לראשונה מאז 7 באוקטובר רונית אדרי, אם הבית של פנימיית "עדן" שבקיבוץ כרמיה, הגיעה השבוע לפנימייה ונפגשה עם הנערות שבהן היא מטפלת כבר זמן רב. באותה שבת ארורה אדרי איבדה את בנה, אביעד ז"ל, שהתגורר בשכונת הצעירים בכפר עזה - אחת מהשכונות בקיבוץ שספגו פגיעה קשה במיוחד. אביעד נרצח על ידי מחבלי חמאס.
בפנימייה, הפועלת בפיקוח משרד הרווחה, מתגוררות 56 חניכות בגילאי 19-12, כולן מתמודדות עם פוסט-טראומה מורכבת. צוות העובדים מתגורר ברובו ביישובי העוטף, ולמרבה המזל בערב שמחת תורה, באופן חריג למדי, הבנות שהו מחוץ לפנימייה וכך גם העובדים, והיחיד שנותר מאחור היה צ'אנס, כלב שעבר התעללות ואומץ על ידי הבנות לפני כמה שנים.
באותה שבת המחבלים כיתרו את הקיבוץ, אולם למרבה המזל לא הצליחו להיכנס פנימה. במקביל ובערך באותו זמן, אחד מבתי המגורים של הנערות נפגע כתוצאה מפגיעה ישירה של רקטה. החשש היה שמדובר במבנה שבו שהה צ'אנס, אך לשמחת כולם לאחר יומיים חולץ הכלב בריא ושלם, ונשלח לפנסיון. עם שובן של החניכות לפנימייה, לפני כחודש וחצי, הן התאחדו איתו בהתרגשות רבה.
"זה מרגש לחזור לפה", אומרת ד' (19), אחת מהחניכות. "היה קצת מלחיץ לחזור לעוטף, אבל חיכיתי לזה במשך המון זמן. זה המקום שבו השתקמתי, כאן נולדתי מחדש והלב שלי נשאר פה גם כשהייתי רחוקה פיזית".
במשך כחצי שנה הנערות שהו במלון בירושלים, שם טיפלו בהן מתנדבים ומתנדבות במקום צוות המדריכים הקבוע, שפונו אף הם מבתיהם לאזורים שונים בארץ. החזרה המרגשת של החניכות לפנימייה התרחשה כשברקע עדיין נשמעו הדי הפיצוצים מעזה והירי לעוטף לא פסק אף הוא, וממשיך גם בימים אלו.
"לא הרגשתי מוגנת בירושלים"
הפנימייה פועלת במודל של בתים, כשבכול בית מתגוררות בין חמש לארבע חניכות. בימים אלו, אחד מהבתים שנפגעו בפגיעה ישירה בתחילת המלחמה נמצא עדיין בשיפוצים, בתקווה שיסתיימו כמה שיותר מהר והבנות יוכלו לשוב ולהתגורר בו.
"הגעתי לפנימייה בשנת 2006. לאורך השנים עברנו אינספור סבבים ביטחוניים, אבל שום דבר לא דומה למה שעברנו כאן ב-7 באוקטובר", אומרת רונית שובל, מנכ"לית "עדן" ותושבת קיבוץ משמר הנגב. "בירכתי על כך שהבנות לא היו בפנימייה באותו יום. כמובן שכמו כל עם ישראל היינו בשוק, וברגע שהבנו את גודל האירוע פנינו למשרד הרווחה כדי לנסות להבין איך ממשיכים מכאן".
הכאוס באותו יום היה עצום, וכך במקביל למשרד הרווחה שובל יצרה קשר גם עם חברה הטוב, רוברט זינגר, יו"ר הארגון החברתי "אלומות אור", התומך במאות תלמידי חינוך מיוחד בארץ. מגור, התגייס מיד לעזרת הפנימייה והקים קמפיין לגיוס כספים שאפשר את המשך הפעילות בפנימייה בירושלים.
באותה תקופה זה היה הפתרון המוצלח ביותר, אבל עבור החניכות ההסתגלות לירושלים לא הייתה פשוטה. "באופן כללי קשה לי להסתגל למקומות חדשים", אומרת מ' (18). "כל הפנימייה הייתה יחד באותה קומה, ולמרות זאת חוסר הוודאות לגבי העתיד גרם לי לחרדות קשות מאוד. לא הפסקתי לתהות האם יום אחד נחזור לכרמיה, ואם כן - אז מתי?"
"לא הרגשתי מוגנת בירושלים", משתפת ס' (19). "בפנימייה בכרמיה אני יודעת ששומרים עלינו ומרגישה בטוחה, אבל משהו בעיר הגדולה, במבנה אחר ועם צוות לא מוכר - לא אפשרו לי להרגיש ביטחון. ברגע שפרצה המלחמה, מיד התקשרתי לשתי נשות צוות שגרות בעוטף כדי לוודא שהן לא נפגעו. אני מאוד קשורה לפנימייה, לצוות ולכרמיה והתגעגעתי לכול זה בזמן שלא היינו פה".
"אני באה ממשפחה חרדית, ובאותה שבת הייתה לי תחושה מוזרה ובדקתי את הנייד, מה שאני לא נוהגת לעשות בדרך כלל בשבתות", משתפת צ' (18), חניכה בפנימייה. "נכנסתי לקבוצת הוואטסאפ שלנו וראיתי שהמדריכה כתבה לא לצפות בסרטונים שמתפרסמים ממתקפת הטרור, אבל לצערי לא הצלחתי להתאפק וצפיתי בהם. ידעתי שיהיה לי קשה, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה זה ישפיע עליי".
החניכה צ': "ב-7 באוקטובר נכנסתי לקבוצת הוואטסאפ וראיתי שהמדריכה כתבה לנו לא לצפות בסרטונים, אבל לצערי לא הצלחתי להתאפק וצפיתי בהם. ידעתי שיהיה לי קשה, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה זה ישפיע עליי"
לדבריה, במשך כמה שבועות אחרי אותה שבת, היא חששה ממכוניות שחלפו על פניה ברחוב. פחדה שנהג הרכב יפתח את החלון ויירה בה, כפי שקרה ב-7 באוקטובר.
"כששמענו שאחד מהבתים בפנימייה נפגע, מאוד נלחצנו כל הבנות. הפגיעה הייתה בחדר שבו חברות שלי ישנות, ורק מהמחשבה על מה היה קורה אם היינו שם באותו יום - אני נתקפת בחרדה", היא מתארת את תחושותיה בכנות מרגשת. "גם חששתי מאוד לצ'אנס. ידעתי שהוא נותר לבדו בפנימייה ופחדתי שמשהו רע קרה לו. הוא השתנה מאוד מאז אותה שבת - עד אז הוא היה כלב תוקפני שנובח על זרים, והיום כל רעש קטן מפחיד אותו. הלוואי והוא יחזור להיות כפי שהיה בעבר".
מאז שחזרתן לפנימייה, את מצליחה להרגיע אותו כשהוא מפחד?
"פעם אחת היו מלא בומים, אז נשכבתי לצידו על הרצפה, חיבקתי אותו ואמרתי לו בשקט תוך כדי שליטפתי אותו: 'הכול בסדר, הכול בסדר, אני כאן איתך, שומרת עליך'. יש לי קשר מיוחד איתו".
"הבנות מעניקות לי כוח להמשיך"
המפגש עם אדרי היה מרגש במיוחד. החניכות קיבלו אותה בחיבוקים, והתקשו להיפרד ממנה כשנאלצה ללכת. בשבוע הבא, היא צפויה לחזור לעבודתה בפנימייה אחרי כמעט שמונה חודשים שבהם התאבלה על בנה.
"במהלך חצי השנה האחרונה היו כמה פעמים שבהן הייתי אמורה לחזור לעבודה, אבל ברגע האחרון היה לי קשה מדי והחלטתי לקחת לעצמי עוד קצת זמן עד שארגיש שאני מסוגלת לכך", משתפת אדרי. "אני שואבת מהבנות הרבה מאוד כוח. במהלך המפגש הן לא הפסיקו לומר לי כמה שהן מחכות שאחזור אליהן, וזה מרגש אותי מאוד.
"אני מקווה שגם הבן שלי יעניק לי כוחות להצליח ולהתמודד עם המשך החיים", היא מוסיפה. "חניכות שלא היה לאן לחזור בשבתות, הייתי מביאה אליי הביתה, כך שהן הכירו את אביעד. הוא תמיד היה מתעניין בשלומן ובהתקדמות שלהן. היה לו מאוד אכפת מהן והוא העריך את העבודה שלי איתן".
מה החשש המרכזי שלך סביב החזרה לעבודה?
"מאז שאביעד לא כאן, אף יום לא דומה לזה שלפניו. בכול יום התחושות שלי הן אחרות - יש ימים קלים יותר ויש כאלו שפחות, וזה בעצם החשש שלי - איך אצליח להתנהל מולן כשברקע מרחפים להם כאב ועצב עצומים. במשך כל השנים הללו הענקתי להן את כל כולי, כי זה מה שמגיע להן, ואני רוצה להצליח להמשיך לעשות את זה גם עכשיו, למרות האירוע הקשה שעמו אני מתמודדת".
איך הבנות הגיבו למותו של אביעד?
"הבנות מדהימות. הן מכילות את הכאב שלי ולא שופטות אותי, גם לא על זה ש'נעלמתי' להן לזמן ממושך כל כך. וכך גם הצוות, שאת רובו אני מכירה שנים רבות; בתחילת המלחמה, כשעוד לאף אחד לא היה מושג מה עלה בגורלו של אביעד, צוות הפנימייה הקים חמ"ל בניסיון לברר מה עלה בגורלו. הם לא עזבו אותי לרגע ותמכו בי כל העת, ועד היום. זה מחזק מאוד לחזור למקום שבו את מקבלת את מלוא התמיכה וההכלה".
"עד 7 באוקטובר אנחנו אלו שדאגנו לחניכות - ולא להפך. באותה שבת זו הייתה הפעם הראשונה שבה היוצרות התהפכו, והנערות הן אלו שדאגו לנו. ברגע שאפשר היה, הן מיד הגיעו לבקר את רונית בביתה מתוך רצון אמיתי לתמוך בה ולהיות שם עבורה בשעתה הכואבת", מספרת אביטל בן פורת, אחת מנשות הצוות בפנימייה.
"מכול הקיבוץ, הפנימייה הייתה הראשונה לחזור לכרמיה", מוסיפה בן פורת. "למרות שתחושת הביטחון של כולנו התערערה בעקבות אותה שבת, בחזרה לכאן יש הרבה מאוד תקווה וצמיחה, גם עבור הבנות וגם עבורנו, הצוות".
