בשיתוף ארגון פתחון לב
עם תחילת השבוע ירדו משאיות של פתחון לב לדרום ועלו גם לגזרה הצפונית, שם פגשו את חיילי היחידות שקיבלו מידיהם אספקת סלי מזון, ארגזי ציוד חם לחורף, ערכות הגיינה ומוצרי טואלטיקה רבים.
(אדהם, האני ושקד אומרים לכם תודה על הנתינה. צילום: פוני מסיקה)
בין חיילי המילואים בגזרה הצפונית היה האני הנו, בן 44 מג'וליס, נשוי ואב לשלוש בנות, המשרת במחלקת ארטילריה בחטיבה 213 עוצבת האש. "קראו לי ממש ביום שבת כשהחלה הלחימה ואני נמצא כאן כבר ארבעה שבועות", מספר האני. בתקופה הזו כבר התפרסנו לאורך כל קו הגבול הצפוני וברגע שיגידו לנו קדימה, אנחנו מוכנים להתקדם הלאה״.
יחד עם זאת, ולמרות שהאני הצליח מדי פעם לראות את המשפחה, הוא מספר על הגעגועים ועל הקשיים. "יצא לי פעם אחת לראות את הבנות שלי ובפעמיים נוספות שיצאתי לפרק זמן קצר הבנות ישנו כבר. למרות זאת נתתי להן חיבוק שידעו שהייתי פה ושאני איתן", הוא מספר. "התקופה הזו מאוד לא פשוטה לאשתי במיוחד, שעובדת הרבה יותר קשה ממני. היא ממשיכה לעבוד בקופת חולים כללית ובנוסף לזה היא לוקחת את כל הנטל של המשפחה. מאוד לא קל עם שלוש בנות שהיו צריכות ללמוד בזום ופתאום חזרו ללמוד, זו התמודדות לא פשוטה״.
כשהאני מדבר על התרומות החשובות שמגיעות מ'פתחון-לב' ואחרים, הוא אומר ש"מחמם את הלב לראות את כל התרומות שמתגייס אליהן כל בית ישראל, חילונים דתיים, דרוזים, כולם. אפילו חלק מערביי ישראל שלחו תרומות, קיבלנו ארוחת בוקר מחומוסייה בשפרעם, כולם מתגייסים בצורה הכי יפה שיש. תמשיכו לתרום ולעזור, זה מחמם את הלב ונותן לנו כוח להמשיך הלאה״.
"חשוב לי שיהיו כולם חזקים, שלא לרגע נאבד את הכוח שלנו. אף אחד לא ציפה לזה, אנחנו צריכים להסתגל מהר ולעשות הכל לנצח. אין דרך חזרה ואי אפשר ללכת לישון עם מה שקרה. אני שומע מחיילים שהם חשים ברע ואפילו שוקלים לעזוב אם לא יהיה סטטוס קוו חדש - מול תחושה אי אפשר להתווכח. אנחנו צריכים לקבוע עובדה שהביטחון חוזר", הוא מסכם.
״קיבלנו את המכה הכי קשה שיש. הגדוד היה בהלם״
בהמשך הנסיעה על קו הגבול בגזרה הצפונית, פוגשים מתנדבי 'פתחון-לב' את אדהם שואח, בן ה-36 מירכא. אדהם, נשוי עם ילדה בת 3, הוקפץ למילואים כמה שעות לאחר תחילת הלחימה, ומאז אותו יום ראה את המשפחה למשך מספר שעות בלבד וחזר לגזרה, ממש 200 מטרים מגדר המערכת. אדהם מספר כי בין הטלפונים הקצרים הבייתה, יש הרבה געגועים. "אין מה לעשות כרגע, אומרים תודה על מה שיש וצריכים להיות חזקים״.
את המלחמה פגש אדהם אישית. "רבים נפצעו ונהרגו בגזרה שלנו, ביניהם המג"ד שלנו סא"ל עלים סעד. בשירות החובה הוא היה המ"מ שלי, ובמילואים מפקד גדוד חרב בחטיבה 300 אליה אני משתייך", הוא מספר. "קיבלנו את המכה הכי קשה שיש. כולם היו מחוברים אליו, ואנחנו נזכרים בו וזוכרים אותו בכל הרגעים של היום כי תמיד היה קרוב אלינו. כל הגדוד היה בהלם, בשוק. הוא בדיוק היה בחפיפה והיה אמור לצאת לפנסיה בעוד 10 ימים״.
בימי שגרה הוא משרת ביחידת נחשון בשירות בתי הסוהר ומספר על הקשר עמם בתקופה הזו. "הם כל הזמן איתי בקשר, אפילו הלכו למשפחה שלי וביקרו אותם, וגם באו אליי לפה, ביקרו אותי והביאו לי תרומה מהיחידה. השב"ס מאוד תומך בנו. התרומות שלכם בפתחון-לב מחזקות אותנו ואנחנו מבקשים מכולם להמשיך ולסייע. זה מחמם את הלב שאנשים חושבים עלינו ותורמים למאמץ המלחמתי״.
למרות הקושי, אובדן מפקד הפלוגה שהיה עבורו גם חבר קרוב, והגעגועים למשפחה ולבת הפעוטה, הוא אומר בקור רוח כי "ימשיך להילחם וימשיך לשמור על בטחון המדינה. ננצח ונחזיר את כל החטופים למשפחות שלהם. ביחד ננצח, דרוזים, יהודים, לא משנה מי, ביחד נשמור על כולם״.
״אנחנו משתדלים לחזק את העורף אחרי שהוא חיזק אותנו״
מתנדבי פתחון-לב ממשיך במסעם הגבול הצפון, ומורידים עוד ועוד ארגזי סיוע, ביגוד ומזון במוצבים. לא עובר זמן רב עד שהגיעו לבסיס נוסף בו פרקו את המשאית פעם נוספת. כאן, פגשו את שקד שיף, תושב מושב רמות השבים, ביחד עם אשתו והכלבה שלהם.
שיף (29), פועל במילואים בשני כובעים וממלא שני תפקידים. בנוסף להיותו לוחם בצוות הבוגר של יחידת פלחה"ן חטיבת הנח"ל, המיומנת בפיצוץ וזיהוי מוקשים ודברי חבלה נוספים, הוא הצטרף אף לצוות שפועל מאחורי הקלעים בלוגיסטיקה, שינוע והיערכות. הוא מספר כי למרות שהמלחמה מתמקדת כרגע באזור הדרום, "בכל התקופה הזו יש התחממות ואירועים ביטחוניים בגזרה הצפונית״.
"הוקפצנו באזור השעה 15:00 בצהריים ביום שבת. קמתי בבוקר לאזעקות וחזרתי לישון. אחרי עוד שעה שעתיים, כשהאזעקות ממשיכות, ישבתי עם אשתי, צפינו בחדשות והזדעזענו ממה שראינו. תוך כדי שאנחנו רואים את התמונות והשידור מהשטח, לא היה לי ספק שאני הולך להיות מוקפץ", הוא מספר.
"אנחנו מצליחים להיות בקשר עם שיחות טלפון מדי פעם, וגם מבחינת אוכל וציוד העורף דואג לנו מעל ומעבר ובהדדיות מדהימה. זה היה גם בצוק איתן, אבל הפעם זה בכמה רמות יותר", אומר שיף, למרות שלדבריו קיימת דאגה בבית. "יש דאגה, קצת יותר קשה להיות מרחוק, לראות טלוויזיה ולהתעדכן בכל פרט קטן מבלי שאתה נמצא כאן. היום אנחנו משתדלים לחזק את העורף, אחרי שהעורף חיזק אותנו. זה לא פחות חשוב״.
שקד, מנהל פרויקטים בחטיבת מערכות המידע של אחת מחברות התרופות, אומר שהשגרה הופכת להיות לא מובנת מאליה. "הדבר שאני הכי מתגעגע אליו בבית זה קודם כל אשתי והכלבה, ואחר כך לבית, לשגרה. יומיים לפני אתה יושב עם חברים ופתאום באמצע היום לוקחים אותך. אנחנו מתלוננים על השגרה, אבל לא יודעים כמה היא חשובה לנו, יש לנו נטייה לשכוח מהר מה חשוב ואני מקווה שהפעם זה לא יקרה״.
"לחיילים ולמשפחות זה קשה כרגע, אבל בסוף ננצח. אנחנו תמיד מנצחים. יש פה מערכה שנראית ארוכה, אבל אנחנו נערכים לה. צריך להיות חזקים ולחזור לשגרה מקסימלית כדי שיהיו לפחות כמה עשורים של שקט, שהילדים שלנו יוכלו לגדול בשקט״, מסכם את דבריו.
״מתפלל שנהיה מאוחדים אחרי המלחמה הזאת״
באותה השעה עושה את דרכה משאית נוספת של ארגון 'פתחון-לב' בין המוצבים בדרום, שם פגשו את שלמה המתגורר בצפון הרחוק של ישראל, שמשרת ביחידת החירום של חטיבת הצנחנים הסדירה.
שלמה, נשוי ואב לשלוש בנות, מצא את עצמו בלי לחשוב פעמיים, כבר ב-12:00 בצהריים על מדים בדרך ליחידה באותו יום שבת בה החלה הלחימה. מאז, בחודש הלחימה, ראה את אשתו והבנות רק למשך 24 שעות. "יש לנו קשר טלפוני בינתיים ושיחות וידאו אז מצליחים לשמור על שפיות", הוא מספר, זאת למרות שהבנות שואלות אותו כל הזמן מתי הוא חוזר. "לא לי ולא לאשתי יש תשובה לזה, אז מנסים להעביר נושא״.
שלמה, נשוי ואב לשלוש בנות, מצא את עצמו בלי לחשוב פעמיים, כבר ב-12:00 בצהריים על מדים בדרך ליחידה באותו יום שבת בה החלה הלחימה. מאז, בחודש הלחימה, ראה את אשתו והבנות רק למשך 24 שעות. "יש לנו קשר טלפוני בינתיים ושיחות וידאו אז מצליחים לשמור על שפיות", הוא מספר, זאת למרות שהבנות שואלות אותו כל הזמן מתי הוא חוזר. "לא לי ולא לאשתי יש תשובה לזה, אז מנסים להעביר נושא. ילדים לא תמיד מצליחים להבין, ולמרות ששתי הגדולות שלי (16 ו-10) עוד מבינות, עם הקטנה (8) זה יותר קשה״.
שלמה מספר כי עם תחילת הלחימה העמידו סוללת טילים ליד מקום מגוריו, ואשתו עם שלושת הבנות עברו להתגורר בדירה ששכרו בטבריה, ולמרות שהבת הגדולה לא לומדת כעת, שתי הבנות הקטנות לומדות במסגרות שהוקמו לטובת משפחות מפונות.
אלא שהמחשבות של שלמה לא מסתיימות פה, ונודדות גם לצד הכלכלי של המלחמה. "אני גם שכיר וגם עצמאי. עובד כשכיר בנמל חיפה וכעצמאי יש לי עסק תיירותי. העסק קרס והכל נגמר. כמו בתקופת הקורונה פלוס מינוס ויש ביטולים יש התמודדות כלכלית לא פשוטה גם אצל אשתי שאף היא עצמאית ועובדת בתחום החתונות עם איפור ותסרוקות. הכול נעצר. עוד מוקדם מדי ולא מדברים עדיין על מה עושים וזה כמובן תלוי בפיצוי של המדינה", הוא אומר.
וביחידה עצמה? מצב הרוח טוב ושלמה אומר שכולם מאוחדים. "אנחנו מאוד מאוד מגובשים, חדורי מטרה, מוכנים ללכת עד הסוף ולאן שצריך. מבחינתי המסר 'חזקים עכשיו מאוחדים אחרי זה' הלוואי, ואני מתפלל לכך, שנהיה מאוחדים אחרי המלחמה הזו. אנחנו עייפים מהפילוג. למרות זאת, אצלנו פה כולנו אגרוף אחד חזק בשביל מדינת ישראל והתושבים״.
״תמשיכו לעזור. הסיוע שלכם מגיע לאנשים שזקוקים לו״
(שיראל רייש, עובדת סוציאלית מאופקים, במסר מחזק. צילום: פוני מסיקה)
בנוסף לסיוע לחיילים המשיכו ב'פתחון -לב' גם השבוע להעניק סיוע למשפחות יישובי הדרום והצפון ושילחו מאות סלי מזון והגיינה. אחת מהמשאיות הגיעה לאגף הרווחה והשירותים החברתיים באופקים, שם התקבלו פניות רבות בבקשה לסיוע במוצרי ספיגה וציוד לתינוקות ולקשישים, ומתנדבי הארגון הגיעו עם הציוד.
שיראל רייש, עובדת סוציאלית לתחום הזקנה באגף לשירותים חברתיים, סיפרה כי דווקא ב'פתחון-לב' פנו אליה על מנת לבדוק אם עולים צרכים שהאגף צריך להתמודד עמם. "הכנו ערימה של ציוד שאנחנו זקוקים לו במטרה להחזיר את היישוב לשגרה מסויימת ובאמת הגיעה לכאן משאית הבוקר עם כל המוצרים שנוכל עכשיו לחלק לכל מי שפנה אלינו״.
"אני רוצה להגיד תודה לכל מי שתרם ומסייע למאמץ המלחמתי. תמשיכו לעזור, הסיוע שלכם מגיע לאנשים שזקוקים לו. אני מאחלת לכולנו לחזור לימים שקטים ולשגרה רגועה בעם ישראל", אמרה שיראל.
בשיתוף ארגון פתחון לב
פורסם לראשונה: 07:00, 30.10.23
