"זה לא סתם חוג ציור. מיי מעניקה לילדים מקום לביטוי שאין שני לו. זה מה שמייחד כל כך את הממלכה", מתארת שירן זיו, אימה של דורון (6.5) שלוקחת חלק בפעילויות "ממלכת הצבעים" מספר חודשים.
כשהגיעה דורון לממלכה היה לה קושי בוויסות הרגשי, כעת אפילו המורה שלה מבחינה בשינוי. "אני רואה את זה גם בבית ואין לי ספק שזה הרבה בזכות התהליך שהיא עוברת אצל מיי ב'ממלכת הצבעים'", משתפת האם הגאה.
צפו בסרטון המציג את מיי חן וממלכת הצבעים:
"ממלכת הצבעים"
"אני מתמודדת עם מחלה אונקולוגית כבר שנתיים ולקראת כיתה א' סיפרתי לדורון בפעם הראשונה עם מה אני מתמודדת", משתפת זיו. "הרגשתי שזה העמיס עליה רגשית וחיפשתי מקום בו היא תוכל לבטא רגשות שהיא מפחדת לדבר עליהם איתי. דורון ילדה אינטליגנטית ומאוד רגישה, והרגישות הזאת מאוד מקשה עליה, כי אין לה איפה לפרוק אותה. מיי הזמינה אותנו למפגש ועל הפעם הראשונה הבנתי שזה היה טוב עבור דורון, וגם לי זה עשה שקט. מיי מדהימה. היא מאוד רגישה והיא מבינה את המשמעות של התמודדות רגשית, במיוחד כשמדובר בילדים. היא מוצאת את המקומות לחזק אותם מהמקום החיובי ועובדת על החוזקות האלה".
"אני חושבת שזה סוד הקסם", היא מרחיבה. "הילדים מצליחים להתבגר ולהתגבר על כל ההתמודדויות ואפילו כשילד מקבל כתם על הבגדים – היא לא קוראת לזה כתם. היא קוראת לזה קישוט. זה מדהים בעיניי. זה נותן לדורוני שלי מקום של העצמה, ביטוי לאיך שהיא מרגישה וגם דרך להתמודד עם כל הקשיים. זה מאוד ביגר אותה. היא רוצה להיות ב'ממלכת הצבעים' עד הפנסיה, ואני מקווה שאוכל לאפשר לה".
"זאת תחושה שאתה נכנס למקום שיקבלו אותך כמו שאתה מהרגע הראשון", מוסיפה אור שמיר, אימה של שי (15) שמציירת ב"ממלכת הצבעים" כבר שלוש שנים. "חיפשתי פעילות משותפת לי ולבת שלי, משהו קצת אחר, ואיך שהגענו זאת הייתה אהבה ממבט ראשון – גם לי וגם לבת שלי. מאז שי הודיעה לי שהיא נשארת. שהיא ממשיכה בחוג", היא צוחקת. "הציור הוא משמעותי, אבל העיקר זה הכלים שמקבלים והשיח הפתוח והכן. מקבלים גישת חיים אחרת. צורת חשיבה שונה. לבת שלי היה קשה להגיד 'לא' לדברים, או להביע את עצמה. היא הייתה מאוד סגורה וביישנית והיום היא כבר יודעת לתת ביקורת. היא יודעת מה טוב ומה נכון לה, וזה לגמרי משם. זה תהליך מטורף שהיא עברה וגם אני עברתי. זה משהו בשמחת החיים ובאנרגיות שמיי מעבירה. היא והמקום. התהליך שהילדים עוברים שם מגיע גם להורים - זה מחלחל, וגם כשעולים קשיים, בבית הספר או בחיים – מדברים עם מיי ומקבלים פרספקטיבה שונה. יש לה את הידע והאינטואיציה ואת היכולת להגיע לכל אחד. זה מקום שהוא נדרש בעולם וצריך אותו שיגיע לכמה שיותר אנשים". "ממלכת הצבעים היא מקום שמאפשר לך להיות אתה", מוסיפה שי בחיוך.
"הציורים היו המפלט שלי"
"זה לא חוג ציור", מדייקת מיי חן (31), תוך שהיא מספקת הצצה אל נבכי הממלכה שלה. "כל מפגש מתחיל משיחה משותפת והילדים משתפים את ההתמודדויות שלהם. אנחנו מדברים ומתוך השיחה, מהתוכן שעולה, הם יוצאים לחלק של היצירה. הם מקבלים ממני את הכלים ואז עושים בעצמם. בעצמם, אבל לא לבד", היא מדגישה.
במשך שנים הייתה חן עורכת וידאו תל אביבית, עד שמערכת יחסים לא בריאה צבעה כל חלק מחייה בשחור. לאחר שאזרה אומץ וברחה מבן הזוג האלים מצאה את עצמה בספרד, רק עם כלבתה הנאמנה מייפל. אז גם התחיל הצבע להיכנס חזרה לחייה.
7 צפייה בגלריה
"הייתי במקום נורא שחור וחסר בטחון. התקשיתי עם קבלת החלטות ועם הערכה עצמית". מיי חן
(צילום: דנה אופיר)
"נסתי על נפשי לספרד בתקווה למצוא קצת שקט, ושם התחלתי לצייר. עד שיצאתי ממערכת היחסים הזאת כבר לא היה זכר למי שהייתי. הייתי במקום נורא שחור וחסר בטחון. התקשיתי עם קבלת החלטות ועם הערכה עצמית", מספרת היוצרת המוכשרת בפתיחות שובת-לב. חמש שנים נמשכה אותה מערכת יחסים עד שחן לא יכלה לשאת אותה עוד.
במדריד היא הייתה עוברת בכל בוקר ליד אותה חנות ומביטה בתיבת העץ שהייתה בחלון הראווה, שהייתה מלאה בצבעים, במטליות ובמכחול. "אני בנאדם מאוד יצירתי, אבל לא מאלה שנולדו עם מכחול ביד", היא מצטנעת. "תמיד הייתה לי חיבה לצבעי הקשת אבל לציור לא היה לי שום קשר. אבל זה כל הזמן קרץ לי ואמרתי 'יום אחד אני אקנה את זה', וכך היה. אני זוכרת את היום הזה", היא מחייכת חיוך גדול של אושר. "הלכתי עם מייפל ביד אחת ועם קנבס גדול וכל הערכה והצבעים ביד השנייה. חזרתי הבייתה, שמתי מוזיקה ופשוט ציירתי. בלי ללמוד שום דבר. פשוט הלכתי עם מה שהרגיש לי".
את הציור הראשון שציירה הראתה לחברה, שבמקרה עסקה באותה העת במכירת ציורים בגרמניה. החברה התלהבה כל כך מהציור וישר אמרה שהייתה מציעה גם אותו למכירה. מהר מאוד התחילה חן לצייר בכל יום, מאות ציורים, ואת התמונות העלתה לעמוד האינסטגרם שהקימה. "בלי שבכלל כיוונתי או תכננתי ,התחלתי לקבל הרבה מאוד תגובות ופידבקים מדהימים על הציורים. תוך חודש כבר התחלתי למכור ציורים. אנחנו מדברים על מאות אירו – זה משמעותי. אחרי שנים של התעללות רגשית שמרסקת לך את הביטחון, פתאום היה משהו שנורא חיזק לי את הביטחון. זה אולי נשמע שטחי, שתגובות באינסטגרם גרמו לי להרגיש טוב עם עצמי, אבל היה לזה חלק בתהליך. במשך שנה שלמה לא יצאתי מהבית ורק הקאתי הכול על הקנבס. חשפתי את מי שאני. הלכתי עם הלב. הציורים היו המפלט שלי", מודה חן.
"האמנות נתנה לי מקום לפורקן ושחרור"
"איבדתי את עצמי אבל האומנות פתחה לי דלת להתחבר לעצמי. פתאום אני מקבלת פידבקים טובים מאנשים זרים לחלוטין, שאוהבים את היצירות שלי ומוכנים לשלם כסף על האומנות הזאת".
מהר מאוד החלה חן לקבל הזמנות להשתתף בתערוכות בעולם, והציגה בגלריות בפריז, במיאמי, בסן דייגו ואפילו בניו-יורק. "זה היה מדהים. זה היה משהו שמאוד הרים אותי".
"האמנות נתנה לי את המקום של הפורקן והשחרור. הייתי משפריצה צבע ו'מתחרעת' על הקנבס. פתאום אני מחליטה ואני טועה. אני זועמת ואני הורסת ואני מתקנת והשליטה היא שלי. מבחינתי התוצר הוא שולי והתהליך הוא העיקר. מישהי פעם אמרה לי שאף חברה, אף אחות ואף אמא לא תכיל אותי כמו שקנבס לבן יכיל את הרגשות שלי, וזה בדיוק מה שהרגשתי. אני אוהבת ליצור עם הידיים והמגע הישיר הזה של הצבע בידיים – יש משהו בצבעים שלפעמים אי אפשר להסביר אותו במילים".
מפה לשם מצאה את עצמה שוב בתל אביב, אבל אחרי עשור בעיר הגדולה התחילה חן לחפש לעצמה משהו קצת אחר. "חיפשתי להתנתק קצת והגעתי לפרדס חנה. אחרי שחזרתי לחיים חזר לי גם הצבע ללחיים והייתי מאוד פתוחה לדברים". כך יצרה לעצמה עולם חדש משלה. ממלכה של ממש.
"אחד הדברים שמצאתי בפרדס חנה זה הקהילתיות. נכנסתי לקבוצת פייסבוק, הצגתי את עצמי ומישהי ישר פנתה אליי ושאלה אם אני עושה חוג לאומנות. סיפרתי את זה כחצי בדיחה לנטע, המלאכית שלי, שעזרה לי בכול תהליך ההחלמה והיציאה מהקשר ההוא - היא עובדת סוציאלית עם התמחות במערכות יחסים נרקסיסטיות והיא אמרה לי שזה רעיון מדהים ושאני יכול לעשות קייטנת העצמה דרך ציור". שבועיים אחר כך כבר הקימה חן אתר אינטרנט ובו פירוט של הפעילויות והערכים שהיא מציעה לקהילה. מיותר לציין שהקייטנה הייתה הצלחה מטורפת.
"במסגרת כל הטיפול שעברתי היה גם מקום להסתכל פנימה, אל הילדות שלי ולאיך הגעתי למערכת יחסים כזאת. זה חזר לדברים שקיבלתי או לא קיבלתי בילדות, לתחושת הביטחון והערך העצמי וגם לקונספט שמותר לי להגיד 'לא'. דברים שאף אחד לא הסביר לי כשהייתי קטנה. הבנתי שביטחון עצמי זה הרבה יותר מלחשוב שאת יפה - זה כמה אני מקשיבה למה שאני מרגישה וכמה אני נותנת לגיטימציה לרגשות שלי. גם למדתי NLP. אלה כלים שאספתי. שלב אחר שלב פשוט גידלתי את עצמי מחדש, כמו שאני מדמיינת שאגדל את הילדים שיהיו לי. לא כמו שגידלו אותי", היא מדגישה. כך, לצד ארגז הצבעים והמכחולים שלה, שהחל להתמלא בחדוות היצירה, החלה חן למלא מחדש גם את ה"ארגז הרגשי" שלה.
"הציור הוא לא המטרה, הוא הדרך"
כשהקיץ נגמר הילדים סירבו להיפרד מהממלכה וחן החליטה להמשיך את הפעילות של "ממלכת הצבעים" במסגרת של חוגי העשרה. "ההורים ביקשו גם סדנאות משפחתיות וגם מבוגרים רצו לבוא, אז החלטתי שאני עושה צעד של גדילה. זה היה נורא מלחיץ, אבל זה השתלם בגדול". כך, המשיכה חן לפתוח עוד ועוד חוגים עבור הקהילה, וגם את הלב שלה, בהתאמה.
"אחד הדברים שהיו זכורים לי כילדה זה שאני מתחילה חוג מסוים, נמצאת בו חודש, ואז המנהל בא, שולף אותי ואומר לי שאמא שלי לא שילמה ושצריכים שאני אלך. זו חוויה שקרתה לי כמה פעמים בילדות. אז נשבעתי שאף ילד לא ייצא מהחוג הזה כי ההורים שלו לא שילמו. הייתה אמא אחת שהתמודדה עם סרטן השד, והפסיקה לעבוד ולא היה לה איך לשלם, אז פשוט לא הייתי מדברת על זה. הילדה הייתה מגיעה לחוג וזה כל מה שעניין אותי. רק שהיא תגיע".
בנוסף, החלה חן לערוך גם סדנאות בהתנדבות לנערות ממקלט לנשים מוכות ולנשים נפגעות אלימות. "אני יצאתי מהמקום הזה ופתאום אני מעבירה סדנאות לנשים שרק עכשיו בניצנים של התהליך - זה מרגש, וזה עוצמתי וזה מחזק נורא", היא מתגאה, ובצדק.
במשך שלוש השנים בהם קיימת "ממלכת הצבעים" ילדים רבים נגעו בליבה של הציירת, אך חן מספרת דווקא על נערה אחת. "סדנאות אני תמיד מתחילה בהדגמה - אני מראה מה זה ציור רגשות ואיך עושים את זה, ואז הם עושים בעצמם. אז הגיע הרגע של היצירה והיא עפה על עצמה, אבל פתאום כל היופי שהיה לה על הקנבס הפך למשהו לא ברור. הצבעים התערבבו והפכו לחום-אפור משונה כזה", היא מספרת. הנערה התבאסה מהתוצאה וישר ביקשה קנבס חדש, מה שיצר פתח לשיחה בין השתיים. חן הייתה כה קשובה לקושי עימו התמודדה הנערה, ובמקום לתת לה לברוח מהמציאות, כפי שהיא רגילה, אילצה אותה להתמודד עם הרגשות שעלו בה במהלך היצירה. "הנערה קיבלה את הקנבס לבן וחלק, אבל עכשיו היו עליו את הרגשות שלה", מסבירה חן, ובדיוק כפי שלא הייתה מוותרת הנערה על עצמה, הפצירה בה חן שלא תוותר גם על הציור שלה. "אנחנו מדברות על אומנות וכמו כל דבר זה משליך גם על החיים. בסופו של דבר לא רק שהנערה חזרה לציור שלה ובחרה להשלימו, אלא היא אפילו התגאתה בו. "יצא לה ציור מטריף. את כל הבלאגן שיצא לה היא הפכה לקסם וכתבה בגדול על כל הקנבס 'אל תוותרו עליי'. זה היה כשהממלכה הייתה חדשה יחסית, אבל ברגע הזה הבנתי שלשם כך באתי לעולם. בשביל ילדות כמוה".
"רציתי להודות לך באופן אישי על הכול", כתבה לה מאוחר יותר אותה נערה. "מעבר ללצייר זה היה ללמוד לקבל את הרגשות שלנו. בהתחלה הסתכלתי על יצירות אחרות והבנתי כמה שלי מכוערת והחלטתי לוותר, אבל את שכנעת אותי להמשיך לנסות ועכשיו אני מביטה בציור שלי ואני גאה בו ורוצה שכולם ייראו אותו. הבנתי שהוא לא מכוער. שהוא מיוחד. הוא מי שאני ואני שמחה שלא ויתרתי עליו, כי ברגע שהחלטתי לא לוותר עליו החלטתי לא לוותר על עצמי". "זה הכוח של האומנות", מדגישה חן. "נכון, אנחנו עושים את זה דרך ציור, אבל בתוך התהליך מסתתר משהו כל כך עמוק יותר, כל כך חזק. בגלל זה אני אומרת שאין פה מה לדעת לצייר. הציורים זו התוצאה, ונחמד שיוצאים דברים יפים וצבעוניים שמקשטים לנו את הבית, אבל הציור הוא לא המטרה, הוא הדרך".
צרות בממלכה
אבל כמו בכל ממלכה אמיתית, גם ב"ממלכת הצבעים" התעוררו לפתע בעיות עמם נאלצה להתמודד המלכה. "פתאום נתנו לי סטירת ניעור שאומרת שככה אני לא יכולה להמשיך", מתארת חן בעדינות את המייל הנוזף שקיבלה מרואה החשבון שלה. "הייתי כל כך בעניין של המהות, הרגש והמשמעות, שלא הייתי בהבנה שבסופו של דבר זה עסק. נכון, יש פה משהו משמעותי ובעל ערך, אבל אני גם צריכה להתקיים", היא מסייגת.
לכן, ובמטרה להציל את הממלכה שלה, החליטה חן לצאת לקמפיין מימון המונים בהדסטארט, ולצד כיסוי החובות שצברה היא מתכננת גם להרחיב את הממלכה בעתיד. "החזון שלי הוא שממלכת הצבעים לא תהיה רק בפרדס חנה ויהיו לה סניפים בכל הארץ", היא משתפת.
"לכל אדם יש רגעים שהוא קצת נחלש – מגיע איזה קושי ופתאום אתה קצת מתערער, אבל אני מוצאת שעם החובות עלו גם שאלות שמזכירות לי מחדש מה הטעם. שמו מולי קושי ועלתה השאלה - לקפל את הדברים ולברוח או לגדול מזה? אחד הדברים שאני מעבירה בשיעורים שלי זה לא לוותר כשקשה, ואני בוחרת לגדול מזה. חוץ מזה שהילדים ביקשו שלא נוותר, ההורים פשוט נרתמו - הם יודעים מה זה נותן לילדים שלהם. הקהילתיות זה מה שהוליד את הממלכה וזה משהו שהולך איתה כל הדרך ויש פה ילדים שהממלכה הצילה להם את החיים, אז מי אני שאוותר? אין לי את הזכות! זה כבר לא בשבילי – זה בשבילם. יש פה ילדים שהמערכת ויתרה עליהם והיום אתה רואה אותם פורחים".
"עד עכשיו הממלכה הייתה עסוקה בלתת מעצמה לקהילה ועכשיו היא צריכה עזרה", מנסה חן לסכם. "זה לא הופך את הממלכה לפחות ממה שהיא, להיפך. יש פה את המקום שלא רק מבקש עזרה, אלא גם מתמודד עם כישלון, וזה משהו שאנחנו עובדים עליו בממלכה. לא היה לי קל לחשוף את הכשל הזה לעיני כולם, אבל אנשים כל כך אוהבים לעזור וכולנו פה ביחד. אנחנו תמיד מדברים על זה שלבקש עזרה לא מקטין אותך, זה מגדיל אותך, וכשאני הייתי זאת שעזרה – זה תמיד העצים אותי".
אגב, לכל מי שתוהה, המלכה עדיין מחכה למלך שלה. "אין לי ספק שמחכה לי אהבה טובה ובריאה, כזו שאני צומחת ממנה ולא מתפרקת ממנה", היא מסכמת. "אני פשוט לא יודעת מכמה רחוק הוא מגיע וכמה זמן ייקח לו, אבל כמו כל דבר, גם זה בדרך והוא יגיע בזמן שהכי נכון לו".
