"נקודות אור צבעוניות בזיכרונות חשוכים", זו הכותרת שאלה רנייץ-דונייסקי ("רנייץ הוא שם המשפחה הביולוגי שלי, ודונייסקי הוא שם המשפחה של הורי האומנה שלי. הוספתי אותו לתעודת הזהות בגיל 24"), בחרה לצילום שהציגה באירוע השנתי של ארגון "אור שלום", המטפל בילדים ונוער בסיכון שהוצאו מחזקת הוריהם.
במרכז הצילום ניצב עמוד מוקף בחמש דמויות, שממבט חטוף עשויות להיראות יותר כמו נקודות, לבושות בבגדים צבעוניים ומאירות את הרקע החשוך והאפל שמסביב. "הצילום מסמל עבורי את החוויה שלי כבוגרת 'אור שלום' שחזרה לארגון כמדריכה של נוער שעבר את מה שאני עברתי כשהייתי בגילם", היא מסבירה כשאני שואלת אותה למה בחרה להציג דווקא את היצירה הזאת.
"בתור מדריכה של נוער בסיכון, אני בעצם נדרשת לחזור לעבר שלי כדי שאוכל להזדהות עם החניכים ולהפגין כלפיהם אמפטיה, וגם הם יוכלו להזדהות איתי ולהרגיש מספיק בנוח לסמוך עליי ולהיעזר בי".
ובצילום הזה חזרת לעבר שלך?
"הוא צולם בבת ים, שם גרתי בילדות עם המשפחה הביולוגית, והדמויות שמופיעות בו הן בעצם אני כפול חמש. היה לי חשוב להבליט את הצבעוניות שלי על רקע האפלה, כדי להדגיש את העוצמה ואת החוסן הנפשי שפיתחתי דווקא בזכות אותם זיכרונות חשוכים מהילדות".
אין רגעים שאת מרגישה שהחזרה לעבר מחלישה אותך?
"בדיוק להיפך. העובדה שאני צריכה להיות חזקה בשביל החניכים - מחזקת ומעצימה אותי. זה קצת כמו אמא ותינוק - הטיפול בו הוא זה שהופך אותה לחזקה יותר וכמעט בלתי ניתנת לעצירה.
"יחד עם זאת, כמובן שגם יש לי רגעים קשים. אני מוגדרת כפוסט-טראומתית ואני מטופלת ומקפידה לשמור על עצמי", היא משתפת, "אהיה כנה ואומר שיש רגעים בטיפול שבהם אני נשברת, אבל מול החניכים אני חזקה ומרגישה שהעבודה איתם מעניקה לי חוסן נפשי".
"פחדתי שירצו להחליף אותי בילדה אחרת"
היא נולדה באוקראינה, וכשהייתה בת תשעה חודשים סבתה, שהתגוררה בארץ יחד עם סבה ואביה, גילתה כי נולדה לה נכדה, והחליטה להעלותה לישראל. ההתחלה הייתה טובה: היא התחנכה בבית ספר פרטי והייתה רשומה לחוגים רבים. כשהייתה בת שמונה החיים לפתע התהפכו: אביה חלה בלוקמיה (סרטן הדם) וסבתה, שהייתה המפרנסת היחידה בבית, חלתה באלצהיימר ותוך זמן קצר הבית הפסיק לתפקד.
"בעקבות המצב הקשה שנקלענו אליו, הפסקתי ללכת לבית ספר והתחלתי לטפל באבא ולדאוג לצורכי הבית", היא מספרת. "רזיתי מאוד באותה תקופה, ובמקום להתעסק בדברים של ילדות - הפכתי לסוג של עקרת בית".
"העובדים הסוציאליים היו מגיעים לבקר אותי בבית", היא משחזרת, "הם היו מדברים איתי ולוקחים אותי לסופרמרקט כדי שאקנה מצרכים, ומחזירים אותי הביתה. זה היה נראה לי נורמטיבי לחלוטין באותו שלב, משהו שכל ילד וילדה עושים".
באחד מהביקורים הללו, כשהייתה בת 11, היא אמרה לעובדת הסוציאלית שהיא רוצה לעבור לפנימייה ("זו המסגרת החוץ-ביתית היחידה שהכרתי באותו זמן"). בעקבות בקשתה, היא הוצאה מביתה והועברה למרכז חירום לילדים ונוער בסיכון שהופעל על ידי "אור שלום", שם שהתה כחצי שנה עד שהגיעה לבית האומנה.
"בזמן שהייתי במרכז החירום שאלו אותי אם אני רוצה לעבור למשפחת אומנה, ועניתי שלא", היא משתפת. "הרגשתי חייבת למשפחה הביולוגית שלי ולא רציתי לפגוע בהם. רק אחרי שאבא נפטר וסבתא עברה לבית אבות סיעודי - הסכמתי".
היא הייתה בת 12 כשעברה להתגורר בבית משפחת האומנה. לשמחת כולם, החיבור ביניהם נוצר כבר מהרגע הראשון. "העברית שלי הייתה לקויה מאוד וגם מבחינה תרבותית ולימודית היו לי הרבה פערים, ולמרות זאת הם גרמו לי להרגיש נוח מהרגע הראשון שנפגשנו ועזרו לי להשלים את הפערים. אפשר לומר שהם העניקו לי חוויה מתקנת".
הרגשת שחזרת להיות ילדה?
"בדיוק. תמיד רציתי שתהיה לי משפחה טובה ונורמטיבית, כזו שבה אוכל להתפנות לדברים שכל ילדה בגילי אמורה להתעסק בהם - לימודים, חברים, תחביבים, חיים פשוטים ולא כאלה שבהם אני כל הזמן צריכה לטפל במבוגרים ולוותר על עצמי. ומהצד שלהם, אני חושבת שהם מאוד רצו שתהיה להם ילדה".
כמה זמן לקח לך להסתגל אליהם, לבית שלהם ובכלל לעובדה שפתאום יש לך אבא ואמא?
"הרגשתי איתם נוח די מהר, הם גם עשו הכול כדי לגרום לי להרגיש כך - היינו יוצאים לטיולים בסופי שבוע, הם דאגו לי והקפידו להיות מעורבים בחיי היומיום שלי. אומנם לקח זמן עד שקראתי להם 'אבא' ו'אמא', אבל עם הזמן גם זה הגיע. הם בדיוק מה שהייתי צריכה בחיים שלי".
"החינוך שלי כילדה היה מאוד שמרני ונדרשתי תמיד להיות מנומסת, כך שגם כשהגעתי להורי האומנה המשכתי להיות כזאת ולא היו לי התפרצויות זעם. עברו כמה שנים עד שהרגשתי בטוחה להציג עמדה מנוגדת להם בשיחות בינינו. אבל גם אז, אף פעם לא רבנו או 'שברנו את הכלים'. זה תמיד נשאר בגדר ויכוח"
הגעת אליהם כשהיית בת 12, פסע מהמעבר הלא פשוט-מילדות לגיל ההתבגרות - עד כמה המעבר הזה היה מורכב עבורך?
"החינוך שקיבלתי בילדותי היה שמרני מאוד ונדרשתי תמיד להיות מנומסת, והמשכתי להיות כזו גם כשהגעתי למשפחת האומנה. אף פעם לא היו לי התפרצויות זעם, ותמיד הקפדתי לכבד את ההורים ולשמור על שקט. עברו כמה שנים עד שהרגשתי בטוחה מספיק כדי להציג עמדה שמנוגדת לעמדה שלהם. אבל גם אז אף פעם לא 'שברנו את הכלים', זה תמיד נשאר בגדר ויכוח.
"האמת היא שאני מאוד אוהבת את העובדה שצברתי מספיק ביטחון כדי להעז לחשוב אחרת מהם, ויחד עם זאת להצליח לשמור על יחסים קרובים ומשפחתיים".
ממה חששת בעצם?
"פחדתי שעלולים להחליף אותי בילדה אחרת. הפחד הזה עדיין קיים אצלי, אבל הוא מושרש שם בגלל מה שעברתי בילדות עם המשפחה הביולוגית, ולא בגלל שהורי האומנה שלי גרמו לי להרגיש כך".
פחד מנטישה והצורך לרצות מגיע "בילד אין" אצל ילדי אומנה? את מזהה אותם גם אצל החניכים שלך?
"אני מאמינה שהפחד הזה קיים אצל רוב ילדי האומנה, אבל התגובה אליו משתנה - אחד ינסה לרצות ואפילו יגיע למצבים שבהם הוא משקר כדי שיאהבו אותו ויתקרבו אליו, ואחר יכול דווקא לבחון גבולות על ידי מעשים בעייתיים או סיפורים קשים מאוד שהוא מספר על עצמו, במטרה לבדוק 'מתי יפטרו ממנו' כבר, כמו שעשו מבוגרים אחרים בעבר. יש גם כאלה שהתגובות שלהם הן תקופתיות - פעם הם יכולים להיות המרצים ופעם לבחון גבולות".
"הרגשתי כאילו זרקו עליי פצצה במשקל 5 טון"
בניגוד לאימוץ, המוגדר כפתרון קבע שבו הילד למעשה מתנתק מהוריו הביולוגיים והופך לחלק ממשפחתו המאמצת, אומנה משמשת פתרון זמני לילד שנמצא במצוקה עד הגיעו לגיל 18, אז הוא רשאי לבחור האם הוא מעוניין להמשיך להיות חלק ממשפחת האומנה או להתנתק מהם.
כך או כך, עם גיוסו של ילד האומנה לצבא, הוא ייחשב לחייל בודד ויהיה זכאי לכל הזכויות הקבועות בחוק עבור חיילים נטולי עורף משפחתי. "גיל 18 הוא בעל משמעות עבור כל נער, אבל עבור ילדי האומנה הוא עלול להיות מטלטל במיוחד", אומרת אלה. "לעולם לא אשכח את הרגע שבו העו"סית שאלה אותי, 'אוקי, אז בא לך להישאר או לעזוב?'. הרגשתי כאילו היא הנחיתה עליי פצצה במשקל של חמש טון".
לא ידעת שהשאלה הזאת תגיע?
"לא הבנתי שאומנה היא פתרון זמני, וכשהעו"סית שאלה אותי מה התוכניות שלי להמשך, פחד הנטישה שלי שיחליפו אותי במישהי אחרת התעצם ונכנסתי לסוג של חרדה. זו גם הסיבה, כנראה, שגרמה לי בהמשך להוסיף את שם המשפחה שלהם.
"גם כשקעקעתי על עצמי את שמותיהם של הורי האומנה שלי, לצד המשפט My real parents, כשהייתי בת 17 - עשיתי את זה גם כדי להדגיש את הכנות ואת הנצחיות של הקשר בינינו. כאילו אמרתי לעצמי, 'הנה, עכשיו קעקעתי את השמות שלהם על הגוף שלי וכך הם חלק ממני, לא משנה מה'".
הצטערת שהם לא אימצו אותך?
"על אופציית האימוץ באומנה שמענו רק אחרי שעברתי את גיל 18, ואז את כבר אפוטרופוס לעצמך ואפשרות האימוץ לא קיימת יותר.
"אבל האמת היא שבדיעבד לא הייתי רוצה שיאמצו אותי גם כשאפשר היה, כי עד כמה שהדואליות הזאת מורכבת - לא הייתי רוצה שיהיה משהו שיגרום לי לשכוח מהמשפחה הביולוגית שלי. הרי לא יצאתי מהבית כשהייתה בת שנה או שנתיים אלא בגיל 11, ואז אי אפשר לומר לך: 'שומעת, את מאומצת עכשיו וכל מה שהיה לפני זה לא קיים'".
בצבא היא שירתה בחיל התקשוב, ועד היום היא ממשיכה לשרת במילואים. "מבחינה בירוקרטית אני רשומה במשרד הפנים כיתומה, כשהתגייסתי רשמו אותי כחיילת בודדה", היא מספרת. "בתקופת השירות לא גרתי בבית, והיו תקופות שהרגשתי שאני מתרחקת מהורי האומנה שלי. אני מניחה שעבור חיילים שלא גדלו בבית אומנה זה טבעי להתרחק מהמשפחה בשלב של השירות, אבל בי זה עורר רצון לעשות דברים שיחברו בינינו יותר, כמו הרבה שיחות טלפון וביקורים מתי שרק הזדמן לי".
איך הקשר ביניכם עכשיו?
"מצוין, הם ההורים שלי לכל דבר ועניין. אין לי משפחה אחרת מלבדם, כולם נפטרו כבר ומאז שאבא שלי מת, כשאני אומרת 'אבא' ו'אמא' - אני מתכוונת אליהם והם המשענת שלי בחיים. אני נפגשת איתם פעם בשבוע, ולמרות שכבר כמה שנים אני גרה בדירה נפרדת, הם השאירו את החדר שלי בבית בדיוק כפי שהוא היה כשגרתי איתם".
טראומה ככלי לחוסן וריפוי
לפני כמה שנים מנחת האומנה שלה הציעה לה להשתתף בתוכנית המנטורינג "נערות למען נערות", במסגרתה היא מלווה ילדים ונוער בסיכון. "אף פעם לא עלה בדעתי ליצור חיבור בין העבר שלי לעתיד, ובטח שלא להשתמש בחוויות שעברתי כדי לעזור לאחרים", היא אומרת בחצי-התנצלות.
"עבורי, כמי שהייתה במרכז חירום רק חצי שנה ומיד עברה לאומנה, להכיר ילדים ונערים בסיכון שאני יכולה להזדהות עם המציאות שלהם - זה מרגש מאוד", היא מוסיפה. "הלוואי שגם אותי, כשהייתי בגילם, הייתה מלווה מנטורית בוגרת עם סיפור חיים דומה לשלי, שיכולה לייעץ ולהכווין ובעיקר לגרום לך להרגיש שיש מישהו בעולם הזה שמבין אותך".
"המשפחה הביולוגית שלי מעולם לא חיבקה אותי, והיה לי מאוד מוזר כשאב האומנה היה מחבק אותי לפני שהייתי יוצאת מהבית לבית הספר. במשך שלוש שנים לא החזרתי לו חיבוק, ואז משהו בי השתחרר והתחלתי לחבק אותו בחזרה"
את חושבת שדברים היו נראים אחרת אם הייתה לך מנטורית בילדות?
"כנראה שהייתי מבינה מוקדם יותר שהמצב שלי לא טוב, שהדמויות שאמורות לטפל בי הן לא דמויות הוריות כפי שהן אמורות להיות ושזה ממש בסדר לבקש משהו אחר כדי ליצור לעצמך חיים טובים יותר".
את חושפת את העבר שלך בפני הנערים שאת מלווה?
"בטח. ברגע שאני פתוחה איתם ומראה להם שאני מבינה אותם ויודעת איך הם מרגישים - הם קולטים שיש כאן מישהי שיכולה להזדהות איתם, ודרך כך הם סומכים עליי יותר בקלות ונפתחים בפניי בחזרה".
אני מניחה שזה לא פשוט לסמוך על אנשים זרים, בטח כשהם בוגרים יותר, עבור ילדים שהוצאו מבתיהם בגלל תפקוד הורי לקוי.
"ברוב המקרים, נערים בסיכון נאחזים בהרבה מאוד מחסומים. הטראומה והכאב מהפגיעה שחוו בעבר טמונה בזיכרון, והם עושים הכול כדי לשמור על עצמם ולא לחוות שוב את הפגיעה הזו, שכמובן לא קרתה באשמתם.
"גם לי היו הרבה חסמים בעבר, למשל בכל מה שקשור למגע - המשפחה הביולוגית שלי מעולם לא חיבקה אותי, והיה לי מאוד מוזר כשאב האומנה היה מחבק אותי לפני שהייתי יוצאת מהבית לבית הספר. במשך שלוש שנים לא החזרתי לו חיבוק, ואז משהו בי השתחרר והתחלתי לחבק אותו בחזרה", היא משתפת. "מה שאני רוצה לומר פה זה שחשוב מאוד לתת הזדמנות לדמות הורית או טיפולית, כי לחיות בעולם כשלא סומכים על אף אחד - זה לגזור על עצמך חיים עצובים ואומללים".
ובתוך כל האופטימיות הזאת, אני מוכרחה לשאול אותך - היו לך רגעים שבהם כעסת שלא נולדת למשפחה אחרת, למשל למשפחת האומנה שלך?
"האמת היא שלא, אני באמת שמחה שאלו החוויות שלי וזו המציאות שאיתה התמודדתי, כי בסוף הן אלו שהפכו אותי למי שאני. אני מעריכה מאוד את מה שיש לי עכשיו, וכל הזמן מנסה להשתפר ולגרום שיהיה טוב יותר - גם עבורי וגם עבור אחרים.
"את יודעת, לפעמים כשאני מסתכלת על הורי האומנה שלי מוזר לי שהייתה תקופה ארוכה בחיים שלי שלא הכרתי אותם", היא מוסיפה בחיוך רגע לפני סיום הריאיון. "ולמרות שלפעמים הם אומרים לי לנסות לשכוח את הדברים הקשים שחוויתי בעבר, ובמקום זה להתמקד רק בדברים החיוביים שיש לי עכשיו - אני מתעקשת שאין סיכוי שאשכח מהעבר שלי. הוא חלק ממני, הוא הזהות שלי, ואני לא מוכנה בשום פנים ואופן שהוא יימחק".
"אור שלום" הוא ארגון ללא מטרות רווח, המטפל בילדים ונוער בסיכון שהוצאו מחזקת הוריהם על ידי רשויות הרווחה בשל נסיבות של חוסר מוגנות קיצונית וקשיים בתפקוד ההורי. הארגון, שפועל למעלה מ-44 שנה, שם לו למטרה להעניק לילדים הגנה מיידית, בית חם ומשפחה עוטפת שיאפשרו להם התפתחות תקינה וסיכוי אמיתי להווה ולעתיד טובים יותר עבורם.
