על מנת לשמור על פרטיותן של המרואיינות ושל בני משפחותיהן, כל השמות בכתבה בדויים ושמותיהן המלאים שמורים במערכת.
ליאור (שם בדוי), מושב במועצה האזורית אשכול
אמא לשתי בנות ביולוגיות, וילדת אומנה אחת.
"אנחנו משמשים משפחת אומנה כבר שבע שנים. זה היה החלום של בעלי ושלי עוד בתקופה שבה רק יצאנו ביחד, לפני החתונה. ידענו שאנחנו רוצים ילדים ביולוגיים, ובשלב מסוים נרצה לקחת את זה הלאה בדמות ילד שלו נעניק בית ומשפחה חמה, ולצערי יש לא מעט ילדים כאלו במדינת ישראל. ואז התחתנו, הבנות נולדו, וכשהן היו בנות 13 ו-10 התחלנו את התהליך באופן רשמי".
מה זה אומר להיות משפחת אומנה: "להיות משפחת אומנה זה להבין שכל מה שאת עושה בתהליך הזה הוא עבור הילד, ולא עבורך. זה להבין שאת עומדת לצרף לתא המשפחתי ילד שלעולם לא יהיה הילד הביולוגי שלך. יש אנשים שיגידו, 'איך אפשר לאהוב ילד שהוא לא שלך?', ומצד שני יש כאלו שיגידו 'ברור, זאת אהבה עצומה', אבל האמת היא שזאת לא אותה אהבה. זאת אכן אהבה מלאה, אבל אחרת, שונה מהאהבה שלך לילדים הביולוגיים שלך, וזה בסדר.
5 צפייה בגלריה
בנותיה הביולוגיות של ליאור עם נוגה (באמצע), ילדת האומנה. "אחרי שבוע היא כבר קראה לנו אבא ואמא"
"להיות משפחת אומנה זה אומר שיש רגעים של קושי ותסכול מהתחושה שהילד, או במקרה שלנו הילדה, לא מבינה את גודל האירוע, אבל לצד כל זה יש גם רגעים של אושר צרוף, של משפחה שלמה ומלאה עם חיבורים מרגשים שנוצרים בין האחיות. יש הרבה התמודדויות שמביאה איתה האומנה, וחשוב להיות מודעים אליהן לפני שנכנסים לתוך התהליך הזה.
"במקרה שלנו מדובר באומנה טיפולית; נוגה (שם בדוי), שהגיעה אלינו בגיל ארבע, היא עם צרכים מיוחדים וזה אתגר בפני עצמו. בכנות, לא תכננו מראש לשמש אומנה לילדה עם צרכים מיוחדים, זה משהו שקרה תוך כדי תנועה. כשנוגה רק הגיעה אלינו ידענו שיש לה עיכוב התפתחותי ולקויות למידה, ורק עם הזמן הבנו שיש קשיים נוספים. היום היא בת 11, לומדת בבית ספר רגיל והשלימה הרבה מאוד מהפערים הלימודיים".
איך הבנות קיבלו את הבשורה: "צריך להבין שכמו שאנחנו עוברים תהליך, כך גם הבנות הביולוגיות שלנו עוברות תהליך. מהרגע שהכרזנו שאנחנו רוצים להיות משפחת אומנה ועד לסיום התהליך חלפו תשעה חודשים, ממש כמו היריון. זה מתחיל בחששות ופחדים, ותוך כדי יש גם ציפייה.
"כשסיפרנו לבנות לראשונה שאנחנו חושבים להתחיל בתהליך של אומנה, עלו אצלן שאלות כמו 'מה יהיה עם תשומת הלב שלכם אלינו?', ואפילו שאלות בסיסיות יותר כמו 'האם אנחנו נמשיך לטוס לחו''ל? ו'האם תמשיכו ללכת איתנו לבית הספר?'. אז כמובן שדיברנו על הכול בפתיחות, והציפייה הייתה גדולה.
"בסוף התהליך, כשקיבלנו את האישור הסופי לשמש משפחת אומנה ואת השיחה המיוחלת שבה אמרו לנו שיש ילדה שמתאימה עבורנו, הבנות היו בציפייה עצומה וקיבלו אותה באהבה גדולה ובידיים פתוחות. היום הן מרגישות אחיות לכל דבר, ונוגה קוראת להן אחיות ולנו אבא ואמא. זה לקח בדיוק שבוע עד שהיא התחילה לכנות אותנו ככה, ועד היום היא מציגה אותנו כמשפחה שלה, וזו האמת - אנחנו המשפחה שלה, אין לה משהו אחר. בשנים הראשונות היה לה קשר מפוקח עם המשפחה הביולוגית שלה, אבל כבר תקופה שהקשר נותק".
7 באוקטובר: "למזלנו באותו זמן היינו בחופשה בלונדון, אבל כל האירוע מאוד מורכב עבורנו, איבדנו הרבה מאוד חברים ומשפחה ובעלי איבד הרבה קרובי משפחה בבארי. חלק מהחברים שלנו חטופים בעזה והבנות איבדו חברים. תוך כדי האירוע, חברה של נוגה עדכנה אותה שהיא מתחבאת בממ''ד ואבא שלה נרצח לידה, והחלק הכי קשה הוא שהמטפלת הרגשית שלה בשנים האחרונות, לילך קיפניס ז"ל, נרצחה בבארי, וכך גם המורה שלה שהתגוררה בקיבוץ חולית.
"החזרה הייתה קשה מאוד, במיוחד שלא יכולנו באמת לחזור הביתה ונותרנו בלי כלום. מיד עם הנחיתה הועברנו לאתר הפינוי באילת, שם התגוררנו במשך כמה חודשים במלון. עם הרבה מאוד עזרה מצד אנשים טובים הצטיידנו מחדש, והתחלנו לאט-לאט את השיקום הפיזי והרגשי, כשברור שהשיקום הרגשי עוד מאוד רחוק מסיום. אנחנו כל יום מתפללים שהחברים שנמצאים בשבי יחזרו הביתה בשלום, וכמה שיותר מהר.
"אחרי אילת גרנו כמה חודשים במרכז, עד שלכולנו היה ברור שהגיע הזמן לחזור הביתה. אצלנו במושב יש לא מעט שחזרו, כי הפגיעה הפיזית לא הייתה גדולה. רק מהקרב עצמו יש פגיעות ירי בכל מיני מקומות, אבל הבתים לא נפגעו כמו ביישובים אחרים במועצה.
ליאור (שם בדוי): "לקח בדיוק שבוע עד שהיא התחילה לכנות אותנו אבא ואמא, ועד היום היא מציגה אותנו כמשפחה שלה, וזו האמת - אנחנו המשפחה שלה, אין לה משהו אחר"
"מאז שחזרנו נוגה מקבלת טיפול רגשי (נאלצנו למצוא מטפלת רגשית חדשה, לצערי), ונמצאת בבית ספר עם החברים שלה שגם חזרו לאזור. כמובן שהקהילה עדיין לא שלמה ולא מלאה, וחלק גדול מהחברים עדיין גרים בתל אביב. בימים אלו אנחנו בעיצומו של תהליך ארוך שדורש מאיתנו הרבה סבלנות ואורח רוח. בסוף צריך לזכור שאנחנו נמצאים בתוך אזור מלחמה, עם כל המשמעויות שלה, אבל אנחנו מקפידים לדבר עם הבנות על המצב, ומסבירים להן שהבומים שהן שומעות עכשיו הם רחוקים ולא יכולים לפגוע בהן.
"לנוגה חשוב לענוד את הסיכה הצהובה על החולצה, אז דאגנו להביא לה הרבה סיכות כדי שתוכל ללכת איתן כל הזמן. בכניסה לבית שמנו דגל ישראל ועשרות סרטים צהובים שמסמלים עבורנו את עשרות החללים והחטופים, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו, ובתוך כל זה בחרנו להמשיך לחיות ולא לשקוע בתוך האבל. ואנחנו מאוד שמחים להיות כאן, במדינה, במועצה ובמושב שלנו, כי בסוף זה הבית היחיד שלנו".
חני (שם בדוי), מושב במועצה האזורית מרחבים
אמא לארבעה ילדים ביולוגיים, ולארבעה ילדי אומנה.
"הצטרפתי למשפחות האומנה לפני 24 שנה. נולדתי עם רצון לסייע ולתרום, ואני מאמינה שהייעוד שלי בחיים הוא לעזור לאחרים. את הרעיון לשמש בית אומנה קיבלתי מהדודים שלי, ששימשו משפחת אומנה, ובהמשך הפכו למשפחת קלט ואז לבית חירום. הם גרו בשכנות למשפחתי, וגדלתי יחד עם ילדי האומנה שבהם טיפלו.
"בהתחלה לא היה לי קל לשכנע את בעלי, אבל מהרגע שבו החלטנו להצטרף לתוכנית ולשמש אומנה לילדים - לשנינו היה ברור שזה הדבר הנכון ביותר לעשות. כל ילד חדש שנכנס לביתנו הצטרף רק אחרי ששוחחנו על כך עם ילדינו הביולוגיים, ובהמשך גם עם ילדי האומנה שהיו אצלנו. השותפות והכנות הן חלק חשוב מאוד מהתהליך כולו.
"הילד הראשון שהגיע אלינו, לפני 24 שנה, הוצא מהבית בשל הזנחה וחוסר תפקוד מצד הוריו. היום הוא כבר גבר, בן 27, נשוי וגר בבית משלו, ועד היום אין לו קשר עם משפחתו הביולוגית. לפני כמה שנים הגיעה אלינו גם אחותו, ומאז אנחנו נמצאים גם איתה בקשר טוב מאוד. הילד השני שהגיע במסגרת האומנה נמצא בקשר עם אימו הביולוגית, אבל מכיוון שהיא לא גרה בארץ זהו קשר טלפוני בלבד. השניים הקטנים הם אחים, ונמצאים אצלנו באומנה טיפולית, כזו שנדרש בה טיפול מסיבי יותר מבחינה רגשית. הם נמצאים בקשר טוב עם אימם, וגם אני מקפידה להיות איתה בקשר לפחות פעם בשבוע".
מה זה אומר להיות משפחת אומנה: "המשמעות היא לקחת החלטה, ולהבין שבאמצעות ההחלטה הזאת את מצילה נפשות. הילד שמולך לא בחר להגיע לעולם שיתאכזר אליו ולהורים שלא מסוגלים לטפל בו ולגדל אותו. ברגע שמבינים את זה ומחליטים לשמש משפחת אומנה, התחושה כלפי הילד הופכת להיות אותה תחושה כמו שאת מרגישה לילד שלך.
"בדומה לילדיי הביולוגיים, גם ילדי האומנה גורמים לי להרבה מאוד אושר, ולעיתים הם גם מערימים עליי קשיים. מבחינתי, הכי חשוב לזכור ולהבין שהם לא עושים זאת מרוע, אלא כי יש משהו שמציק או מתסכל אותם והם צריכים לפרוק אותו - וזו הדרך שלהם.
"כשהתחלתי באומנה היו לי שלושה ילדים קטנים. הילדה שהגיעה אלינו הייתה בת שבע, בגיל של הבת שלי. בהתחלה התייחסנו אליהן כאילו הן תאומות, ואז יום אחד הבת שלי אמרה לי: 'אמא, אנחנו אחיות אבל אנחנו לא תאומות'. באותו רגע הבנתי שעשיתי טעות ומיד הפסקתי עם ההתנהלות הזאת, ומאז כל אחת מהן גדלה בנפרד, עם החברה שלה ועם היכולות שמאפיינות אותה.
"חלק מהילדים שהיו אצלנו במהלך השנים כבר בוגרים כיום. בעיקרון אומנה מסתיימת כשהילד מגיע לגיל 18, אז הוא אמור להתגייס ולקבל זכאות של חייל בודד. לנו היה ברור שברגע שבו החלטנו לשמש משפחת אומנה, הילדים יהיו שלנו ואיתנו עד גיל 120 - שלהם וגם שלנו. אצלי, ילד שמגיע לאומנה נשאר עד שהוא מחליט שלא מתאים לו יותר.
"הילד הגדול, שהגיע אלינו כשהיה בן שבע, המשיך להיות אצלנו גם אחרי שהתגייס ולאורך כל שירותו הצבאי, וגם עכשיו. בחודש שעבר הוא התחתן, וכמובן שעברנו איתו את כל התהליכים לקראת האירוע וליווינו אותו לחופה. הוא חלק בלתי נפרד מחיינו, למרות שיש לו הורים ביולוגיים וגם הם היו בחתונה.
"במקרה אחר, הייתה אצלנו ילדה שהגיעה בגיל שבע ובגיל 19 החליטה לעזוב. לפני חצי שנה נפגשנו איתה, כל המשפחה, וזה היה רגע מאוד עוצמתי ומרגש. את כל הילדים שלי חינכתי לערכים של נתינה, ולפני כמה זמן הבת הגדולה שלי, בת 33, אמרה לי באופן חד-משמעי: 'אמא, אני גם אהיה משפחת אומנה'. זה ריגש אותי מאוד, ומלבדה אני בטוחה שגם ילדי האומנה שהיו אצלנו בסוף יהיו הורי אומנה בעצמם".
חני (שם בדוי): "אומנה זו שליחות והחלטה. להבדיל מאימוץ, שבו הילד נשאר שלך - באומנה את מטפלת, מגדלת, דואגת ואחראית על ילד שיכול להיות שיום אחד יבחר לקום וללכת, מכל מיני סיבות. לכן, בעיניי זו שליחות עצומה שדורשת מחשבה רבה מאחוריה"
7 באוקטובר: "באותה שבת היינו בבית, והאירוע תפס אותנו בהפתעה מוחלטת כמו את כל המדינה. אצלנו המצב היה מלחיץ במיוחד, כי המושב שאנחנו גרים בו נמצא סמוך לאופקים, ואימם של האחים שנמצאים אצלנו גרה באזור. הם נלחצו מאוד מכך שאולי קרה לה משהו, אולם לשמחתנו הצלחנו ליצור איתה קשר טלפוני. במקביל ניסינו להרגיע את הרוחות וחיבקנו את הילדים. כיתת הכוננות של המושב הוקפצה מיד, ולמזלנו המחבלים לא הצליחו לפלוש למושב.
"לא פונינו מהבית בשום שלב. אני גויסתי לחמ''ל של המועצה, ולכן פינוי מהבית לא עמד על הפרק. אפילו לבקר את המשפחה שמתגוררת באזור המרכז לא יכולנו, מכיוון שהייתי חייבת להישאר באזור. הילדים התמודדו עם זה היטב, ודאגנו להעביר את הזמן על ידי משחקי קופסה משותפים.
"עד כמה זה מורכב להמשיך לעשות אומנה בזמן מלחמה? זה לא מורכב. אומנה זו שליחות והחלטה. להבדיל מאימוץ, שבו הילד נשאר שלך - באומנה אתה מטפל, מגדל, דואג ואחראי על ילד שיכול להיות שיום אחד יבחר לקום וללכת, מכל מיני סיבות. לכן, בעיניי זו שליחות עצומה שדורשת מחשבה רבה מאחוריה".
לורה (שם בדוי), עיר בדרום
אמא לחמישה ילדים ביולוגיים, ולילד אומנה אחד.
"נ' נמצא אצלי באומנה כבר 12 שנה. מהרגע הראשון שראיתי אותו, הוא כבש את ליבי. בהתחלה הוא היה אצל אמא שלי, ששימשה משפחת קלט, אומנה וחירום וטיפלה ביותר מ-200 ילדים במהלך כל השנים האלו. הוא היה רק בן חודשיים כשהגיע אליה, בעקבות מצב סוציו-אקונומי קשה מאוד של משפחתו הביולוגית.
"עד גיל שמונה חודשים, אימי הייתה זו שטיפלה בנ' והלכה איתו לכל הבדיקות הרפואיות. אבל אז, כשהיא נאלצה להפסיק לטפל בו בשל בעיות רפואיות שמהן סבלה, והפתרון היה להכניס את נ' למוסד, היה לנו ברור, לגרוש שלי ולי - באותה תקופה עוד היינו נשואים - שאין שום סיכוי שנאפשר שדבר כזה יקרה, והפכנו למשפחת האומנה של נ'.
"לפני שנ' הגיע, שימשתי אומנה לילדה שנולדה עם תסמונת גדילה (נקראת גם תסמונת פרוטאוס, ומתוארת כהפרעה גנטית מולדת נדירה המתבטאת בגדילה בלתי מבוקרת של חלקים שונים של הגוף - א"ה). היא הגיעה אליי כשהייתה בת שנה וחצי, ואחרי כמה שנים היא הועברה לדודתה (אחות אביה) שמגדלת אותה עד היום. לשמחתי, נשארנו בקשר מצוין.
"במשך תקופה קצרה שימשתי אומנה גם לשני אחים, ולפני חמש שנים הייתה אצלי ילדה נוספת, ש', שסבלה מבעיה רפואית לא פשוטה, ולבסוף נפטרה במוסד החינוכי שבו למדה. היא נולדה ללא מנגנון בליעה וניזונה רק דרך זונדה. ואז, במסיבת ל"ג בעומר בבית הספר שבו למדה, ש' לקחה מרשמלו והכניסה אותו לפה. מנהלת בית הספר התקשרה וסיפרה לי מה קרה. 'תגיעי מהר, מטפלים בה', היא אמרה בבהלה. כעבור שבע דקות כבר הייתי בבית הספר, ולמרות הטיפול הרפואי שניתן לה - ש' נפטרה במקום. זה היה קשה מנשוא".
לורה (שם בדוי): "כשנ' היה בן שנתיים או שלוש, העובדת הסוציאלית אמרה לי שככל שהוא יגדל - כך הטיפול בו יהפוך להיות קשה יותר. היא צדקה. היום, למשל, הוא לא הסכים שארים אותו לכיסא הגלגלים. בדרך כלל הוא שמח להגיע לבית הספר, אבל היום הוא החליט שהוא לא רוצה. למזלי יש בבית שלנו 'צבא' שלם שתמיד מוכן לסייע, ועוטף את נ' באהבה עצומה"
מה זה אומר להיות משפחת אומנה: "ממשפחות אומנה נדרשות הרבה מאוד סבלנות ויכולת הכלה. יש המון רגעים יפים, ולצידם גם לא מעט רגעים מורכבים. לא אשכח איך באחד מרגעי השבר, כשנ' היה בן שנתיים או שלוש, העובדת הסוציאלית אמרה לי שככל שהוא יגדל - כך הטיפול בו יהפוך להיות קשה יותר. היא צדקה. היום, למשל, הוא לא הסכים שארים אותו לכיסא הגלגלים. בדרך כלל הוא שמח להגיע לבית הספר, אבל היום הוא החליט שהוא לא רוצה. בשנייה הראשונה שאלתי את עצמי איך אצליח להרים אותו לבדי בעודו מתנגד, אבל למזלי יש בבית שלנו 'צבא' שלם שתמיד מוכן לסייע ועוטף את נ' באהבה עצומה.
"נ' הוא ילד חכם ורגיש שמבין הכול. הוא אומנם לא מדבר, אבל מצליח להביע את עצמו בדרכים אחרות. יש תקופות של רגרסיה, כמו למשל אחרי שש' נפטרה, כשהנפילות שלו הפכו להיות תכופות יותר ויותר והחלו לסכן את חייו. מילד שהולך על שתי רגליו, אמנם לא הליכה יציבה, נ' עבר לכיסא גלגלים, ורק עימו הוא מתנייד".
7 באוקטובר: "באותה שבת הייתי יחד עם נ' אצל בן זוגי בחולון, והילדים שלי היו אצל אבא שלהם. כמו כל עם ישראל, באותו בוקר גם אנחנו התעוררנו לאזעקות בלתי פוסקות. אחרי שהבנתי את גודל האירוע ואת היקף המחבלים העצום שחדרו לארץ תקף אותי פחד עצום, שליווה אותי במשך כמעט חודש ימים. לא עצמתי עין בלילות, וכמה ימים אחרי אותה שבת כבר התפניתי יחד עם הילדים למלון בים המלח. אבל שם, לצערי, זו הייתה רק תחילתו של הסיוט; החרדה שבה הייתי נתונה השפיעה מאוד על נ' והוא פיתח פחד מרעשים, אפילו צלצול בדלת הפחיד אותו וגרם לו לצעוק.
"היה גם את הרגע הנורא ההוא בחדר האוכל של המלון, שבו הייתה אזעקה וכל מי שהיה במקום, רובם מפונים מהעוטף, החלו לרוץ בהיסטריה, וכך גם אני התחלתי לרוץ עם נ' על כיסא הגלגלים, ודרסתי אנשים מרוב פחד. גם במלון לא הצלחתי לישון, ולקח הרבה זמן עד שהצלחתי להירגע ולחזור הביתה - בהתחלה לבית של אמא שלי, ובהמשך לבית שלי. גם היום אנחנו בטראומה והפחד עדיין לא עזב, אבל הוא גם לא נוכח כמו בחודשים הראשונים".
5 צפייה בגלריה
"לקח הרבה זמן עד שהצלחתי שוב לעצום עיניים בלילות". נפילת רקטה בבית בדרום
(צילום: טל שחר)
מה אני מאחלת לעצמי: "לשמש אומנה לתינוק או לילד נוסף, במיוחד ילד עם תסמונת דאון או עם צרכים מיוחדים. כרגע זה בלתי אפשרי לצערי, אבל אני מקווה שזה יתאפשר בהמשך.
"תמיד מדהים אותי שיש אנשים שחושבים שמשפחות אומנה עושות את זה בשביל הכסף. אף אחד לא לוקח ילדים בשביל כסף, ומי שלא מסוגל ורוצה לטפל בילדים - שום סכום שבעולם לא ישנה את דעתו. כששואלים אותי איך אני עושה את זה, אני עונה שאני לא יכולה בלי זה, שאני לא יכולה בלי נ' ושהחיים שלי סובבים סביבו וסביב הילד הצעיר שלי. וכמובן שלא הייתי יכולה לעשות את כל זה לולא המשפחה ובן הזוג התומכים שלי".
אורנה (שם בדוי), עיר בדרום
אמא לשבעה ילדים ביולוגיים, וילד אומנה אחד בן ארבע.
"בעלי ואני התחלנו באומנה לפני שלוש שנים. כהורים וכאוהבי אדם, הבנו שזו הדרך הראויה והטובה ביותר עבורנו לסייע לחברה הישראלית, ולהחזיר קצת טוב לעולם. כל מי שמכיר אותנו ידע שהחלום שלנו הוא לשמש בית אומנה לילדים שזקוקים לכך".
מה זה אומר להיות משפחת אומנה: "אומנה דורשת מחויבות אישית ומתן דין וחשבון להרבה מאוד אנשים - החל מהעו"סים, דרך הצוות החינוכי ועד להורים הביולוגיים. לצד כל החלק הבירוקרטי והתהליכים הנלווים, להיות משפחת אומנה זה בעיקר מרחיב את הלב.
"ש' הגיע אלינו בגיל שנה ושלושה חודשים, אחרי כמעט שנה שבה שהה במשפחת חירום והמתין למשפחה שתוכל לקבל אותו. הוא עבר פגיעת ראש, לא זחל וסבל מעיכוב התפתחותי משמעותי ומהפרעות אכילה.
"מכיוון שאני מגיעה מתחום הטיפול בילדים עם מוגבלויות וידעתי שיש לי את הכלים להתמודד, היה ברור לנו כבר מההתחלה שאנחנו רוצים לשמש אומנה לילדים עם צרכים מיוחדים. בעלי והילדים גם מאוד קשורים אליו, ומלבד פעם אחת בחודש, שבה הוריו ואחיו מגיעים לפגוש אותו, ש' נמצא אצלנו כל הזמן - חלק בלתי נפרד מהבית ומהמשפחה".
7 באוקטובר: "באותו יום קרה לנו נס - היינו כולנו אצל אחותי בקריית ארבע, מלבד הבן החייל שלי שהיה באותו זמן בשדרות. באותו בוקר התעוררנו ב-6:30 מאזעקות של אפליקציית פיקוד העורף בטלפון שלי, שמכוונת לאזור הדרום. אנחנו אמנם משפחה דתית, אבל באותו בוקר רבים מבני המשפחה גויסו, ובית הכנסת התרוקן מתפילה מהר מאוד.
"חיכיתי שיפתחו את הכביש, וכבר למחרת חזרתי הביתה כדי לראות את הבן שלי. הוא משרת בגבעתי, ובאותו יום הוא השתתף בקרבות קשים מאוד. כמה ימים אחרי ששבנו הביתה עזבנו שוב ונדדנו לאזורים מרוחקים יותר. בן האומנה שלי הוא אמנם רק בן שלוש, אבל הוא ילד רגיש מאוד ומתקשה להתמודד עם רעש של מטוסים.
אורנה (שם בדוי): "כשאת עושה אומנה, את לא יכולה להישאר במיטה ולא לצאת ממנה. כן, גם אם את אחרי לילות ללא שינה מרוב מחשבות על הילד שלוחם כעת בעזה, ועל הדפיקה בדלת שאולי עלולה להגיע בכל רגע. את כל הזמן צריכה לזכור שיש לך אחריות על ילד קטן שתלוי בך וזקוק לך"
"כשאת עושה אומנה, אין לך אפשרות להתרסק גם כשמאוד קשה והכול סוער מסביב. אי אפשר להישאר במיטה ולא לצאת ממנה, גם אחרי לילות ללא שינה מרוב מחשבות על הילד שלי שלוחם כעת בעזה ועל הדפיקה בדלת שאולי עלולה להגיע בכל רגע. יש לך אחריות על ילד קטן נוסף שזקוק לך ותלוי בך.
"בתקופת המלחמה אני מקבלת מעמותת מכון סאמיט יותר עזרה מאשר בשגרה; מכיוון שש' הפך להיות אלים יותר בעקבות המצב, בימים אלו יש פסיכולוגית מטעם העמותה שמלווה אותי, ולו הצמידו חונכת אישית.
"חשוב לי לומר שש' הוא בן בית אצלנו לכל דבר ועניין, והוא אהוב מאוד גם על הילדים שלנו וגם עלינו. נכון שלא מדובר במקרה קל, וככל שהוא גדל הדברים הופכים להיות קשים יותר - בפרט בימים אלו שבהם אנחנו נמצאים בבירורים כדי להבין אם ש' הוא על הרצף - אבל לא היינו מוותרים עליו בעד שום הון שבעולם".
למעלה מ-20 שנה שעמותת מכון סאמיט בפיקוח וליווי משרד הרווחה מגייסת, מכשירה ומלווה משפחות אומנה עבור ילדים ונוער בסיכון הזקוקים לבית חם ועוטף באזור ירושלים והדרום, ומלווה אותן בתהליך בעזרת צוות מקצועי ומסור. באזור הדרום יש כיום 455 משפחות אומנה המלוות על ידי סאמיט, ו-523 משפחות אומנה באזור ירושלים. בשנת 2024 הצטרפו 37 משפחות אומנה חדשות לעמותה.
פורסם לראשונה: 07:29, 04.06.24
