נכדיו של שלמה מנצור מחכים שיחזור הביתה משבי חמאס
"כפית גדושה של קפה שחור, מים רותחים - ולערבב טוב-טוב", מדקלם שגיב את הוראות הכנת הקפה כמו שסבא שלמה אוהב. "בלי סוכר, כששקית הקפה האטומה נשמרת במקפיא", מוסיפה יובל אחותו.
שלמה מנצור לא הספיק לשתות את הקפה שהכין לעצמו בבוקר 7 באוקטובר, כמדי בוקר. המחבלים פרצו לביתו בקיבוץ כיסופים, אזקו אותו והובילו אותו באלימות לרצועת עזה. מאז מוחזק מנצור - החטוף המבוגר ביותר, ומי ששרד את פרעות הפרהוד ועלה ארצה מעיראק ב-1951 - כבר 178 ימים בשבי חמאס, כשמשפחתו לא קיבלה כל אות חיים ממנו.
ב-17 במרץ היה אמור מנצור, ממקימי כיסופים, אב לחמישה וסבא ל-12, לחגוג את יום הולדתו ה-86 בחיק משפחתו. כשבועיים לפני כן היה אמור לציין 60 שנות נישואים עם אשתו, מזל. אבל שני התאריכים האלו חלפו עם מועקה גדולה בלב המשפחה והקרובים.
"ביום ההולדת שלו הכנו את 'עץ המשאלות והברכות', וחברי הקיבוץ המפונים בים המלח הוזמנו לכתוב לו ולתלות את המכתבים על הענפים", מספר שגיב. "המשפחה עשתה גם סיור במפעל גלידות, כי סבא הוא חובב גלידות מושבע, במיוחד גלידת פיסטוק".
יובל ושגיב החליטו להכין לסבא שלמה מתנה מיוחדת, ונפגשו בסטודיו קרמיקה ופיסול של אסתי קסטרו ביפו, כדי ליצור עבורו כוס קפה חדשה שתחכה איתם לשובו. "סבא היה פותח את הבוקר עם קפה ועוגה לצד חברים, ב'פרלמנט של הקיבוץ' שהיה מתכנס בבית התרבות. הוא חסר להם מאוד. כולם מתגעגעים אליו", סיפרה יובל, שהכינה כוס מעוטרת בלבבות.
שגיב בחר לכתוב על הכוס שלו "החיים שמחים בעולם הזה", כמו שכתב על שלט הקרמיקה שהכין לסבא וסבתא כילד, ונשבר כשהמחבלים פרצו לבית. הכוס לסבא, ברור לשניהם, תהיה בסימן הנגרייה שלו, עם מסור וברגים.
"סבא עסק כל חייו בנגרות וביצירה, והנגרייה היא סמל בקיבוץ", מספרים הנכדים. "הוא בנה דברים לכל הילדים והעביר להם שיעורי נגרות. ליד הבית יש לו סדנה עם כלי צורפות שהוא היה מכין ומתקן בה דברים, וחוץ מזה הוא גם עבד בלול של הקיבוץ. סבא תמיד בפעילות ובתנועה, לא עוצר לרגע, וגם אם מציעים לו עזרה הוא מתעקש לעשות הכול בעצמו".
"ואז סבתא אמרה: 'זו רק אני'"
ב-7 באוקטובר הם התעוררו בביתם בעין הבשור מהאזעקות, והסתגרו בממ"ד למשך יותר מיממה. "תמיד במצב כזה אנחנו מתקשרים לסבא וסבתא לבדוק מה איתם, והם מרגיעים אותנו שהכול בסדר", מספרת יובל. "אבל אז סבא הפסיק להגיב להודעות. ידענו שהחשמל בקיבוץ נפל, וקיווינו שהוא הצליח לברוח ולהסתתר איפשהו".
כשראו את סרטון חדירת המחבלים לכיסופים שהופץ באותו בוקר, "זיהינו מיד את גן השעשועים שצולם. זה הגן שהיינו משחקים בו כילדים, מאחורי הבית של סבא וסבתא". את כל מה שקרה באותה שבת הם יודעים מסבתא מזל (78).
"פרצו לבית שלהם בערך שבעה מחבלים. סבתא הייתה בסלון, ניסתה להתעדכן בחדשות, וסבא היה בממ"ד. הם כיוונו את הרובים לעבר סבתא ודרשו את המפתחות לרכב", מספרים הנכדים. "הם אזקו את סבא, סטרו לו והכו אותו. סבתא ביקשה מהם להפסיק, אמרה להם 'הוא אדם מבוגר, הוא לא עשה לכם כלום', אבל הם המשיכו. סבא שקל 57 ק"ג, הוא לא יכול היה לאיים על מחבלים חמושים. כשהובילו אותם לרכב סבתא הצליחה לברוח לשכנה והסתתרה אצלה עד שחילצו אותן".
רק בלילה בין שבת לראשון התקשרה סבתא מזל לבתיה, אמא של שגיב ויובל. כשזו שאלה "מה איתכם?" מזל ענתה "זו רק אני". "אמא ביקשה להבין מה עם סבא", אומרת יובל. "לסבתא היה קשה מאוד לספר לנו מה קרה".
איך סבתא מתמודדת עם המצב המורכב הזה?
יובל: "הקשר בין סבא וסבתא מיוחד מאוד. הם הולכים לכל מקום ביחד, ומדי שבוע היו מתנדבים בבסיס שליד הקיבוץ. עכשיו סבתא נמצאת במלון בים המלח, ממתינה לסבא שיחזור. את הזמן היא מעבירה בעיקר בסריגה או בעשייה למען הקהילה, למשל בהתנדבות בחמ"ל האזרחי שפועל במלון".
ומה עוזר לכם בימים אלו?
יובל: "הריקוד שומר עליי ועוזר לי להתמודד עם התקופה המאתגרת הזאת".
שגיב: "אני לומד קורס מדריכי כושר, וזה מעסיק אותי ונותן לי כוח להמשיך".
העיניים שלהם בורקות כשהם מדברים על סבא שלמה. "אני מאוד מחוברת לסבא", מספרת יובל. "מתייעצת איתו על כל דבר, משגעת אותו. הוא הכי מצחיק וזורם שיש". שגיב מוסיף: "אני זוכר איך בתור ילד הוא היה לוקח אותי לסיבוב בקלנועית, או בנה לי בובספוג בנגרייה".
אבל הזיכרונות המתוקים מתחלפים מיד במציאות, שבה הם חיים כבר כמעט חצי שנה בחוסר ודאות בלתי נסבל. "אולי סבא לא יודע שסבתא הצליחה לברוח ונשארה בחיים, או חושב שגם היא נחטפה, וזה מטריף אותו", אומר שגיב. "הוא אדם שקודם כל דואג לאחרים ואז לעצמו".
במהלך עסקת שחרור החטופים שהתקיימה לפני ארבעה חודשים, מדי יום קיוו השניים שסבא שלמה יופיע ברשימת שמות החטופים העתידים להשתחרר. "אני זוכרת רק פעם אחת שבה התקשרו להגיד שסבא לא מופיע ברשימה, ובכל פעם כשלא התקשרו - קיווינו שאולי הפעם זה יקרה", מספרת יובל. "זו הייתה שמחה מהולה בעצב, כי למרות הכול שמחנו מאוד על אלו שכן שוחררו.
"יש לי תחושה שהוא חי, מוחזק בבית של משפחה בעזה", היא מוסיפה. "אני גם מקווה ורוצה להאמין שהוא יודע שאנחנו בסדר, ועושים הכול כדי להחזיר אותו כמה שיותר מהר".
