אם הייתי נדרש לתאר את הבחורה שיושבת מולי הייתי משתמש בשתי מילים, עדינות נפש, ודפנה טל היא אכן כזו, עדינה, שקטה וביישנית. מה שהופך את הסיפור שלה לניצחון של ממש. לפני מספר שנים יצאה טל (49), למסע להצלת חייה של אימא שלה ליליאן, שהייתה על סף מוות, המסע הזה שהיו בו עליות ומורדות, הפגיש אותה עם כוחות פנימיים גדולים בתוכה ולא הסתיים רק בהצלת חייה של אימה, אלא הפך לדרך חיים מעוררת השראה.
צפו בכתבת הווידיאו של ניצן דרור - "ניצחון הרוח של דפנה טל":
ספרי לי על אימא שלך
"אימא, ליליאן טל, נולדה בברוקלין וגדלה שם עד גיל 21. לאחר מלחמת ששת הימים החליטה לעשות לבד עלייה לישראל, מתוך הרגשה ציונית. היא הכירה כאן את אבא שלי, והם נישאו. אימא הייתה יפה חיצונית ופנימית. הייתה בה רגישות נדירה, טוב לב ויושרה. היא לימדה אנגלית והייתה מורה מסורה לתלמידיה. אימא אהבה בעלי חיים בלב ובנשמה. אני זוכרת אותה צופה ב'נשיונל ג'יאוגרפיק' עם דמעות. הייתה באימא תמימות של ילדה, והיא לא הייתה האימא הטיפוסית שמנדנדת לעשות ככה או אחרת, אלא אפשרה לי ולאחי לחיות את החיים שלנו באופן שאנו מאמינים בו, ובכך התפתחנו כל אחד מאיתנו לכיוונים שונים לחלוטין, אחי מדען ואני אמנית, עם תפיסות עולם שונות, ואני מאמינה שכל אחד מאיתנו התפתח לפי נטייתו הטבעית, בזכות כך שאימא הניחה לנו פשוט להיות אנחנו".
מתי הבנתם שהדברים מסתבכים?
למעשה אימא אובחנה כחולת כליות בשנת 2003. היא הצליחה לשמור על חיים תקינים כעשר שנים ללא דיאליזה. בשנת 2013, הבנו מהבדיקות שעשתה, שאימא צריכה להתחיל טיפולי דיאליזה. המצב הבריאותי שלה היה ירוד, גופה היה חלש ומותש מהמחלה, והיה ברור גם לנו וגם לרופאים, שאם היא לא תעבור השתלת כליה בהקדם האפשרי, היא לא תאריך חיים על הדיאליזה.
מהרגע הזה, אני מתחילה לפעול. גיליתי שדרך הביטוח הפרטי שהיה לאימא המתנה לתרומה מהמת בחו"ל יכולה לקחת המון זמן, והמתנה לתרומה מהחי או מהמת בארץ, בשל גילה הבוגר - ספק אם בכלל הייתה זוכה לכך. אני ואחי לא יכולנו לתרום כליה לאימא כי שנינו מאובחנים כחולי קרוהן. מהרגע ששללנו את כל האופציות האחרות הבנו שנצטרך לשלם עבור השתלת כליה בחו"ל. ניתוח מסוג זה הוא יקר מאוד, שבזמנו, עלה כמעט חצי מליון שקל ולנו לא היה את הסכום הזה".
אז אימא שלך בסכנת מוות ולכם אין את הכסף לניתוח בחו"ל, מה עושים במצב כזה?
"אני מבינה שאני הולכת להשיג את הכסף, ומתחילה בפרויקט גיוס תרומות לאימא. אני חושבת שבתוך תוכי ידעתי שהשיעור הזה עומד להגיע, ומשהו בתוכי כבר היה מוכן לרגע הזה. הייתי נחושה מאוד להצליח. למעשה, לא הייתה מבחינתי אופציה אחרת.
התחלתי בפעולות שנגישות אליי, כמו לבקש תרומות מאנשים במקום העבודה שלי, לייצר תליוני התרמה עם מילים טובות ולמכור אותם, אבל זה לא היה מספיק, עניין הזמן היה מאוד קריטי, והתרומות זזו באיטיות...
באותה תקופה, הלכתי לארוחת שישי אצל חבריי הטובים. נכנסתי לבית והרחתי ריח חזק של אפייה. כל הבית מלא בעוגות – בסלון, במטבח, בתנור... שאלתי אותם בצחוק אם הם פתחו מאפייה, ואז הם ענו לי שאלו עוגות שהם מתכוונים למכור למחרת, לתרומות לאימא.
יום למחרת העמדנו בפארק הירקון שני דוכנים, והתחלנו לבקש תרומות. נדהמנו והתרגשנו כל כך מהתגובות, מהתרומות, מהברכות של כל האנשים. חזרנו עם 6,000 שקלים תרומות באותו היום. ברגע הזה הבנתי מה אני צריכה לעשות. הבנתי שהדרך הכי מהירה לגייס את הסכום הענק שהיינו זקוקים לו הייתה לרדת לרחוב ולבקש מאנשים כסף. פתחתי דוכן התרמות בשדרות רוטשילד בתל אביב, ועמדתי שם שבעה ימים בשבוע".
לא התביישת לבקש כסף מאנשים ברחוב?
"האמת היא שלא. למרות שאני בחורה ביישנית, הרצון להציל את אימא היה כל כך חזק, והתמסרתי לחלוטין למשימה. הנחישות שלי הייתה חזקה מהכול. הרצון שלי לחיות את השנים הבאות שלי כשאימא לצידי כשהיא מחייכת ושמחה היה הדבר שהכי רציתי בעולם, ומשהו בתוכי ידע גם שכך יהיה. הבנתי שאני פשוט צריכה לשחק את המשחק שהיקום משחק איתי, ולעשות את מה שנדרש, ללא שום התנגדות פנימית וחיצונית. ובאמת, כל הצעה שנקרתה בדרכי בעת ההיא שהייתה קשורה לפרויקט ההתרמות נענה תמיד בחיוב על ידי. כל הצעה, כל שיחה, כל רעיון, להכול אמרתי כן, כן, כן, כן".
ספרי מה עשית ואיך אנשים הגיבו כשהתרמת ברחוב?
"הייתי מסיימת יום עבודה וטסה לשדרות רוטשילד ומעמידה את הדוכן כל יום במסירות, באהבה, ובאמונה גדולה. היה לי ברור שאני צריכה להיות אקטיבית. מה שעשיתי הוא לעמוד בדוכן, ולא לחכות שאנשים ייגשו אליי, אלא פשוט לגשת אל כל אדם שעבר ליד הדוכן ולבקש תרומה. לא וויתרתי על אף אדם שעבר. היו אנשים שתרמו, והיו כאלו שחלפו והתעלמו. לא לקחתי שום דבר באופן אישי. הייתי מחויבת למשימה וראיתי את התמונה הכוללת, ובתמונה הכוללת הפרויקט התקדם בצורה מדהימה. אלו היו ימים קסומים, כי בזמן הזה הכרתי ממש את האנשים שאני חיה עימם, וגיליתי שאני חיה עם אנשים מופלאים. בזכות הפרויקט הזה הפכתי להיות אוהבת אדם".
מה אימא שלך חשבה על זה?
"אימא שלי הייתה מחייכת, כמו אימא שרואה את הבת הקטנה שלה מנסה להרוויח כסף גדול בדוכן לימונדה. היא לא האמינה שמשהו יצא מזה, אבל לא רצתה לשבור את רוחי. לאט לאט, כשהימים עברו והייתי חוזרת כל יום הביתה עם סכומים גדולים של תרומות, היא התחילה להבין שאני רצינית, ושהפרויקט הזה הולך באמת לקרום עור וגידים, ואז היא התחילה להתרגש מאוד".
ואז יום אחד עובר לידך בחור עם הצעה גדולה לעזרה, ספרי לי על זה.
"באחד הערבים ניגש אליי לדוכן בחור מתוק ושוחחנו ארוכות. בסוף השיחה הוא אמר לי: 'נכנסת לי ללב. אני רוצה לעזור לך'. מה שלא ידעתי שלבחור הזה קוראים גיל וסרמן, ושהוא שחקן. הוא סיפר לי שיש לו חבר סטנדאפיסט שהחלים מסרטן ועשה על זה מופע סטנד אפ שנקרא, 'הסרטן מת מצחוק'. 'אני חושב שהוא יוכל לעזור לך', גיל אמר לי.
יום למחרת כבר קיבלתי את הטלפון שלו - איל אלטוויל. נפגשנו, וכמה ימים אחר כך איל מתקשר אליי ואומר לי שהוא ארגן את הסינמה סיטי, את מיטב אמני הסטנדאפ, את הגרפיקה, 'את רק צריכה להביא את האנשים' הוא אמר לי, ואני בולעת את הרוק בקושי, וחושבת לעצמי בראש, מאיפה אני מביאה 500 איש למופע שמתקיים ביום שישי בצהריים, השעה הכי חלשה בשבוע? לא היה לי שום מושג איך לעשות את זה.
אבל מהר מאוד הפכתי להיות פרקטית. הדפסתי המון פליירים ופוסטרים והתייצבתי בכל יום בסינמה סיטי ומכרתי כרטיסים למופע. שבוע לפני המופע כל הכרטיסים נמכרו, והיו גם כרטיסים שנמכרו פעמיים, וכמה ימים לאחר המופע המוצלח והכה מרגש, קיבלנו תרומה גדולה מאיש יקר מאוד, ולמעשה זה סגר את פרויקט ההתרמות".
כמה זמן לקח לך להשיג את הסכום המלא?
"תוך חודשיים וחצי גייסתי 430 אלף ש"ח. זה היה מבצע הגיוס הכי קצר שהיה באותה תקופה".
איך הייתה ההרגשה לעלות עם אימא לטיסה?
"מדהימה. אימא ישבה לידי במטוס ואני זוכרת שבעת ההמראה אימא החזיקה לי כל כך חזק את היד שזה הכאיב לי, והביטה בי בעיניים מלאות בדמעות שאמרו הכל. אלו היו רגעים ממושכים של אהבה עצומה, הכרת תודה אינסופית ותחושה של ניצחון הרוח והגשמת חלום. אנחנו באמת עושים את זה. אנחנו באמת טסים עם אימא על מטוס התרופה".
איך אימא עברה את הניתוח?
"ההשתלה עברה בהצלחה. שלושה שבועות מיום ההשתלה חזרנו לארץ עם אימא ועם כליה מתפקדת. זהו. אימא לא צריכה לעשות דיאליזה יותר".
ואתם בעצם חוזרים לחיים נורמליים?
"ההשתלה הייתה מוצלחת, ואימא קיבלה חיים חדשים, ללא דיאליזה, ללא הרגשה של חיים בזמן קצוב. ראיתי את אימא שלי מאושרת והלב שלי התרחב ואמר תודה אלפי פעמים. זה אושר שלא ניתן להסביר אותו.
חגגנו לאימא יום הולדת שנה להשתלה, ושבועיים אחרי, אימא נפלה בבית וקיבלה מכה בראש. בגלל רשלנות רפואית לא הבחינו בשטף דם במוח וכשגילו את זה, זה כבר היה מאוחר מידי. ניסו להציל אותה אבל שבוע לאחר הנפילה אימא נפטרה".
איך את מקבלת את המוות של אימא אחרי כל מה שעברתן?
"הלם טוטאלי. שבר עצום ורב. לא הצלחתי להבין, מה קרה כאן? אחרי כל הסבל שאימא עברה, כל המאמצים, ההתרמות, ההשתלה, ואימא הולכת בגלל מכה בראש? איך זה יכול להיות?
לקח לי שנה וחצי רק לעכל שהיא בעצם לא כאן. לא הצלחתי לתפוס את זה, איך זה שהיא רגע אחד פה ורגע אחד איננה. זו הייתה עבורי מכה קשה מאוד, שעוררה את מחלת הקרוהן שכל השנים הייתה בהפוגה. לאט לאט מתפתחת ומתעצמת בגופי המחלה ומתפתחת להתקף קשה מאוד, שהביא איתו ניתוח כריתת מעי בהמשך, ומצבים עם התמודדויות מאתגרות מאוד.
את בעצם יוצאת למסע הצלה של עצמך הפעם
"נכון. בתחילת ההתקף אין לי מושג שזה מסע. חשבתי שזה יעבור, כמו שאר ההתקפים הבודדים והקלים שהיו לי במהלך השנים, אבל הפעם זה היה שונה. המחלה תוקפת ביתר עוז. אני לאט לאט מבינה שיש כאן זעקה של הנפש שלי להתייחסות, להכרה בצרכים האמיתיים שלה וברצונות שלה.
ככל שהקשיים הפיזיים היו מאתגרים, כך ניסיתי להיכנס פנימה, לחקור ולהבין מדוע. גיליתי אוצרות, שאני ממשיכה לגלות עד היום. מסע החלמה שנמשך כמה שנים, וככל שאני מתקדמת בזמן, כך אני צוברת יותר ויותר תובנות.
עשיתי המון שינויים בחיי בזכות המחלה. הפסקתי לעבוד כשכירה במקביל להיותי צורפת והתמסרתי לחלוטין ליצירת אמנות ולביטוי העצמי של הנפש שלי. גיליתי שאני בוראת את המציאות של חיי, ואני זו שקובעת אם חיי יהיו טובים יותר או טובים פחות. גיליתי שאם אני מזכירה לעצמי את הדפנה שאני רוצה להיות שוב ושוב, אז לאט לאט הדפוסים האוטומטיים שלי משתנים לעבר מה שאני רוצה. אני עושה את זה בעזרת המון תזכורות שאני שמה לעצמי במהלך היום – בין אם בפתקים בבית, ובין אם בתכשיטים עם מילים ומשפטים שאני עונדת על עצמי ומבינה דרך כך עד כמה למילים יש כוח עצום על חיי. אני לומדת שחזרה על המילים האלו שוב ושוב במהלך היום מחזירה אותי בכל פעם מחדש לתדר הגבוה שאני מבקשת לעצמי.
באופן הזה, לאט לאט, אני יוצרת לעצמי חיים מופלאים שהתחילו בדמיון והמשיכו לתוך המציאות הפיזית שלי: אני הופכת לצורפת במשרה מלאה; פוגשת המון אנשים קסומים בדרך; עוברת לגור במושב קרוב לטבע; מתחילה להעביר סדנאות שהן המשך ישיר וטבעי של חיי המקצועיים, הנפשיים והרוחניים".
ספרי לי על הסדנאות, איזה מסר את מעבירה שם לאנשים?
"הסדנאות הן זיקוק של כל מה שעברתי בחיי על בשרי. ההתחלה כמובן היתה עם ההתרמות לאימא, אבל רק כשחליתי הבנתי למעשה שמה שהיה שם הוא שאני בראתי את המציאות שהייתה. אחרת כיצד ניתן להסביר שתוך חודשיים וחצי יש לנו כמעט חצי מליון שקל ביד להשתלה? הייתי בנחישות שלמה ומושלמת להצליח, והכוונה הזו באה לידי ביטוי במציאות. בריאת המציאות המשיכה בזמן ההחלמה שלי מהקרוהן, שנמשך עד היום. בראתי את המציאות של החיים שתמיד חלמתי עליהם ואני עדיין בתהליך הבריאה שלהם.
בסדנאות שאני מעבירה המסר שלי הוא שאנחנו בוראים את המציאות של חיינו. כל דבר שמתבטא בחיים הפיזיים שלנו מתחיל בתוך העולם הפנימי שלנו. אם נלמד כיצד לעבוד עם העולם הפנימי שלנו, נלמד גם לנתב את החיים שלנו בכיוון שאליו אנו שואפים ללכת. בסדנא בוחרים מילה שמסמלת את בריאת המציאות, אותה רוקעים על הצמיד או התליון, והתכשיט הופך להיות תזכורת חיה לחזור חזרה בכל פעם מחדש לתוך הבחירה החדשה שלנו לחיים".
תגידי? מאיפה הכוחות? איך זה שהרוח שלך כל כך חזקה?
"אני חושבת שזה שילוב של כלים מופלאים שקשורים לעבודת מודעות עצמית שקיבלתי מאישה מאוד יקרה לליבי במשך המון שנים, והרוח שלי עצמי. לקח לי המון שנים לגלות את עצמי, להכיר מי זאת דפנה באמת, ודווקא האירועים הלכאורה קשים שהיכו בי בחיי, הם האירועים שהכי עיצבו וגיבשו אותי. אני מאמינה מאוד ברוחו של כל אחד מאיתנו, היא קיימת, היא נמצאת תמיד בכולנו, צריך פשוט לתת לה מקום".
אם הייתה לך הזדמנות, מה היית אומרת לאימא שלך עכשיו?
"תודה שהולדת אותי פעמיים. פעם ראשונה כתינוקת ופעם שנייה במסע ההתרמות עבורך. יותר משהוא היה בשבילך, אימא, זה היה המסע בשבילי, המסע של גילוי עצמי, וללא ההזדמנות הזו לא הייתי יודעת לעולם מי אני באמת".