"אם דן היה בחיים, לא היינו פה. הוא לא היה עוזב את המושב לרגע. המושב היה הכל בשבילו", סיפרה חן אסולין (35), ששכלה את בעלה דן ז"ל, הרבש"ץ של מושב מבטחים שנפל בקרב על הבית ב-7 באוקטובר. חן, יחד כ-700 בני משפחה של לוחמי כיתות כוננות מהעוטף, הוטסו לשבוע בניו-יורק ומיאמי בנובמבר האחרון כהוקרה על תרומתם למדינה מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל".
המשפחות הישראליות התארחו בבתים פרטיים בקהילות יהודיות, שקיבלו אותן בזרועות פתוחות, באמצעות מיזם "פרוג'קט 24", שנועד לחבר בין קהילות ישראליות שנפגעו ב-7 באוקטובר ליהדות התפוצות. חן ושני ילדיה הקטנים, ארין בת השנתיים ואליה בן 11 החודשים, התארחו בביתה של משפחת בטץ' ואם המשפחה, דברה, עטפה אותם מכל כיוון. "החיבוק פה נעים מאוד," שיתפה חן. "החיבור שנוצר פה הוא מעבר לכל דמיון. דברה פתחה את הלב ואת הבית שלה בצורה מדהימה. עכשיו יש לנו משפחה נוספת".
חן לא שוכחת את בוקר 7 באוקטובר, כשדן, שנלחם על הגנת מושב מבטחים והאזור, יצא ולא חזר. "הוא התלבש זריז ואמר לי, 'זאת העבודה שלי, אני יוצא'. חשבתי אזעקות, לא משהו אחר", סיפרה. "אבל כשהוא הפסיק לענות לטלפון, התחושה הקשה התחילה לחלחל. אמרתי לעצמי, אולי נפל לו הטלפון, אולי הוא לא שומע. רק בשתיים בצהריים באו לספר לי שהוא נהרג. באותו רגע, חרב עליי עולמי".
"כששמעתי על המשלחת לא היססתי. ב-7 באוקטובר הרגשנו כאן במיאמי נואשים, שאין לנו איך לעזור", אמרה המארחת דברה בטץ'. "ארין לא רוצה לחזור", חייכה חן. "היא נהנית כאן מאוד. הגינה, הים - זו חוויה שהיא לא מכירה. אבל גם אם כיף פה, הבית שלנו הוא בישראל. אם דן היה בחיים, לא היינו פה. הוא לא היה עוזב את המושב לרגע. המושב היה הכול בשבילו".
המסע למיאמי הפגיש את חן עם קהילה חמה ומחבקת. "לא חשבתי שיש יהודים שחיים כל כך רחוק ממני ושאני כל כך חשובה להם," שיתפה. "פגשתי כאן מישהי שסיפרתי לה על דן, והיא בכתה כאילו הכירה אותו. בכי של כאב אמיתי, של מישהו שמרגיש קרוב".
חברי כיתת הכוננות מהעוטף ובני משפחותיהם עלו לבמה המרכזית בפתיחת טקס המכביה במיאמי עם שלטים הנושאים את שמות היישובים שעליהם הגנו, ביניהם זיקים, אור הנר, יכיני ומבטחים, ועמדו על הבמה דקות ארוכות כשהקהל היהודי-אמריקני הריע להם ללא הפסקה. "לא ציפינו לכזה חיבוק," סיפר ברק כהן מקיבוץ אור הנר, שהשתתף בטקס יחד עם אשתו ובנותיו.
באחד הערבים, סאנשיין, שהגיעה לישראל מהפיליפינים בגיל 13 עם אמה, אמרה לקהל המארחים: "אתם מזכירים לנו שאנחנו לא לבד בעולם הזה". באותה השבת משפחתה של סאנשיין רצה מיד לממ"ד ובעלה של סאנשיין, דור יצא להילחם במחבלים כשהיא נשארת בממ"ד עם שני ילדיה. כשהיא בהיריון עם ילדה השלישי, היא עמדה על הבמה בפלורידה ואמרה: "העתיד לא ודאי, אבל הילד הזה שבי הוא הוכחה שאנחנו לא נכנעים. זה הניצחון שלנו. אנחנו נבנה הכול מחדש – יחד".
הפרויקט נוצר מתוך הצורך לגשר בין קהילות ולהעניק לישראלים לא רק תמיכה חומרית, אלא גם חיבוק אנושי ומשפחתי. "הטסנו מאות משפחות ב־11 מטוסים, וכל משפחה ישראלית קיבלה משפחה אמריקנית מארחת. לראות אמא אמריקאית שמרדימה תינוק ישראלי או ילדים שמכנים את המארחת 'סבתא' – זה משנה חיים. זו לא תרומה, זו נתינה של ממש, וזה מחולל שינוי עמוק אצל כולם", סיפר דניאל גרדוס, ממייסדי מיזם פרוג'קט 24. "האמריקאים פתחו את בתיהם ואת ליבם", סיכם.
המציאות ההיא של הטבח הנורא שהתרחש באזור מגוריה נראית לעדי אסרף בת ה-11 מקיבוץ זיקים כחלום רחוק, כשהיא שטה על יאכטה באגמים של פלורידה לצד משפחתה ומשפחות נוספות מהעוטף. "זה כיף לדעת שיש אנשים שרוצים לארח ולחבק אותי ואת המשפחה שלי", היא אמרה בשדה התעופה במיאמי, רגע לפני הטיסה חזרה לישראל.
"הטסנו מאות משפחות ב-11 מטוסים, וכל משפחה ישראלית קיבלה משפחה אמריקנית מארחת. לראות אמא אמריקנית שמרדימה את תינוק ישראלי או ילדים שמכנים את המארחת 'סבתא' – זה משנה חיים. זו לא תרומה, זו נתינה של ממש, וזה מחולל שינוי עמוק אצל כולם", מספר דניאל גרדוס, ממייסדי מיזם "פרוג'קט 24".
אחד מאבני היסוד של הפרויקט היה תהליך התאמה אישי בין המשפחות הישראליות לאמריקניות, שארך חודשים. בפרויקט דאגו שכל הפרטים יילקח בחשבון - ממספר הילדים וגילם, תחומי עניין משותפים, מגבלות תזונה ועד לאורח חיים. המטרה הייתה להבטיח שכל משפחה תרגיש ממש בבית. "האמריקנים פה פתחו את בתיהם ואת לבם", אומר גרדוס.
"החיבוק שהמשפחות הישראליות קיבלו כאן הוא מעבר לכל ציפייה", אומרת אורטל הבר, שותפה במיזם. "בסוף יש רובד חדש בחיבור בין יהודי התפוצות לבין ישראל. הבאנו את המשפחות הישראליות אל המשפחות האמריקניות ואנחנו מראים להם את ההשפעה של זה בעיניים שלהם. כשהם, האמריקאים היו שולחים כסף הם לפעמים לא ראו את ההשפעה של זה. פה כולם הגיעו מחובקים. זה משנה להם חיים. לא חשבתי עד כמה עמוק זה הולך להיות".
הפרויקט נוצר מתוך הצורך לגשר בין קהילות ולהעניק לישראלים לא רק תמיכה חומרית, אלא גם חיבוק אנושי ומשפחתי. "כשאירועי ה-7 באוקטובר קרו, ידעתי שזה הרגע שבו אני צריך להניע את הקהילה היהודית בארצות הברית לפעולה", שיתף גרדוס. "בדרך כלל, האמריקנים רגילים לפתור בעיות בכסף, אבל כאן ביקשנו מהם לעשות משהו אחר - לפתוח את הבתים שלהם. זה לא חיבור רגעי, זה קשר שנוצר לכל החיים".
