כבר שמונה שנים שזהבה זריהן, מורה במקצועה שפרשה לגמלאות לפני כעשור, פוקדת יום בשבוע את בית הספר היסודי "כינר" בטבריה, שם היא מעבירה שיעורים לתלמידים בהתנדבות. השנה, בחסות המלחמה, העזרה שלה הפכה למשמעותית אפילו יותר, כשלבית הספר הצטרפו ילדים שפונו עם משפחותיהם מיישובים הסמוכים לאזורי לחימה.
"הילדים המקסימים האלו שפונו מבתיהם לזמן לא ידוע, ונאלצו להשתלב במסגרות חדשות עם ילדים שהם לא מכירים, זקוקים ליד מלטפת, מחבקת ומכוונת, רצוי במסגרת מצומצמת, והעובדה שאני מצליחה לסייע להם, אפילו במעט, ממלאת אותי בסיפוק ובאושר", היא אומרת.
4 צפייה בגלריה
יהושע רוטמן חונך תלמידה מקיבוץ מפלסים בבית הספר בגליל ים. "גאה לתרום לדור הבא, במיוחד בימים אלו"
(צילום: אוסף פרטי)
מאחורי זריהן רקורד מרשים של מגוון תפקידי הוראה: מחנכת כיתה, סגנית מנהל ובשנותיה האחרונות במערכת החינוך עבדה כרכזת קהילתית. "אני מגיעה לבית הספר בשמחה ועם ציפייה לפגוש את הילדים המקסימים. לצד ההיבט הלימודי, אני שמה דגש מיוחד על השיח ועל המפגש הבין אישי, במיוחד עם הילדים שפונו מבתיהם. זה גורם להם להרגיש בטוחים יותר ולדבר בפתיחות על התחושות שלהם בעקבות המצב. אני מאמינה שיש לכך תרומה אדירה להשתלבות המהירה והמיטבית שלהם בבית הספר".
לדבריה, המפגשים הללו מייצרים גם לא מעט רגעים מרגשים: "באחת מהפגישות, תלמיד כיתה ו' שפונה מביתו ומתמודד עם קשיים לימודיים, שיתף כי הוריו פרודים ומתגוררים ביישובים שונים והוא מחלק את זמנו בין בית האב לבית האם. הוא הוסיף ואמר שלמרות הקושי והסרבול שהוא חש לעיתים, ובטח בתקופה הנוכחית שבה הם לא יכולים להישאר לגור בבתיהם, הוא עושה זאת באהבה. הילדים התרגשו מאוד מהסיפור, וכשהוא סיים לדבר הם מחאו לו כפיים. הוא כמובן התרגש מאוד בחזרה והרגיש נוח יותר לשתף בתחושות שלו, ובסוף זה גם סייע לו בהתמודדות עם הפן הלימודי".
הילדים שפונו מבתיהם פנויים ללמידה בימים אלו?
"זה לא תמיד פשוט וזה משתנה מתלמיד לתלמיד, אבל הלמידה עצמה נעשית בצורה חווייתית ומשלבת בתוכה משחקים ויצירה ומלווה בעידוד ובחיזוק המסוגלות. אני יכולה לספר שיש ילדה נוספת שפונתה מביתה ולומדת בכיתה א', שנקשרה אליי מאוד. בכל בוקר היא ממתינה לי ליד שער בית הספר, מחבקת אותי ורוצה את קרבתי. נוצר בינינו קשר של סבתא ונכדה, מה שמרגש אותי מאוד ומעניק לי תחושת נתינה".
תחושת שליחות
זריהן היא רק אחת מתוך 3,400 גמלאים המתנדבים ב-690 בתי ספר, רובם יסודיים, ב-45 רשויות מקומיות בארץ. הפעילות ההתנדבותית היא פרי יוזמה של ארגון "ידיד לחינוך" - ארגון ללא מטרות רווח, שממומן בין היתר על ידי הרשויות המקומיות, משרד החינוך ובזכות תרומות אזרחיות.
"היעוד של העמותה הוא לתמוך במערכת החינוך, ובמקביל להעניק משמעות ותוכן לחייהם של גמלאים", אומרת לאה רוזנברג, יו"ר "ידיד לחינוך". "התלמידות והתלמידים זקוקים לידיד שהוא מבוגר משמעותי, תומך, קשוב ובעיקר משמש דוגמה אישית ליישום ערכים של חברה טובה. גם הצוות החינוכי זקוק לידידים מבוגרים ומשמעותיים שמעריכים, מוקירים ותומכים בעבודתו היומיומית".
4 צפייה בגלריה
לאה רוזנברג, יו"ר "ידיד לחינוך". "ההתנדבות מעניקה משמעות ותוכן לחייהם של גמלאים"
(צילום: אוסף פרטי)
"השמחה שלי ניזונה מהשמחה של הילדים. הם מחכים למפגשים שלנו ומגיבים בהתלהבות כשאני מגיעה. מבחינתי, היכולת למצוא ערך אמיתי בפעילות בגיל מבוגר היא משימה שכל אחד צריך לקחת על עצמו כשהוא מגיע לגיל פרישה", אומרת פולה לוינטל (66) המתנדבת בבית הספר היסודי "קשת" בגדרה.
"בחרתי בפרויקט הזה כדי שאוכל להמשיך ולתרום מהידע ומהניסיון שלי לדור הבא. אני עובדת עם התלמידים על שיפור האנגלית המדוברת, במקביל לחיזוק הביטחון העצמי שלהם", היא מוסיפה. "כשמלווים ילדים לא ניתן להפריד בין ההיבט הרגשי והחברתי להיבט הלימודי, ולכן אני מתעכבת איתם לא פעם על מיומנויות חברתיות, כמו למשל איך להתייחס אחד לשני בסבלנות ולא להתפרץ כשמישהו מדבר. אני גם מקפידה על כך שירגישו נוח לדבר באנגלית בשיעור, גם אם הם טועים. והכול תוך כדי הנאה וצחוק".
חנה פובולוצקי (75), המתנדבת אף היא בבית הספר "קשת" בגדרה, מצטרפת לדבריה של לוינטל ומספרת כי ההתנדבות עם הילדים ממלאת אותה במשמעות ובסיפוק. "אני מתנדבת בכיתה ב'. את הילדים המתוקים האלו התחלתי ללוות כשהיו בכיתה א', וכבר אז האהבה וההערכה שהם הרעיפו עליי יחד עם מחנכת הכיתה ועם ההורים - מילאו אותי בשמחה אדירה". פובולוצקי מסייעת לילדים בשיעורי שפה וחשבון, בעיקר לאלו הזקוקים לעזרה פרטנית. "אני נהנית מאוד מהאינטרקציה עם הילדים ומהסביבה התוססת. לתחושתי אני יותר נתרמת מאשר תורמת".
פולה לוינטל: "כשמלווים ילדים לא ניתן להפריד בין ההיבט הרגשי והחברתי להיבט הלימודי, ולכן אני מתעכבת איתם לא פעם על מיומנויות חברתיות, כמו למשל איך להתייחס אחד לשני בסבלנות ולא להתפרץ כשמישהו מדבר"
מלבד סיוע כיתתי, ההתנדבות כוללת גם סיוע פרטני לתלמידים הזקוקים לכך. כך למשל, יוכי גבע (71) מתנדבת עם ילדה הלומדת בכיתה ג', ובין השתיים נוצר חיבור מרגש במיוחד. "אמה של הילדה משרתת בקבע ונעדרת הרבה מהבית, ואביה, עובד הייטק, הוא זה שנמצא איתה ועם אחיה הגדולים רוב הזמן", מספרת גבע.
"הילדה מאד רזה, ודיברתי איתה על כך לא פעם. ואז, באחד המפגשים היא סיפרה לי שהיא רזה כי היא לא אוכלת. מתברר שכשאבא שלה שואל אם היא אכלה, היא עונה לו שהיא אכלה יחד עם אחיה, וכשאחיה שואלים - היא עונה שאכלה עם אבא. עוד התברר שעיקר התזונה שלה מורכב מממתקים. דיווחתי על כך למחנכת ולסגנית המנהלת, והעניין הועבר לידיעת ההורים וטופל.
"הידיעה שאני שם עבור הילדים, שאני מלווה אותם ומעניקה להם אוזן קשבת, שהם מרגישים מספיק בטוח כדי לשתף אותי בדברים האישיים שלהם, ושאני מצליחה לסייע להם להתגבר על קשיים ולקדם אותם - ממלאים אותי בתחושה של שליחות שקשה לי לתאר במילים. ובמקביל, גם ההשתייכות לקבוצה מגובשת של מתנדבים ומתנדבות כמוני, המפגשים עמם והחברויות שנוצרו בינינו - עושים לי רק טוב".
"המלחמה העצימה את היתרונות של הגמלאים"
מודל הפעילות ההתנדבותית של חברי הארגון בשגרה כולל התנדבות של יום בשבוע למשך ארבע שעות בבית הספר, בתפקידים שונים על פי הצרכים הנדרשים: תומכי למידה במקצועות כמו מתמטיקה, אנגלית, שפה ועוד. לעיתים המתנדבים משולבים בבתי הספר כספרנים וכספרניות או כמדריכי פעילויות מגוונות בהן שחמט, כדורגל או הקמת גינה בית-ספרית.
מאז החלה המלחמה מודל הפעילות הפך גמיש יותר, מתוך מטרה להצליח לסייע לכמה שיותר ילדים וצוותי חינוך בתקופה המאתגרת הזו. "המתנדבים שלנו גילו גמישות מירבית גם ביחס למספר שעות ההתנדבות שלהם וגם ביחס למיקום עצמו; חלקם מגיעים לסייע לתלמידים שהתפנו עם משפחתם לבתי מלון, אחרים מגיעים לבתים הפרטים של התלמידים ויש לא מעט כאלו שעוזרים גם במהלך ההפסקות בבתי הספר, ותומכים בילדים בעת האזעקות", מספרת רוזנברג.
חנה רבי, רכזת הארגון בהרצליה ומתנדבת בעצמה, מספרת: "כשפרצה המלחמה המתנדבים שלנו ביקשו להצטרף למאמץ המלחמתי, וכך - בנוסף להתנדבות הרגילה שלהם בבתי הספר - פעמיים בשבוע הם מגיעים למלון הרודס בהרצליה כדי לסייע לתלמידים שפונו מבתיהם. לאחרונה נפתח מתחם לימודי במלון 'דניאל' לטובת ילדים מפונים, וגם לשם המתנדבים שלנו מגיעים כמה פעמים בשבוע בשעות אחר הצהריים. וכך קורה גם במתחם הלמידה שנפתח השבוע בגליל ים עבור תלמידים מפונים בגילאי יסודי", היא מספרת ומוסיפה: "אנחנו רואים התגייסות יוצאת דופן ולא מובנת מאליה מצידם, ואני מצדיעה להם על כך".
לאה רוזנברג: "אזרחים ותיקים שמרגישים משמעותיים, חיוניים, רלוונטיים ואקטיביים - מחזקים את המסוגלות העצמית שלהם מצד אחד, ומהצד השני גם את החוסן ואת היכולות של הילדים, המורים והקהילה כולה"
"ההתנדבות עם ילדי המשפחות המפונות חשובה לי במיוחד, ואני משקיע בה רבות", מוסיף גם יהושע רוטמן. "יש כאן ערבות הדדית עבור אנשים שנמצאים בשעה לא קלה והבנה שהתלמידים המפונים זקוקים לשקט נפשי ולתמיכה, כזו שתאפשר גם להוריהם להסיר דאגה אחת מראשם. העזרה הזו עבור הילדים היא המעט שאני יכול לתרום בימים קשים אלו, והיא מעניקה לי תחושת סיפוק ומסוגלות. אני גאה לתת מעצמי לדור הבא".
"המלחמה העצימה את היתרונות הגדולים של אוכלוסיית הגיל השלישי בישראל. אוכלוסייה שניסיון החיים המצטבר והידע שברשותה, הופכים אותה לייחודית ושונה לטובה בהיבטי חוסן טבעיים. וזה לא חדש - אזרחים ותיקים שמרגישים משמעותיים, חיוניים, רלוונטיים ואקטיביים - מחזקים את המסוגלות העצמית שלהם מצד אחד, ומהצד השני גם את החוסן ואת היכולות של הילדים, המורים והקהילה כולה", מסכמת רוזנברג.
