בשיתוף מפעל הפיס ואתר שווים
שי רלר ואסף גרינבוים בשיחה מעוררת השראה
(צילום: נוויל האריס)
לאופן שבו אנחנו רואים – או לא רואים בכלל - אנשים עם מוגבלות על המסך בקולנוע ובטלוויזיה יש תפקיד משמעותי. לתקשורת יש השפעה עצומה על היחס של אנשים עם מוגבלויות כלפי עצמם ועל היחס של החברה כלפיהם.
אחד מכל חמישה אנשים באוכלוסייה הוא אדם עם מוגבלות. מדובר בקבוצת מיעוט גדולה מאוד שעדיין מופלית לרעה בתחומים רבים ושכמעט אינה זוכה לייצוג הולם בנוף התרבותי. מלבד העובדה שהיעדרם מהמסך גורם להם להרגיש חריגים ושקופים, רבים מהם מספרים כי החלום לעבוד בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה נגוז בדרך כלל בגיל צעיר כשהם מבינים שבתי הספר למשחק וההפקות אינם מונגשים עבורם.
במסגרת הפודקאסט "שווים בתעסוקה", הפרויקט המשותף למפעל הפיס, "ידיעות אחרונות", ynet ואתר שווים, שוחח שי רלר, שהפך נכה לאחר תאונה בטיול אחרי צבא בנפאל, עם אסף גרינבוים, מבכירי עולם הטלוויזיה הישראלית, שהפך לנכה בילדותו – על שילוב אנשים עם מוגבלויות בסרטים, בסדרות ובכלל בתעשיית הבידור.
לפי נתונים מסקרים שונים, אנשים רוצים לראות יותר אנשים עם מוגבלויות על המסך שלהם. במחקר שפורסם ב-2019 על ידי קרן רודמן, נמצא שאף שמחצית ממשקי הבית בארה"ב מעוניינים בייצוג אותנטי של אנשים עם מוגבלויות על מסך הטלוויזיה, רק 22 אחוז מדמויות עם מוגבלויות משוחקות בפועל על ידי שחקנים עם מוגבלויות. בארה"ב גופי תקשורת גדולים כבר התחייבו להנגיש אודישנים לשחקנים עם מוגבלות בסרטים ובסדרות טלוויזיה, אך אצלנו בישראל הנושא עדיין מדשדש.
שי: אמנם אנחנו רואים בשנים האחרונות קצת יותר אנשים עם מוגבלויות...
אסף: "אתה רואה את זה בטלוויזיה. אני חושב שזה אחד הדברים הכי מדהימים, בארה"ב קוראים לזה תור הזהב של אנשים עם מוגבלויות, כי אנשים בתעשייה הבינו את הכוח והבינו שזה מביא רייטינג. יש קהל צופים גדול שרוצה להתרגש ורוצה לקבל השראה מדמויות כאלה, ולכן אני חושב שבשנתיים האחרונות רואים יותר ויותר אנשים עם מוגבלויות על המסך, יש יותר סדרות שעוסקות אך ורק באנשים עם מוגבלות, גם בנטפליקס ובמקומות אחרים וגם בארץ, יש פתיחות הרבה יותר גדולה וגם הריאליטי פתח פתח מאוד גדול לעולם הזה".
"אתה מכיר את תחום הריאליטי מקרוב".
"אני יכול להגיד לך שכשהייתי המלהק הראשי של 'האח הגדול', בשנת 2014, הכנסתי את איתם, אדם עיוור שנכנס עם הכלב שלו. לי זה חשוב באופן אישי בגלל שיש לי מגבלה ובגלל שאני עובד כל כך הרבה שנים בטלוויזיה, לשלב אנשים עם מוגבלות על המסך".
למה זה מסר חשוב לדעתך?
"קודם כל מבחינת הצופים, 'לנרמל' את העובדה שיש אנשים עם מוגבלות שיכולים לעשות הכל, כולל להיות גם על המסך ולהיכנס למדיום שהוא חזותי, שבו רואים אותם. וזה חשוב גם עבור אנשים עם מוגבלויות שידעו שהדלת הזאת פתוחה, שהם יכולים לחלום לעבוד בתעשיית הטלוויזיה. אני בתור עורך כבר שנים רוצה להכניס אנשים עם מוגבלויות שיעבדו יחד איתי בטלוויזיה ואני לא מוצא. בין היתר בגלל שאנשים עם מוגבלויות לא מאמינים שיקבלו אותם בכלל. אמנם אין לנו עדיין מנחה בפריים־טיים שהוא עם מוגבלות, אבל גם נגיע לשם".
כמה לך, כאדם נכה, היה קשה להיכנס לתעשייה הזו?
"אנחנו יכולים לדבר הכי פתוח בעולם. יש לנו מגבלה, אנחנו לא אנשים רגילים. חיי היומיום שלנו לא נראים כמו של אדם רגיל. אנחנו משתדלים כל הזמן להתנהל ברמה היומיומית בדרך שבה נהיה כמו אנשים רגילים, אבל אנחנו לא. וזה בסדר, אנחנו אוהבים את מי שאנחנו.
"אני חושב שהיה לי קשה בתחילת הדרך. למשל, כשהייתי תחקירן והיה לי דד-ליין של תחקיר שהייתי צריך להקליד, הייתי נשאר בלילות במשרד, אף אחד לא היה יודע. הייתי מתחיל את התחקיר בבוקר כמו כולם ובלילה הייתי נשאר, הייתה לי חולצה להחלפה כדי שאף אחד לא יידע שנשארתי מהיום לפני, אבל למרות הכל הגשתי את התחקירים שלי בזמן. הדלתות מהבחינה הזו היו פתוחות והן היו תלויות בכמה אני מוכשר או לא. כנראה שהייתי מספיק מוכשר בשביל להתקדם הלאה ולהיות עורך בכיר בטלוויזיה".
וחוץ מלהאמין אני חושב שכמו שאמרת, צריך לעבוד מאוד קשה.
"כן, צריך לעבוד מאוד קשה. אני יכול להגיד שיש דברים שאני לא עושה בגלל שאני מודע למקומות שהמגבלה שלי באמת מגבילה אותי. יש כל מיני תוכניות שאני לא עושה בגלל הבעיה הפיזית שיש לי. בהתחלה היה לי מאוד קשה להגיד שאני לא יכול. אבל היום, מתוך זה שעשיתי, נפגעתי והבנתי שזה לא בשבילי, הבנתי שיש דברים שאני לא יכול לעשות. אבל את מה שאני עושה היום, עריכת תוכן וליהוק, אני עושה באהבה גדולה ואני עובד קשה".
כמה מלהקים או עורכי תוכן או עורכים בכלל קיימים היום בתעשייה, חוץ ממך, ויש להם מגבלה?
"אני אישית לא מכיר אף אחד".
אולי זאת הבעיה. לא זה שאתה לא מכיר אלא העובדה שאין כאלה.
"אני חושב שזו ביצה ותרנגולת. כי בעצם אנשים עם מוגבלות לא מאמינים שהם יכולים להגיע למקום הזה וחושבים שהדלתות סגורות. ולמה הן סגורות? כי הם לא רואים את זה מול המסך.
"כשבאתי לביטוח לאומי שעוזר עם המימון של הלימודים וסיפרתי להם שאני רוצה ללמוד קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטה, הם לא רצו לעזור לי לממן את הלימודים".
"הם אמרו לך שלא תצליח לעבוד בזה".
"בדיוק, הם אמרו לי שלא אצליח למצוא עבודה. אמא שלי אמרה לי: 'אתה תלמד את מה שאתה רוצה ללמוד ואנחנו נשלם לך על הלימודים'. בסופו של דבר, כשהפכתי להיות עיתונאי וקיבלתי את תעודת העיתונאי שלי, הדבר הראשון שעשיתי זה הלכתי לביטוח לאומי לאותו אדם שאמר לי שאני לא אצליח להגיע לשם".
"אני חושב שזה אפשרי אבל פונה לכמה נדבכים. אחד זה למעסיקים או לבימאים, יוצרי סרטים וסדרות, כדי שיבינו שאנשים עם מגבלה יכולים. ומהצד השני הפנייה היא לאנשים עם מגבלה שיאמינו בעצמם ושיאמינו שמגיע להם.
"אני חושב שהגיע הזמן בשנת 2023 שיהיה גם מנחה לתוכניות בטלוויזיה, או כתב שיהיה מודל לחיקוי. יש מספיק אנשים מוכשרים שיכולים להיות בפרונט. כי הפרונט, עצם העובדה שרואים את זה, זה מאוד חשוב. גם עבור אנשים 'רגילים' שיראו אנשים עם מוגבלות, אז היחס שלהם לאנשים שרואים ברחוב ישתנה".
מעסיקים, מעוניינים להציע קורסים ייעודיים או משרות לאנשים עם מוגבלויות? מלאו כאן את פרטיכם
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף מפעל הפיס ואתר שווים
