השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת במיוחד כששמואל (שמיל) בלברמן, בן 72, יצא מביתו שבקיבוץ ניר יצחק וצעד בשבילים המובילים לכיוון הרפת, כדי למלא אחר תורנות השבת שלו שנקבעה ל-7 באוקטובר.
הזריחה והשקט שמסביב לא היו זרים עבור בלברמן - רכז רפתות הנגב ועוטף עזה, ומי שעד ממש לא מזמן ניהל את הרפת בקיבוצו. גם אזעקות ה"צבע אדום" שהחלו להישמע לפתע היו מוכרות לו היטב, אבל שום דבר לא הכין אותו לטירוף שעומד להתרחש בתוך כמה שעות באזור כולו, וגם בקיבוצו שלו.
"קצת אחרי שהגעתי לרפת נשמעה אזעקת 'צבע אדום'. היא לא הטרידה אותי במיוחד ואני זוכר שחשבתי לעצמי שהנה, אכנס לממ"ד ועוד מעט זה ייגמר ונוכל לחזור לחלוב את הפרות", הוא משחזר. "יחד איתי עבדו גם נער ובחור צעיר, וכשהאזעקות לא פסקו ולהיפך, רק הלכו והתגברו - הבנו שמדובר במשהו אחר ולא בתסריט שאליו אנחנו כבר רגילים".
10 צפייה בגלריה
בלברמן ברפת בניר יצחק. "בלי חזרה של המשפחות הצעירות - לקיבוץ לא תהיה תקומה"
(צילום: עומר משיח)
ברגע של הפוגה קלה מהירי המסיבי, בלברמן מיהר לשלוח את שני הצעירים שהיו עמו לביתם, ונשאר לעבוד לבדו ברפת מבלי שיש לו מושג כי הקיבוץ כבר שורץ מחבלים חמושים. "האמת היא שהייתי צריך לברוח ביחד איתם. זה היה מאוד לא אחראי מצדי להישאר שם לבדי, למרות שלא היה לי מושג שמלבד אזעקות יש גם פריצת מחבלים", הוא משתף.
"כשסיימתי לעבוד ויצאתי מהרפת, ראיתי עשן מתמר מכיוון השער של הקיבוץ. בדרך הביתה, החלטתי לעבור דרך שם כדי להבין מה הסיפור. ברגע שהגעתי לשער, החבר'ה מהקיבוץ שהיו שם ונלחמו במחבלים צעקו לי: 'עוף מפה. מהר. לך הביתה'".
מהרגע הזה בלברמן הבין שהסיטואציה קשה ומסוכנת יותר ממה שתיאר לעצמו, ושהפעם לא מדובר בעוד מאותו דבר. "רצתי מהר הביתה ונסגרתי עם אשתי בממ"ד במשך כל השבת, ושם התחילה המלחמה שלנו; במשך שעות ארוכות נלחמנו על הידית של דלת הממ"ד כדי שחלילה המחבלים לא יצליחו לפתוח אותה".
10 צפייה בגלריה
טל חיימי ז"ל. נרצח ב-7 באוקטובר וגופתו עדיין מוחזקת בידי חמאס
(באדיבות מטה משפחות החטופים)
במקביל לחשש שלא יצליחו לשרוד את מתקפת הטרור האכזרית, הייתה להם דאגה נוספת באותו יום לבתם אלה ובני משפחתה, המתגוררים אף הם בניר יצחק. באותו בוקר, זמן קצר לאחר שנשמעו האזעקות, בעלה, טל חיימי שהיה חבר בכיתת הכוננות של הקיבוץ, הוקפץ כדי לסייע בנטרול המחבלים ואלה נותרה בממ"ד ביתה עם שלושת ילדיהם - תאומים בני תשע וילד בן שש.
"השיחה האחרונה של אלה עם טל הייתה ב-8:30 באותו בוקר, ואחר כך הוא כבר לא ענה", מספר בלברמן. "כשהיא והילדים חולצו, מתישהו בשעות הערב, סיפרו להם שטל נעדר, ויותר מזה אף אחד לא ידע להגיד לנו מה קרה לו. אחרי כמה זמן הודיעו לנו שהטלפון שלו אוכן בחאן יונס, וכעבור שלושה שבועות מצאו את הקסדה שלו, ובתוכה היו ממצאים שהעידו שהוא אינו בחיים. אלה נותרה אלמנה עם שלושה ילדים ואחד בדרך".
"מי ידאג לפרות אם אני אתפנה?"
לקיבוץ ניר יצחק הגיע בלברמן לפני 50 שנה. הוא ואשתו גידלו בקיבוץ את שלושת ילדיהם. אלה ובן נוסף, שהחליף את אביו בניהול הרפת לפני כשנה, גרים כאמור בניר יצחק, ואילו הבת השלישית מתגוררת באחד מהמושבים הסמוכים.
מאז אירועי 7 באוקטובר, הקיבוץ כולו פונה לקיבוץ אילות הנמצא ליד אילת. ילדי ניר יצחק השתלבו במערכת החינוך ביטבתה הסמוך, ולדברי בלברמן מדובר במסגרת נפלאה שמזכירה מאוד את מערכת החינוך שבה התחנכו הילדים עד לאותה שבת נוראה.
הוא עצמו מגיע לאילות רק בסופי השבוע. בשאר הימים הוא ישן בביתו שבניר יצחק, ובמשך תקופה לא קצרה הוא היה התושב היחיד שנותר בקיבוץ, לצד מילואימניקים מגדוד 630.
היה שלב שבו התפנית מהקיבוץ?
"אחרי שחילצו אותנו מהבתים, ריכזו אותנו בבתי הילדים ושם שהינו במשך יומיים. בלילה השני החליטו לפנות את כולם, בהתחלה למלון באילת ואחר כך, כאמור, לאילות. אני סירבתי להתפנות, ונשארתי בקיבוץ יחד עם עוד שלושה תאילנדים שעובדים איתי ברפת. היה לנו ברור שאי אפשר להשאיר אותה בלי אנשים שיודעים איך לתפעל אותה ולטפל בפרות.
"כבר באותו יום הגענו לרפת יחד עם החיילים שהיו כאן, ואז התברר לנו ששרפו את לוח החשמל ופגעו ביכולת שלנו לחלוב את הפרות", הוא משחזר. "במשך יומיים לא חלבנו, עד שמשרד הביטחון יצר עבורנו דרך עקיפה שבה נוכל לחלוב את הפרות בלי מחשבים ובלי בקרות, העיקר שיישאר מה לחלוב ולא נאלץ להעביר את הפרות לשחיטה".
וואו. נשמע כמו נזק עצום.
"הנזק הוא אדיר. לעומת קיבוצים ומושבים אחרים באזור, בניר יצחק המצב היה עוד סביר מאחר והרפת המשיכה לתפקד, פחות או יותר, במשך כל הימים האלו - הפרות המשיכו לקבל אוכל ומים, וחלבנו אותן כמה שהצלחנו. אבל לעומת זאת בנחל עוז למשל, לא חלבו ולא האכילו את הפרות בכלל במשך תקופה יחסית ארוכה - ורוב העדרים שלא נחלבו הוצאו לשחיטה, בלית ברירה".
שלושה ימים לאחר מתקפת הטרור, הגיעה הוראה של אלוף פיקוד המרכז להשאיר את ניר יצחק ריק מתושבים. בשלב הזה, בלברמן הבין שאין לו ברירה אלא לצאת מהקיבוץ. "במשך כל השנים שאני גר בניר יצחק, זו הפעם הראשונה שבה הסכמתי בעל כורחי להתפנות", הוא אומר בעצב. "לקחתי איתי את העובדים שנשארו איתי ונסענו יחד לאילת, לא לפני שפיזרנו ערימות חציר בכל רחבי הרפת.
"בהמשך, התברר לנו שהחיילים שנשארו פה החליטו לסייע לנו, ומדי יום הם נכנסו לרפת וחלבו את הפרות. כעבור ארבעה ימים קיבלנו אישור לחזור ומיד שבנו, העובדים ואני, לקיבוץ. מאז אני נמצא כאן במשך חמישה ימים בשבוע, ובסופי שבוע אני נוסע למשפחה באילות".
הופתעת כשגילית שהחיילים המשיכו לחלוב את הפרות?
"זה ריגש אותי מאוד. ובכלל, במהלך כל החודשים האלו הגיעו לקיבוץ עשרות מתנדבים ומתנדבות מכל הארץ, חלקם גם עברו לגור כאן באופן זמני כדי לסייע בשיקום החקלאות. גם התאילנדים שעבדו כאן חזרו, ולא רק לניר יצחק אלא לכל יישובי העוטף, וזה אומר המון על הקשר שלהם למקום וגם אלינו".
"לא תהיה תקומה בלי המשפחות הצעירות"
למרות הניסיון שלו לחייך ולהתמקד גם בצדדים החיוביים שהתרחשו מאז הטבח, כמו המוני המתנדבים והמתנדבות שהגיעו מכל הארץ כדי לסייע להם, ניכר על הרפתן הוותיק שהוא מוטרד. הקיבוץ שומם וריק מילדים, הוא עונה כשאני מנסה לברר מה מטריד אותו.
לדבריו, מאז שפונו מביתם ב-7 באוקטובר - חזרו לקיבוץ רק כ-40 תושבים, רובם מבוגרים או צעירים ששבו כדי לסייע בשיקום. משפחות עם ילדים עוד לא שבו, ולדאבונו גם לא בטוח שישובו בעתיד.
התאילנדים נטשו- אין ידיים עובדות והחקלאות קורסת
"לפני המלחמה הייתה תנופת קליטה בלתי רגילה בניר יצחק, אפשר עדיין לראות את שלדי הבניינים שהמשפחות הצעירות התחילו לבנות כאן. ועכשיו המשפחות האלו בבעיה קשה מאוד - מצד אחד, הן מושקעות בבנייה כאן, ומצד שני - אף אחד לא יודע איך ומתי המצב הזה יסתיים.
"תארי לך שייכנסו לרפיח, ואנחנו הרי קרובים מאוד לשם. ונניח שהצבא יהיה בתוך רפיח עד יוני, ומי מבטיח מה יהיה אחרי שהוא ייצא משם? ובכלל, איך אפשר יהיה לסמוך שוב על מישהו אחרי המתקפה שחווינו כאן? ואני אומר לך - בלי חזרה של המשפחות הצעירות ליישובי העוטף, לא תהיה תקומה לאזור הזה".
איבדת את האמון בצבא ובמדינה לגמרי מאז 7 באוקטובר?
"תראי, תמיד אמרו לנו: 'אתם צריכים כיתת כוננות שתחזיק מעמד במשך שבע דקות, עד שהצבא יגיע. זו הייתה הסיסמה וככה חיינו כל הזמן, אבל ב-7 באוקטובר לא חיכינו שבע דקות, חיכינו שבע שעות ויותר עד שהצבא הגיע - ושילמנו מחיר כבד בחיי אדם ובהרס עצום".
"החמאס מפחד יותר מבנייה יהודית - מאשר מעוד טנק"
לא רחוק מניר יצחק, בקיבוץ ניר עם שבמועצה האזורית שער הנגב, אני פוגשת את עפר ליברמן, מנהל הגד"ש (גידולי שדה) של הקיבוץ, וגם אביה הגאה של ענבל ליברמן - רכזת הביטחון של ניר עם, שב-7 באוקטובר פיקדה על כיתת הכוננות בתעוזה יוצאת דופן, ובכך מנעה את חדירת המחבלים לקיבוץ.
"יש לי ארבע בנות - שתיים נמצאות כרגע בתל אביב, אחת במילואים ואחת שוכרת בית בקיבוץ רוחמה, לא רחוק מפה", מספר ליברמן (64) בגאווה. "ואשתי ואני חזרנו לכאן חודש אחרי 7 באוקטובר. פחדתי לישון בתל אביב - אז חזרתי לכאן", הוא מוסיף בחצי חיוך.
אתה צוחק, אבל האמת היא שאני לא מכירה הרבה אנשים שהיו מוכנים לחזור לכאן חודש אחרי 7 באוקטובר, אני אומרת לו. "ברור ומובן לגמרי, והאמת היא שזה באמת היה קשוח בהתחלה", הוא משתף. "בתוך הקיבוץ, ממש ליד הבריכה, עמדה סוללת מרגמות, ומול הבית שלי יש סוללת תותחים שנמצאת שם עד עכשיו, אבל אני חוזר ואומר לכל מי ששואל שבגילי בין כה וכה קשה לישון, אז עדיף לי לא להירדם בבית - מאשר לא להירדם בתל אביב".
הופתעת מהמתקפה של חמאס?
"אני הייתי אבי הקונספציה שכסף פותר הכול. האמנתי שסביב כל פועל שעובד פה - יש עשרה בני משפחה שקטים ושבעים בעזה, ואם יהיו 100 אלף פועלים - אז יהיו מיליון איש שקטים. אבל הנה, זה לא באמת עבד ונטרפו לנו כל הקלפים בגלל הקונספציה הזאת".
קיבוץ ניר עם מחזיק בכ-10,000 דונם של גידולי שדה, בכ-1,000 דונם נוספים של מטעים שכוללים בננות, פרדס ואבוקדו, עדר בקר ועוד כ-8,000 דונם שטחי בקר לבשר. "בחודשיים וחצי הראשונים למלחמה היינו בבעיה רצינית עם ההשקיה של הפרדסים", הוא מספר. "כתוצאה מהלחימה נקרעו כבלים חשמליים באזור המאגר, שממנו אנחנו ניזונים, וכמובן שאי אפשר היה להגיע לתקן אותם בגלל הלחימה. הרבה פרי הלך לפח".
איך בכלל ממשיכים לעבוד בשדות במצב של לחימה קשה, כשהעובדים חשופים וללא מרחב מוגן?
"במבצעים קודמים הייתה לי אמירה חד-משמעית שחזרתי עליה כמו מנטרה בפני העובדים שלי - אם אני לא פה, אתם גם לא פה. אין מצב שיעבדו אצלי בשדה כשאני מפונה עם הקיבוץ במקום אחר. שטחי המרעה שלנו נמצאים ממש על הגבול עם בית חנון, וכבר חווינו כאן אירועים לא פשוטים - החל מירי על עובדים, דרך נפילות בלתי פוסקות של מרגמות בשדות עצמם".
מתי חזרתם לזרוע?
"בהפסקת אש האחרונה התחלנו לזרוע שוב וקטפנו כמה זנים של אבוקדו, ולאחר מכן המשכנו צעד אחד צעד, עם אישור של הצבא כמובן. בגד"ש יש חלקות שנכנסנו לזרוע אותן אחרי שעברו עליהן טנקים - עשינו עיבוד הכי מינימלי שאפשר, וחזרנו לקיבוץ. אין לי ספק שנראה שם את הסימנים של הטנקים בעתיד".
אחרי כמה זמן חזרו העובדים?
"די מהר. שניים מהעובדים פונו לתל אביב והמשיכו להגיע לכאן כמעט בכל יום. שלושה אחרים חזרו לישון בקיבוץ, ויש גם הרבה עובדים בדואים מרהט שממשיכים להגיע לכאן מדי יום. אגב, הם גם היו הראשונים שחזרו לעבוד אצלנו אחרי 7 באוקטובר - אחרי פחות משבוע הם כבר נכנסו לעבד את השטחים שלנו ליד בארי. ויש את התאילנדים כמובן, שיומיים אחרי שפונינו לתל אביב כבר ביקשו ממני לחזור לניר עם, לעבוד".
כשאני שואלת אותו אם אחרי 7 באוקטובר היה לו ברור שהוא יחזור לניר עם, או שהפעם הזאת הייתה יותר מדי אפילו עבורו - הוא שולף את התשובה במהירות שיא וללא היסוס. "קודם כל, אני מאוד ציוני. בבית וברכב שלי תלויים דגלי ישראל כל השנה, לא רק ביום העצמאות. ושנית, אני מאוד אוהב את העוטף ומאמין גדול בחקלאות בכלל, ובפרט באזור הזה", הוא אומר.
"אין לנו עתיד במדינה הזאת בלי החקלאות, ואנשים צריכים להבין שבסופו של דבר את החמאס מפחידים יותר בנייה, התרחבות וחקלאות יהודית - מאשר עוד טנק שמגיע לגזרה".
במשך לא מעט שנים התעלמו מטרור הבלונים, מהרקטות... אתה מאמין שכל זה יסתיים אחרי המלחמה הזאת?
"אני לא נאיבי. אנחנו מדינת אי מוקפת באויבים ומלחמות תמיד יהיו כאן. אבל אם נסתכל למשל על לבנון, אז כן יש מלחמות פעם בכמה שנים - אבל בין לבין יש שקט. בעוטף לא היה שקט מאז 2001. מבחינתי, אחרי הקסאם הראשון שחצה את גבול הרצועה לפני 20 שנה - צה"ל היה צריך להגיב כמו שהוא מגיב היום, ואז לא היינו מגיעים ל-7 באוקטובר ולמצב שבו אנחנו נמצאים עכשיו".
"המחבלים ניסו לפגוע בקשר שלנו לאדמה"
למורן פרייבך, מנהל החקלאות בקיבוץ נחל עוז, היה הרבה מזל באותה שבת ארורה. שכניו משני הצדדים מוחזקים בשבי חמאס (צחי עידן ועמרי מירן), כשביתו של צחי, מעיין בת ה-18, נרצחה על ידי המחבלים מול עיני משפחתה. את האירועים המחרידים שהתרחשו בקיבוץ, המחבלים תיעדו בזמן אמת ופרסמו ברשתות החברתיות.
כך למשל, הדלת הכחולה שעליה דופק תומר ערבה ז"ל בן ה-17 שנרצח אף הוא באותו יום, כשמאחוריו עומדים מחבלים חמושים - היא דלתו של פרייבך. "למזלנו התינוק בן השנה שלנו ישן באותן שעות, וכשתומר דפק בדלת ולא הגבנו - הוא אמר שאנחנו כנראה לא שם, והם המשיכו הלאה וכך ניצלנו".
10 צפייה בגלריה
מורן פרייבך, מנהל החקלאות בנחל עוז. "אין מקום שאני מרגיש בו יותר בבית מאשר כאן"
(צילום: עומר משיח)
לביתו, זו עם הדלת הכחולה, הוא חזר יומיים לאחר 7 באוקטובר. "החלונות שבורים, ובמשך ארבעה חודשים ישנו אצלי חיילים, ומראשון עד רביעי אני ישן כאן, ובחמישי אני חוזר למשמר העמק, לשם פונתה כל הקהילה".
איך התחושה לישון כאן לבד?
"זה המקום שאני מרגיש בו בית יותר מבכל מקום אחר בעולם".
איך הגיבה המשפחה כשאחרי יומיים כבר חזרת לקיבוץ?
"זה היה מובן מאליו עבורם. נולדתי כאן ואשתי נמצאת כאן מגיל שמונה, אנחנו ביחד כבר 26 שנה ואין לנו בית אחר. לנו זה ברור שכשזה יתאפשר - נחזור לכאן, כולנו. ולא רק אנחנו, גם רבים מהקהילה".
כשהמחבלים פלשו לנחל עוז, מלבד לחטוף ולרצוח תושבים - חלקם הגיעו ישירות לרפת. באותו בוקר היו שם שני חולבים - עובד תאילנדי שהצליח להימלט, וג'ושוע לואיטו מולל, סטודנט לאגרונומיה שהגיע ללימודים בישראל מטנזניה, שנחטף ונרצח באכזריות על ידי המחבלים. במקביל, המחבלים השקיעו זמן רב בשריפת מכון החליבה.
10 צפייה בגלריה
"כעבור כמה ימים הם ביקשו לחזור לנחל עוז". העובדים התאילנדים שחזרו לקיבוץ אחרי 7/10
(נחום ברנע)
"הם זרקו שם רימונים בלי הפסקה והשקיעו בזה הרבה מאוד זמן, בדיוק כפי שהם השקיעו בהרס של שעוני המים בשדות ושל כל שאר הציוד הטכנולוגי ששימש אותנו בחקלאות. למעשה, היו כוחות מיוחדים שתפקידם היה לזרוע הרס מוחלט בחקלאות בעוטף, כולל לחטוף ולרצוח את העובדים הזרים, כדי שיפחדו לבוא לכאן וכך יפגעו בנו עוד יותר, כי הם יודעים עד כמה התלות שלנו בהם גבוהה", מספר פרייבך.
"ההרס הזה היה מכוון לגמרי ולא נעשה 'בטעות' או כי הם היו ב'אטרף', כמו שיש כאלו שניסו לומר. סינוואר מכיר אותנו היטב. הוא יודע שבעוטף חיים אנשי אדמה, ובלי החקלאות - נחל עוז, למשל, לא יכול יהיה להתקיים", הוא מוסיף. "וזו בדיוק הייתה הכוונה שלו - להרוס לנו את האפשרות לייצר כאן חקלאות, ולגרום לכך שהמדינה תייצר אזור חיץ היכן שהיו השדות שלנו, להמשיך כך עד לאזור נתיבות, ולבסוף - עד שניעלם מפה באופן מוחלט".
מורן פרייבך: "סינוואר מכיר אותנו היטב. הוא יודע שבעוטף חיים אנשי אדמה, ושבלי חקלאות לא נוכל להתקיים כאן. וזו בדיוק הייתה הכוונה שלו - להרוס לנו את האפשרות לייצר כאן חקלאות, ולגרום לכך שהמדינה תייצר אזור חיץ היכן שהיו השדות שלנו"
מזה שלוש שנים שהוא מנהל את החקלאות בנחל עוז. לתפקיד הוא נכנס בעקבות הבנה שחלחלה בו בתקופת סגרי הקורונה. "הדבר הראשון שהבנתי אז הוא שנחל עוז הוא מקום אסטרטגי וחשוב מאוד למדינת ישראל, לעם היהודי ולעולם כולו - וחייבים לחזק אותו.
"הדבר השני שהבנתי, הוא שבמקרה של מגפה או מלחמה, שבהן אוניות ומטוסים יימנעו מלהגיע לכאן - אנחנו נאלץ לאכול את מה שאנחנו מגדלים. זה נקרא 'ביטחון תזונתי', ואני כמובן לא המצאתי את זה, רק הבנתי עד כמה זה נושא חשוב ושיש בידי היכולת לסייע".
ואכן, כשמדברים על אסם התבואה של אזור הדרום, ושל מדינת ישראל בכלל - נחל עוז הוא אחד מהבולטים שבהם: יש כאן מטעי בננות ואבוקדו, שדות תפוחי אדמה, גזר, חיטה, חמניות, אבטיחים, בצל ושום. הנזק שזרעו כאן המחבלים באותה שבת הוא עצום.
הופתעת מהאופן שבו הם ידעו בדיוק איפה נמצא כל דבר?
"בכלל לא. לאורך כל השנים האלו, אני יודע וכולם יודעים, שהם תצפתו עלינו, לפעמים גם דרך כוונות. הם לא ירו על חקלאים כי הם העדיפו להמתין למתקפה כפי שביצעו אותה ב-7 באוקטובר. באופן אישי אני יודע גם שהטלפון שלי מצותת על ידם".
"עושים חקלאות עד המטר האחרון"
מאז אותה שבת, רבים מעובדי החקלאות של הקיבוץ שבו לעבודה, כולל העובדים הזרים מתאילנד שכמה ימים אחרי שחזרו לביתם - צלצלו לפרייבך וביקשו לחזור לקיבוץ, לעבוד. בנוסף, במקום הטרקטורים שנשרפו ונגנבו לעזה - פרייבך רכש תשעה טרקטורים חדשים, ויחד עם הצוות הם כבר הספיקו לזרוע תפוחי אדמה בשדה שנמצא כ-50 מטר מהגבול.
"המוטו שלנו הוא - אנחנו עושים חקלאות עד המטר האחרון, וזה בדיוק מה שאנחנו עושים עכשיו במטרה להחזיר את הכשירות שלנו למצב שבו הייתה לפני 7 באוקטובר, פלוס-פלוס", הוא מסביר. "עם כל שיברון הלב והמצב הבלתי נתפס הזה שבו השכנים שלי עדיין מוחזקים אצל החמאס ומחכים שנחלץ אותם - אני בוחר, אנחנו בוחרים, לראות את מה שקרה כאן כהזדמנות לנסות לקדם את החקלאות שלנו, אבל לא רק בנחל עוז אלא בכל יישובי העוטף.
"דרך חיזוק החקלאות והקמת תשתית טובה וחזקה יותר לשנים הבאות - נצליח לחזק גם את היישובים עצמם ולהמשיך לשמור על הגבול הין הטוב לרע, בין אנשים שמקדשים את החיים לבין אלו שמקדשים את המוות".
אתה מרגיש שהמדינה מבינה את הצורך הזה בשיקום העוטף?
"אני אדבר על מס רכוש - הם נמצאים איתנו אחרי כל סבב ובסוף כל אירוע בטחוני. הם כבר חברים שלנו, שותפים מלאים לדרך ומבינים את החשיבות של החקלאות. לתחושתי, הם לגמרי איתנו בכל זה ומבינים שחלק מתמונת הניצחון הם גם הקומביין שקוצר את השדות ותפוחי האדמה שזרענו וגדלו לתפארת, ובשביל זה אנחנו כאן".
לדברי חן איציק, מנכ"ל יח"מ - ארגון השייך לעשרה מקיבוצי עוטף עזה, ומאגד תחתיו חמישה בתי אריזה בענפי החקלאות המטפלים בירקות ובפירות ועוסק בכל שלבי הייצור, "כשליש מכלל שטחי החקלאות בישראל נמצאים בנגב, וחקלאי העוטף המשיכו את עבודתם נאמנה תחת אש מדי בוקר מתוך מסירות, שורשיות ודאגה לביטחון המזון בישראל".
עד כמה המלחמה פגעה בחקלאות העוטף?
"פגעה מאוד. בתחומים שאנחנו עוסקים בהם - תפוחי אדמה וגזר, נאלצנו לוותר על כ-7,000 דונם שתוכננו לזריעות במהלך החודשים אוקטובר ונובמבר. חשוב לציין שגם בשנת 2024 צפויה להיות ירידה משמעותית בכמויות של הפירות והירקות מהעוטף".
איך מתמודדים עם זה?
"ניידנו חלק מהכמויות שתוכננו לשוק המקומי לאזורים שמחוץ לעוטף, ובכך הצלחנו לשמור על רצף ההספקה לשוק הישראלי. בנוסף, ארבעה ימים לאחר 7 באוקטובר, כבר החזרנו את פעילות המפעלים שנמצאים במרחק של שלושה ק"מ מהגדר לפעילות מלאה, תחת אבטחה צבאית כמובן".
