בערב מוצאי שבת האחרונה הטלפון צילצל בבית משפחת ארנטל בירושלים. על הקו, ילדה המתמודדת עם מחלת הסרטן. "היא כל כך בכתה שהיה לי קשה להבין מה היא מספרת לי מבעד לדמעות", מספר חיים ארנטל, מייסד עמותת "זיכרון מנחם". "היא סיפרה לי על חום שעלה, ספירת דם נמוכה והבנתי שמצבה הרפואי החמיר. עוד כמה נשימות עמוקות והיא הצליחה לספר לי שהיא חוששת שאולי הרופאים לא יאפשרו לה להצטרף למחנה".
ארנטל ממשיך: "לא הבדיקות שהתריעו על חשש לזיהום ולא המצב הרפואי שהדרדר, אי היציאה למחנה החורף היא שגרמה לילדה המקסימה לבכות בכי תמרורים, וזו התמצית של המחנות של זיכרון מנחם".
בתחילת השבוע יצא לדרך מחנה החורף של העמותה, זו השנה ה-30 ברציפות, עם למעלה מ-120 ילדים וילדות חולי סרטן, שזכו להפוגה חשובה משגרת הטיפולים ומבתי החולים, לנופש שישכיח את תלאות המחלה ויזכיר להם שהם עדיין ילדים.
אופנועי ים, צלילות, רכיבה על גמלים, פארק חבלים, החלקה על הקרח ועוד שפע של פעילויות שמתרכזות בחמישה ימי המחנה, המלווים כל העת על ידי המתנדבים והמתנדבות של העמותה, וצוות רפואי הכולל שישה רופאים בכירים וארבע אחיות מנוסות מבתי החולים הגדולים בישראל שמגיעים בהתנדבות.
אותה ילדה שהתקשרה לארנטל יצאה גם יצאה למחנה. "ביומנו השלישי במחנה, ספירות הדם שלה נראו טוב יותר מכפי שהיו בחודשים האחרונים. ואולי זו תמצית המשמעות של מחנות זיכרון מנחם?", מסכם ארנטל.
את מחנות הנופש לילדים חולי סרטן ייסדו חיים ומירי ארנטל, מייסדי העמותה וחתני פרס ישראל, לפני 32 שנים, חודשים ספורים אחרי הקמת העמותה שנועדה להנציח את בנם בכורם מנחם שנפטר לאחר התמודדות עם מחלת הסרטן. מתוך היכרותם האישית והכואבת הקימו עמותה שמספקת מענה לצרכים שונים של הילד החולה ושאר בני משפחתו.
"פתאום אני מוצא את עצמי מטפס"
"אחד הדברים הראשונים שהחלטנו עליהם זה מחנות הנופש לילדים", משחזרת מירי ארנטל. "בפעמים הראשונות הוצאנו מעט ילדים בכל פעם. הורים חששו לשלוח, רופאים מיאנו לחתום על שחרורים, אבל לא ויתרנו כי ידענו מה כוחם של מחנות הנופש. הם נותנים יעד. נותנים מטרה לילדים, והמטרה הזו גורמת להם לשתף פעולה עם הרופאים, לעבור את הטיפולים, לאכול גם כשאין חשק ולרצות את הרופאים – העיקר להגיע ליעד, לעלות על הטיסה או האוטובוס ולצאת לחמישה עד עשרה ימי מחנה, בארץ או בחו"ל".
ארנטל מסבירה כי המשיכה למחנות נובעת מכך שלמשך מספר ימים הילדים מתרחקים משגרת הטיפולים והזריקות, עוזבים הרחק מאחור את מסדרונות בתי החולים המאיימים ומבטי הרחמים הננעצים בהם ולמעשה חוזרים להיות ילדים. לא ילדים חולים, לא ילדים עם סרטן – אלא ילדים. כאלה שעושים מלחמת כריות במטוס בדרך ליעד, ששרים עד צרידות באוטובוסים, שעושים פרצופים למצלמה ומשתתפים בפעילויות אקסטרים וכיף כאילו לא לפני רגע הגיעו למקום על כיסא גלגלים.
כך למשל איתי בן ה-14, המתנייד על כיסא גלגלים וקביים. כשהגיע ביום הראשון לפעילות בפארק חבלים חשב שיצטרך לשבת בצד עד לסיום הפעילות. "לכמה רגעים הרגשתי מאוד עצוב. רציתי גם אבל מה לי ולזה?" הוא מספר. "ואז הגיע המדריך שלי והתעקש שאני אנסה. כולם הריעו לי בצעקות ותופים ופתאום אני מוצא את עצמי מטפס והולך ועובר מתחנה לתחנה. אני לא זוכר מתי הרגשתי ככה", הוא מחייך.
עבור ניר בן ה-12, זהו המחנה הראשון. "לילה לפני היציאה למחנה לא הצלחתי לישון בכלל מרוב התרגשות. אנחנו רק בתחילת המסע וכבר הכרתי פה כל כך הרבה חברים חדשים. האווירה פה מדהימה ואני צובר כאן חוויות שילכו איתי לכל החיים. רגע אחד שנצרב לי בזיכרון במיוחד הוא הרגע שבו עליתי על האופנוע ים. ההנאה, ההתרגשות, האווירה – אני לעולם לא אשכח את התחושה המדהימה הזאת", הוא מודה.
לנעמה בת ה-17 מדובר באור בקצה המנהרה. "בחודש האחרון לפני כל טיפול הייתי סופרת את הימים למחנה, ממש ככה", היא מספרת אחרי פעילות אקסטרים בים האדום. "בבית החולים אין לי כמעט חברות בגיל שלי וידעתי שכאן אהיה חלק מקבוצה גדולה של ילדים בגילי, שמבינים אותי ומתמודדים כמוני וממש חיכיתי לזה. יש פה קבוצה מדהימה ואני רגע אחד לא לבד. כבר קבענו להיפגש בעוד שבועיים. זה כמו קייטנה".
המחנות האלה שמעניקים לילדים אי של שפיות, הם גם האואזיס של המשפחות. של הורים שיכולים להניח רגע את הראש ולא לדאוג לתרופות ולבדיקות ולספירות. לאחים הבריאים שמקבלים את אמא ואבא בבית, פנויים עבורם. פנויים לעצמם.
"יש לי עוד שלושה ילדים מלבד בתי רומי", מספרת רחלי מירושלים. "זר לא יבין את הקושי לתחזק בית בזמן שיש ילד חולה, שנכנס ויוצא מאשפוזים, שצריך בדיקות, שצריך מעכבים, שכל טיפוס של חום מבהיל אותנו לרופא או לאשפוז. זה לא היה לי פשוט לשחרר את הבת שלי ועוד לחמישה ימים, אבל מניסיון של המחנה הקודם ובעצת הורים אחרים, אני משחררת ואני רואה איך הרווח הוא משולש: גם רומי חוזרת עם מאגרי אנרגיה, גם האחים שלה זוכים לראות אותנו קצת יותר בבית וגם אני צוברת כוחות. הסרטן זה מרתון, וכל רגע של מנוחה מקנה מאגר כוחות להמשך הדרך".
"מניסיון של 32 שנים חשוב לי שיידע ותדע כל אדם בישראל ובעולם, עד כמה כוחה של הנפש חשוב להתמודדות עם מחלת הסרטן ולמעשה עם כל משבר. עד כמה חשוב להעניק לכל אדם, צעיר כבוגר, אתנחתא מהתלאות ובריחה מהמציאות, ולו הקצרה ביותר", מסכם ארנטל.
"בימים אלה עם ישראל חוגג את חג החנוכה ונס פח השמן. נסים קורים. רק תסתכלו בספירות הדם המשתפרות, בתיאבון, ובצחוק הילדים. רק תביטו בילדה שבכתה רק לפני יומיים שלא תוכל לצאת למחנה והיום רוקדת ב'אייס מול' אילת, ככה, פשוט. כמו הילדה שהיא".
