15 שנים הם חיכו לילד. כשנולדה שמס, האושר היה מושלם. שלוש שנים של אהבה אינסופית, של משחק בחצר הבית, של חיבוקים ונשיקות. ואז, ברגע אחד, הכול התנפץ. בחצר הבית, אותה חצר ששימשה למשחק, נדרסה הפעוטה למוות. אביה, שצפה חסר אונים באסון, לא התאושש. הכאב שבר אותו לרסיסים והוא החל לשוטט ברחובות, אבוד בתוך האובדן הבלתי נתפס.
על הבמה בתיאטרון "אלמהבאש" ברהט, הסיפור הזה חי ונושם בהצגה "סיפור של בטיחות". בכל הצגה מחדש, כשעולה המונולוג של האב השכול, הקהל מזיל דמעות. "זו אחת הסצנות החזקות ביותר", מספר סהל אלדבסאן, ממייסדי התיאטרון ואחד מיוצרי ההצגה. "הסיפורים שלנו אמיתיים. הקהל מכיר אותם מקרוב מדי.
"90 אחוז מהילדים במחלקת כוויות בסורוקה הם מהחברה הבדואית", הוא מוסיף. "כשאתה רואה מספרים כאלה - אתה מבין שחייבים לפעול".
בחודש האחרון איבדה החברה הבדואית שני פעוטות בתאונות דרכים: ילד בן שלוש נדרס למוות סמוך לאום מיתנאן שבנגב, ופעוט בן שנתיים נהרג ברהט. תאונות ביתיות הפכו לגורם התמותה המוביל בקרב ילדים עד גיל ארבע בחברה הבדואית, תופעה שהובילה ליוזמה התיאטרלית יוצאת הדופן.
כשהקהל עולה על הבמה
על הבמה בתיאטרון "אלמהבאש", המסר צריך לדבר לקהל מגוון במיוחד. "אנחנו פונים לקהל ערבי בוגר לצד תלמידי תיכון", מסביר אלדבסאן. "בחרנו בבני נוער בכיתות י' עד י"ב כי רבים מהם כבר נוהגים, חלקם עם רישיון וחלקם בלי. בנוסף, בחברה הבדואית צעירים רבים מתחתנים סביב גיל 19 ומקימים משפחה".
באולם שורר מתח מוחשי. למרות שרבים מהצופים מכירים את הסיפורים האמיתיים שעולים על הבמה - חלקם אפילו חוו אותם בעצמם - אף אחד לא מסיר את המבט מהשחקנים. יש שמנגבים דמעה בשקט, אחרים לוחשים ביניהם.
אבל השיא מגיע בחלק השני של ההצגה, כשהקהל הופך לחלק מהמופע: צופים מתנדבים לעלות לבמה, מחליפים את השחקנים, מציעים פתרונות משלהם. "בכל הצגה יש קהל אחר", אומר אלדבסאן, "אבל התגובה תמיד אותה תגובה - אנשים רוצים לספר, להשתתף, להיות חלק מהשינוי. הם חוזרים שוב ושוב, מביאים חברים ומשפחה".
אלדבסאן: "אנחנו פונים לקהל ערבי בוגר לצד תלמידי תיכון. בחרנו בבני נוער בכיתות י' עד י"ב כי רבים מהם כבר נוהגים, חלקם עם רישיון וחלקם בלי. בנוסף, בחברה הבדואית צעירים רבים מתחתנים סביב גיל 19 ומקימים משפחה"
בהרכב השחקנים משתתפים אמירה חבש, סהל אלדבסאן ועבדאללה אבו עלאן. ההצגה מועלית רק בשפה הערבית. "לא חשבנו על תרגום לעברית", אומר אלדבסאן, "כי התכנים והמסרים מותאמים ספציפית לאורח החיים ולמאפיינים התרבותיים של החברה הבדואית".
ומה הלאה? אתם מתכוונים להתרחב עם ההצגה לשאר הארץ?
אלדבסאן: "התחלנו בסבב הופעות בבתי ספר תיכוניים בנגב. ועכשיו, לאחר שקיבלנו אישור של סל תרבות, אנחנו פועלים להגיע לכל מקום אפשרי. תופעת הדריסות היא אסון לאומי - והחברה הערבית, וכלל החברה בישראל, צריכות לאחד כוחות כדי למגר אותה".
בין אמונה למציאות
הפער בין החברה היהודית לבדואית בנושא מטריד, ולמרות המודעות הגבוהה לסכנות - הנתונים ממשיכים לזעוק. "זה לא עניין של מודעות", מסבירה אחלאם אבו קרן, מנהלת מחלקת בריאות ובטיחות הילד בארגון "אג'יק". "הפער נובע מחסמים תרבותיים ומבניים".
איזה חסמים, למשל?
אבו קרן: "ראשית, האמונה שהכול בידי אלוהים, שלעיתים מובילה להשגחה הורית פחות קפדנית - למרות שהאסלאם דווקא מדגיש את חובת השמירה על החיים. שנית, תנאי מחייה מאתגרים ותשתיות לקויות, במיוחד בכפרים הבלתי מוכרים בהם חיים למעלה מ-100,000 איש. שלישית, הורות צעירה וריבוי ילדים במשפחה, שמקשים על שמירה והשגחה. ורביעית, גישה חינוכית המדגישה את עצמאות הילד - אך בסביבה שאינה בטוחה מספיק".
4 צפייה בגלריה
"רבים מבני הנוער כבר נוהגים - חלק עם רישיון וחלק בלי". מתוך ההצגה "סיפור של בטיחות"
(צילום: אייל ברייבר)
בכפרים הלא מוכרים בנגב, בהם חיים למעלה מ-100 אלף איש, המציאות היומיומית היא זירת סכנות מתמדת לילדים. בהיעדר תשתיות בסיסיות, כל פינה בבית עלולה להפוך למלכודת: בחורף, כשאין חשמל למזגן, המשפחות נאלצות להתחמם באש גלויה. החצר משמשת בו-זמנית כמגרש משחקים וכחניה, ובהיעדר כבישים מסודרים - הגבול בין אזור המשחק לנתיב הנסיעה מיטשטש.
"זו מציאות בלתי אפשרית", אומרת אבו קרן. "ילד שיוצא לשחק בחצר ביתו נמצא בסכנה מתמדת".
מה נדרש מההנהגה הערבית לעשות?
"אנחנו מצפים לפעולה יזומה ומתואמת. מחברי הכנסת אני מצפה שיקדמו חקיקה שתוביל לשיפור תשתיות, חיוב התקנת אמצעי בטיחות והקצאת תקציבים ייעודיים. מראשי הערים והיישובים אני מצפה שיפתחו תכניות מקומיות הכוללות פעילות חינוכית ושיפור תשתיות".
הטיפול בתופעה דורש רתימה של מגוון גורמים: מחלקות ההנדסה נדרשות לקחת אחריות על איתור וטיפול במפגעים סביבתיים; על מחלקות הרווחה והחינוך להפעיל תכניות מניעה; תכניות לנוער בסיכון צריכות לשלב אלמנטים של בטיחות בחינוך הבלתי פורמלי; ועל מחלקות הנוער לעודד אקטיביזם בקרב צעירים. "הטיפול חייב להיות הוליסטי", מדגישה אבו קרן. "כל המחלקות ברשויות חייבות לעבוד בשיתוף פעולה מלא, כל אחת בתחומה, כדי שנוכל לראות תוצאות".
לשבור את מעגל האסון
המיזם "המשפחה שלנו בטוחה" (בערבית: "עילתנא אמן") הוא דוגמה לפעולה כזו - שיתוף פעולה בין משרד הבריאות, התוכנית הלאומית לבטיחות ילדים, ארגון "אג'יק-מכון הנגב" והרשויות המקומיות רהט, חורה ונווה מדבר.
"זו תכנית חלוצית", מדגישה אבו קרן. "לצד הדרכות ביתיות וסדנאות להורים ולילדים, אנחנו פועלים בו-זמנית במספר מישורים". התוכנית כוללת פורום אימאמים המשמשים כשגרירי בריאות ומשלבים מסרי בטיחות בדרשותיהם, קמפיינים הסברתיים, והקמת משחקיות בטוחות ביישובים. "השימוש במגוון פלטפורמות, כולל תיאטרון, עוזר לנו להבין את חשיבות תשומת הלב לפרטים הקטנים, שעשויים להציל חיים".
אבו קרן: "האמונה שהכול בידי אלוהים, מובילה לעיתים להשגחה הורית פחות קפדנית. גם תנאי מחייה מאתגרים ותשתיות לקויות, מעצימים את התופעה. הורות צעירה וריבוי ילדים במשפחה - מקשים על שמירה והשגחה. ולבסוף, גישה חינוכית המדגישה את עצמאות הילד - אך בסביבה שאינה בטוחה מספיק"
את ההצלחה בוחנים דרך סקרי בטיחות ומיפוי מפגעים, תוך בניית מערך מקיף לשיפור בטיחות הילדים. בקרוב תעלה גם הצגה חדשה המיועדת לילדים בגילאי 6-3, עם מסרים ותכנים מותאמים לגילם.
"הפתרונות קיימים", מסכמת אבו קרן, "אבל הם דורשים שינוי תפיסתי עמוק. צריך להטמיע בקהילה את ההבנה שתאונות ניתנות למניעה כשנוקטים באמצעי זהירות. רק לאחר שינוי תפיסתי כזה יתאפשר שינוי התנהגותי שיוביל להתנהלות בטוחה יותר. בטיחות אינה מותרות - היא הכרח, ובאמצעות מודעות פשוטה וצעדי מניעה נוכל להגן על חיי ילדינו".
