשקוע בעבר, ולהשתדל לנוע קדימה כדי לצמוח", הוא מוסיף. "אני מקווה שעם ישראל יהיה מאוחד מעבר לפוליטיקה, ומקווה שמעתה, אחרי המכה הקשה שספגנו באותה שבת, כולם יעזרו אחד לשני תמיד, לא רק בשעת חירום. מבחינתי זה הדבר הכי חשוב כדי שנוכל להמשיך להתקיים כאן".
"אלפי אנשים יצטרפו למעגל המוגבלויות"
"כוחנו כחברה ערכית ומוסרית נמדד ביחסינו ובמעשינו כלפי האוכלוסיות החלשות", אומר אורן יצחקי , מנכ"ל מרכז "נא לגעת", "נסו לדמיין איך אדם חירש מרגיש כשהוא נאלץ להסתמך על אדם זר ברחוב שיעדכן אותו כשיש אזעקה או לחילופין, מהן התחושות של אדם עיוור שמבקש ממישהו שהוא אינו מכיר שיוביל אותו למרחב המוגן בסופר השכונתי. התחושות הן קשות ומורכבות, ולכן רוב האנשים עם המוגבלויות העדיפו להישאר בבתיהם בחודשי המלחמה הראשונים, ולא לצאת למרחב הציבורי - מה שהגביר אצלם את תחושת הבדידות, ממנה רבים מהם סובלים גם בשגרה.
"ההבנה שמצד אחד אין לך ברירה ואתה מוכרח להסתמך על אדם אחר כדי להגן על החיים שלך, ומצד שני ההרגשה שבעקבות כך אתה מאבד את העצמאות שלך כאדם - מגבירה את המתח והלחץ בקרב אנשים עם מוגבלות, וכן פוגעת בחוסן הנפשי שלהם וביכולת שלהם לסמוך על עצמם במרחב הציבורי".
7 צפייה בגלריה
אורן יצחקי, מנכ"ל מרכז "נא לגעת". "כוחנו כחברה נמדד ביחסינו לאוכלוסיות החלשות"
(צילום: אבישג שאר-ישוב)
לדברי יצחקי, "המלחמה הנוכחית גובה מחיר כבד מכולנו. בצער רב, אלפי אנשים יתווספו למעגל המוגבלויות, ועלינו כמדינה וכחברה להיערך לסייע להם בשיקום, בקבלת הכשרה ייעודית בתחומים שונים ובשילובם במקומות עבודה שיאפשרו להם להגשים את עצמם.
"צריכה להיות העדפה ברורה למקומות עבודה הדואגים לנגישות ולשילוב של אנשים עם מוגבלויות, תוך כדי מחויבות לרגישות חברתית וערבות הדדית", הוא מוסיף, "אסור לנו להסתפק בהנגשה פיזית למקומות ולפעילויות, ועלינו להתעקש על שילוב אוכלוסיות עם מוגבלויות בעולם התעסוקה על כל תפקידיו. זה המפתח לשינוי אמיתי.
"הסיפור שלנו ב'נא לגעת' - צריך להיות סיפורה של החברה הישראלית. היכולת שלנו להעניק לאנשים המתמודדים עם מוגבלות הכשרה מקצועית מותאמת, לספק להם תעסוקה ופרנסה ולהפגיש אותם עם הציבור הרחב - קהל הרואים והשומעים - מאפשרת להם להרגיש חלק מהחברה - ולחברה להתגבר על הדעות הקדומות ולראות אותם כשווים בין שווים", הוא מסכם.
