רוזאן שחאדה הייתה רק בת עשר כשהתחילה לתכנן את נתיב בריחתה מהבית האלים שבו גדלה. את הכסף שהרוויחה מעבודתה בחממות, היא חסכה בסתר במשך חמש שנים, ידעה שתזדקק לו ברגע שתוציא לפועל את תוכניתה.
"גדלתי בבית בדואי-מוסלמי עם שתי אחיות ושני אחים, והאלימות הייתה חלק בלתי נפרד מהשגרה שלנו", היא מספרת. "הבנים יכולים היו לקבל מה שהם רוצים והכול היה מותר להם. לעומת זאת, לבנות אסור היה לקבל שום דבר. התפקיד שלנו היה רק לומר 'אמן' לכל דבר שאומרים לנו ולשרת את הגברים".
את הרגע שבו החליטה לברוח מהבית, היא תנצור במוחה לעד. "זה היה באחד מימי שישי אחר הצהריים; אבא נכנס הביתה, אני שיחקתי בסלון ואמא בישלה במטבח. הוא התחיל להכות אותה בצורה כזו שהייתי בטוחה שהוא עומד להרוג אותה. באותם רגעים לא יכולתי לזוז, לא יכולתי לתפקד, הגוף שלי התאבן מהפחד. הטראומה הזו מלווה אותי כל החיים".
זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה אביה הכה את אמה, אלא שהפעם אלו היו מכות חזקות במיוחד שגרמו לבגדיה להיקרע ולפניה לדמם. "אבא הכה אותה מאז שאני זוכרת את עצמי ואמא כל הזמן הייתה בדיכאון", היא משחזרת, "בכל הפעמים האלו שהוא הרביץ לה הייתי נכנסת ביניהם כדי להגן עליה, ואז האלימות שלו הופנתה גם כלפיי.
"באותו יום, אחרי שהוא סיים להרביץ לה, הוא יצא מהבית כאילו שום דבר לא קרה", היא ממשיכה לתאר את האירוע המטלטל שסימן עבורה את נקודת האל-חזור. "אמא נעלה נעליים, יצאה מהבית והלכה ברגל להורים שלה, לסבא וסבתא שלי. היא צעדה על הכביש בבגדים קרועים ומלאים בדם, ואני אחריה בוכה וחסרת אונים, מביטה באנשים שחלפו על פנינו בעיניים מתחננות לעזרה - אבל אף אחד לא ניגש אלינו. אנשים הסיטו את המבט והמשיכו ללכת".
בבית סבה וסבתה רוזאן הרגישה שהיא יכולה לנשום לרווחה, הייתה בטוחה שכאן אף אחד לא יעז לפגוע בהן. אולם תוך זמן קצר היא הבינה שמדובר במשאלת לב, ושהאלימות של אביה לא נשארת רק בין כותלי הבית.
"סבתא ניקתה לאמא את הפנים מהדם בלי לומר מילה", היא נזכרת, "ואז נשמעו דפיקות חזקות על הדלת ואחריהן צעקות של גברים שמצווים על אמא שלי לחזור הביתה, לבעלה ולילדים שלה. אלו היו האחים של אמא שנשלחו לשם על ידי אבא שלי. ובפעם הראשונה בחיי שמעתי את אמא אומרת לסבתא, 'הוא יהרוג אותי'. אמא לא אישה שמדברת, רק בוכה, והמשפט הזה שאמרה הפתיע אותי כל-כך".
"באותו יום נפתחו לי העיניים, הבנתי שאני לבד מול כל העולם ושאף אחד לא יציל אותי מהאלימות של הגברים במשפחתי. אחרי זה לא ישנתי במשך לילות שלמים מרוב חרדות שהציפו אותי. התמונה של אמא מדממת וסבתא שמנקה לה את הפנים ותוך כדי מצווה עליה לחזור הביתה, לבעל שכמעט הרג אותה, לא יצאה לי מהראש"
איך סבתא הגיבה?
"היא אמרה לאמא שהיא צריכה לסתום את הפה, להקשיב לו (לבעלה - א"ה) ולקחת את הילדים ולחזור הביתה. וזהו. בזמן שהיא אמרה לה את זה, העיניים של סבתא היו מלאות בדמעות, ואז הבנתי שגם סבתא סבלה מאלימות מצד הגברים במשפחתה.
"אז נפתחו לי העיניים, הבנתי שאני לבד מול כל העולם ושאף אחד לא יציל אותי מהאלימות של הגברים במשפחתי", היא מוסיפה. "אחרי זה לא ישנתי במשך לילות שלמים מרוב חרדות שהציפו אותי. התמונה של אמא מדממת וסבתא שמנקה לה את הפנים ותוך כדי מצווה עליה לחזור הביתה, לבעל שכמעט הרג אותה, לא יצאה לי מהראש".
באותם ימים, מספרת רוזאן, נפלה אצלה ההבנה הכואבת כי כולם מסביב מודעים לאלימות הקשה של אביה כלפי אמה, גם בני משפחתה הקרובים ביותר שעליהם סמכה שיגנו עליה אם תיפגע, ולמרות זאת הם לא פוצים פה ומסרבים להתערב. "זה היה הרגע שבו הבנתי שכל הנשים מסביבי חוטפות מכות מהבעלים ומהבנים שלהן באופן יומיומי, ושאלימות של גברים כלפי נשים היא טבעית ומקובלת בחברה שבה גדלתי".
גם היום היא מנורמלת בחברה המוסלמית?
"בוודאי. גם היום, עשרים שנה אחרי, הגברים הערבים-מוסלמים לא מאמינים שלאישה מותר לומר את דעתה. למעשה, אסור בכלל שתהיה לה דעה. המטרה היחידה לקיומה היא להוליד לגבר ילדים ולטפל בהם ולשרת אותו. אין לה זכות לקבל החלטות, אין לה זכות קיום בכלל".
גם האחים שלך סבלו מהאלימות של אביך?
"אבא הרביץ לכולנו, אבל לבנים פחות מאשר לבנות פשוט כי הדרישות שלו מהם היו פחותות. למשל, אם אבא היה אומר לי להביא לו משהו והייתי מסרבת - אז הוא היה נותן לי מכה על היד כדי ללמד אותי לקח. אבל הבנים לא משרתים אותו, הם החיילים שלו. אני והאחיות שלי, לעומת זאת, היינו המשרתות שלו".
"פתאום יכולתי לשים את הראש על הכרית - ולהירדם"
במשך שלוש שנים רוזאן תכננה את נתיב בריחתה מהבית. באחד מימי שישי, כשידעה שאביה אמור לחזור הביתה מוקדם, היא החליטה להוציא לפועל את תכניתה, ולברוח. "הסתכלתי לאמא בעיניים עם הרבה מאוד כאב ודמעות ואמרתי לה, 'את לא תראי אותי יותר'".
מה הייתה התגובה שלה?
"היא אמרה לי, 'אל תלכי, את יודעת מה יקרה לי כשאבא שלך יגיע ויגלה שאת לא פה, וגם את תקבלי מכות'. הסתכלתי לה בעיניים בלי למצמץ, וכל מה שרציתי באותו רגע לעשות היה לצרוח, אבל לא יכולתי לעשות את זה. במקום זה חזרתי על עצמי בשקט: 'אני לא חוזרת לכאן, את לא תראי אותי יותר'.
"הייתי בת 13 כשברחתי מהבית. נערה שמעולם לא יצאה מהכפר ולא יודעת מילה בעברית", היא מתארת. "בחרתי לברוח דווקא ביום שישי כי הוא היה היום השנוא עליי - אבא היה חוזר הביתה מוקדם בשישי כדי להקריא לנו את הקוראן. הוא תמיד אמר שהדבר היחיד שחשוב הוא הדת, שום דבר אחר לא עניין אותו. הוא היה אומר שאחיותיי ואני הגענו לעולם רק כדי לשרת אותו, היה חוזר על המשפט הזה בכל יום שישי".
5 צפייה בגלריה
"אמא בקושי דיברה, רק בכתה. וכשאמרה שאבא יהרוג אותה, סבתא אמרה לה לסתום את הפה ולחזור אליו, הביתה"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
המסע שלה הוביל אותה מכפר סבא לקריות ולבסוף לחיפה, כשהיא נעה בין חדרים שכורים ומלונות, מנסה להימלט מהמשטרה שחיפשה אחריה. "הייתי ילדה בודדה, מפוחדת ורזה מאוד, אבל הייתי נחושה להתחיל חיים חדשים במקום שבו לא אצטרך לפחד", היא מתארת.
רק כשהגיעה למשטרת חיפה, פגשה לראשונה אנשי מקצוע שהבינו את מצבה והציעו עזרה אמיתית. "בחור מבוגר מצא אותי לבד ברחוב בחיפה ולקח אותי לתחנה. הוא היה יהודי אבל דיבר עיראקית שוטפת והצלחנו לתקשר", היא משחזרת. "בתחנה נפגשתי עם שוטר שחשף אותי לעולמות שלא הכרתי: עולם שבו יש חוקים וזכויות למען נשים. עולם שבו ילדים מבתים קשים כמו שאני באתי ממנו, גדלים בפנימיות שבהן דואגים להם".
"הבנתי שהבעיה לא הייתה רק אבא שלי. האחים שלי הפכו להיות החיילים שלו, והתייחסו אליי כאילו שאני המשרתת שלהם. אמא הייתה במצב גרוע יותר ממה שזכרתי אותה, וכשאבא היה מגיע לביקור בבית הייתי נועלת את עצמי בחדר ומסרבת לראות אותו. כל הטראומות שלי חזרו ברגע"
תוך 24 שעות מהרגע שבו הגיעה לתחנת המשטרה, היא כבר ניצבה בפני בית המשפט שהעביר אותה למקלט לנוער בסיכון, שם חיה במשך שנתיים. "מבחינתי זה היה גן עדן", היא אומרת. "יכולתי לשים את הראש על הכרית, לבחור ללבוש מה שאני רוצה ולצאת לגינה בלי שמישהו יגיד לי מה לעשות".
במקביל, רוזאן ביקשה מהמשטרה ומגורמי הרווחה שיסייעו גם לאימה להיחלץ ממעגל האלימות המשפחתי. אולם האם סירבה לשתף פעולה עם המשטרה. "הבנתי את זה רק מאוחר יותר, וזה מאוד הכעיס אותי", היא אומרת. "לאבא לא עשו כלום כי מלבד העדות שלי, לא היו בידיהם הוכחות שהוא אלים".
"מצאתי את ההורים האמיתיים שלי"
שנתיים אחרי שהועברה למקלט, השופט בבית המשפט איים להעבירה לחו"ל אם לא יימצא פתרון עבורה. לפתע הופיע קרוב משפחה מצד אביה - אותו מעולם לא פגשה קודם לכן - שהתחייב להגן עליה. היא הורשתה לחזור לגור עם אמה ואחיה, כשאביה מורשה לבקר לעיתים רחוקות. אך המציאות טפחה על פניה: "הבנתי שהבעיה לא הייתה רק אבא שלי. האחים שלי הפכו להיות החיילים שלו, והתייחסו אליי כאילו שאני המשרתת שלהם", היא משחזרת. "אמא הייתה במצב גרוע יותר ממה שזכרתי אותה, וכשאבא היה מגיע לביקור בבית הייתי נועלת את עצמי בחדר ומסרבת לראות אותו. כל הטראומות שלי חזרו ברגע".
אחרי ניסיונות שלא צלחו לשכנע את הרווחה להוציאה מבית אמה לפנימייה, היא הבינה ששוב עליה לעשות זאת בעצמה; וכך, בגיל 16, היא ברחה שוב, הפעם הישר לתחנת המשטרה בחיפה. היא הועברה לפנימייה באזור המרכז, שם מצאה את מה שהיא מכנה היום "ההורים האמיתיים שלי".
בפנימייה המעורבת, שבה שהו יהודים וערבים, בנים ובנות, היא למדה לראשונה על עצמאות כלכלית, על רגשות ועל החיים עצמם. "העברית שלי מאוד השתפרה שם, והיום אני שולטת בכתיבה ובקריאה בעברית יותר מאשר בערבית".
כשהייתה בת 18, היא מצאה עבודה ועברה להתגורר בדירה משלה. "חגגתי את המעבר לדירה החדשה עם החברים מהעבודה", היא נזכרת, "לא האמנתי שאני יושבת בדירה שלי, עם החברים שלי, לובשת מכנסיים קצרים וגופייה, השיער שלי צבוע באדום ואין אף אחד שאומר לי מתי לצאת, מה לעשות ומה לאכול. לקח לי הרבה זמן להבין שאני חופשייה באמת".
נקודת המפנה הגיעה כשהוריה ניסו להחזירה הביתה דרך בית הדין השרעי. למרות החששות הרבים, השופט המוסלמי קבע באופן חד-משמעי שהיא חופשייה, ואין לאביה זכות לפגוע בה. "כשהשופט אמר את המשפט הזה, לא הבנתי", היא נזכרת בהתרגשות. "יצאתי מבית המשפט בוכה וצוחקת. ומאותו רגע אבא הפסיק לנסות להחזיר אותי הביתה. הוא קיבל את הסטירה שלו, ונכנע".
"קשה לגברים מהמגזר לראות אישה כמוני"
כשהייתה בת 24 רוזאן הכירה את מי שהפך לבעלה, ערבי-נוצרי מחיפה, והתנצרה כדי להינשא לו. עם השנים לשניים גם נולדו שתי בנות. אולם גם הנישואים האלה הפכו למלכודת של אלימות. "זה התחיל באלימות כלכלית ונפשית," היא מתארת. "אחרי שוויתרתי על העבודה שלי והצטרפתי לעסק שלו, הוא התחיל לשלוט בי. פתאום הייתי צריכה לבקש אישור לכל שקל".
האלימות הסלימה עד לאירוע המטלטל שבו היכה אותה, וברגע אחד החזיר אותה לילדותה המפוחדת בצל אביה המכה. "באותו רגע החיים שלי נעצרו", היא נזכרת. "חזרתי 15 שנה אחורה, לילדות שלי".
היא לקחה את בנותיה - הגדולה הייתה אז בת שלוש והקטנה בת פחות משנה - ונמלטה למקלט לנשים מוכות, שם שהתה במשך שמונה חודשים. "הגעתי למקלט עם תיק חלב לקטנה, המחשב האישי שלי וזהו", היא מתארת. "בחודש הראשון לא הפסקתי לבכות, אבל בחודש השני התחלתי לקרוא ספרים ולחזק את הנפש שלי, ולאט-לאט התחזקתי שוב".
במקלט רוזאן גילתה את ייעודה: "ראיתי נשים שחוזרות למקלט בפעם השנייה והשלישית. הבנתי שאני חייבת לעזור, להראות להן שאפשר אחרת", היא מספרת, "באופן אבסורדי, את העסק שלי להצלת נשים מוכות הקמתי כשאני בעצמי הסתתרתי במקלט לנשים מוכות".
חלפו שנתיים מאז החלה ללוות נשים החוות אלימות ולסייע להן לצאת מהמעגל המטלטל אליו נקלעו. "הצלתי כבר אלפי נפשות", היא אומרת בגאווה, "אני מלמדת אותן איך להתחזק נפשית ולהגן על עצמן, ובעיקר - איך להיות עצמאיות מבחינה כלכלית".
לקוחותיה, בגילאי 22 עד 64, מגיעות הן מהחברה היהודית והן מהחברה הערבית. "יש פער מאוד גדול בין הנשים היהודיות לנשים הערביות", היא אומרת בכנות. "40% מהלקוחות שלי הן מהחברה הערבית, ורבות מהן אפילו לא מכירות את המושגים הבסיסיים של ערך עצמי ואהבה עצמית.
"אחת מהנשים שפגשתי, אקדמאית עם רישיון נהיגה, הייתה משוכנעת שאם תפנה למשטרה - יישלל ממנה הרישיון. וזו רק דוגמה אחת לתפיסות המעוותות שמונעות מנשים במגזר הערבי לבקש עזרה", היא מתארת.
מה הסיבה לכך, לדעתך?
"זו תוצאה של שילוב בין כמה גורמים: חברה מסורתית, פחד מ'מה יגידו' וחוסר אמון במערכות האכיפה. התרבות הערבית מלמדת שהמשטרה היא מילה שלילית. זה מתחיל כבר בילדות. אני יכולה לספר לך שיש לא מעט מקרים בחברה הערבית של אבות ואחים שפוגעים בבנות המשפחה שלהם, יום אחרי יום. כשאני שומעת את הסיפורים, גם אני בוכה איתן.
"הכי קל להאשים את המשטרה, אבל הם עושים עבודת קודש," היא מוסיפה, "מה שבאמת נחוץ זה חיזוק של עמותות כמו 'פורום מיכל סלה', שיכולות לתת מענה ממוקד ופרקטי. כשיש ריכוז מאמץ במקומות ספציפיים, אפשר להתחיל לטפל בשורש הבעיה".
מה המדינה יכולה וצריכה לעשות?
"צריך להגיע למסגדים, למנהיגים הדתיים, לשנות תפיסות מהשורש. זה דורש משאבים רבים והתגייסות של כל הגורמים בחברה. אבל לצערי, היעדר מנהיגות פוליטית שמחויבת לנושא - גם מצד פוליטיקאים ערבים וגם מצד פוליטיקאים יהודים - בשילוב עם דומיננטיות גברית במוקדי קבלת ההחלטות, מקשה על קידום פתרונות אמיתיים".
איזה תגובות את מקבלת על הפעילות שלך?
"חלק מהתגובות מחמיאות, וחלק שליליות וכוללות איומים ואלימות מילולית - אבל זה לא מזיז לי. קשה להם לראות אישה כמוני. אני מעצבנת המון אנשים במגזר, ובדיוק בשביל זה אני פה - לעשות את השינוי הזה".
5 צפייה בגלריה
מפגינות נגד אלימות כלפי נשים במגזר הערבי. "החינוך בתרבות הערבית חייב להשתנות מהייסוד"
(צילום: מכראם אבו מוך)
מהיום שבו יצאה מהמקלט לנשים מוכות, רוזאן זוכה להגנה במסגרת "סיירת מיכל" - מיזם של "פורום מיכל סלה", שמעניק הגנה חינם לנשים מאוימות שעומדות בקריטריונים קפדניים מאוד. "אחרי שהאקס הגיע אליי הביתה, הבנתי שצו הרחקה זה נייר שלא באמת יכול לעזור לי ופניתי לפורום", היא משתפת, "היום יש לי לחצן מצוקה ומצלמת אבטחה, אני משתתפת בקורס הגנה עצמית ומקבלת סיוע משפטי מטעמם. בשביל אישה שצריכה עזרה מהירה ולא תמיד המשטרה מגיעה, זה מדהים".
בקרוב היא גם תתחיל להרצות במערך ההרצאות של "פורום מיכל סלה". "אנחנו נתחיל הרצאות בערבית כדי להגיע לנשים מאוימות וחסרות ידע בתחום", היא מסבירה, "יש מקרים כאלה גם במגזר החרדי וגם במגזר הכללי, אני מקבלת בין שלוש לארבע פניות בשבוע מנשים שחיות את זה, ופשוט לא יודעות כלום על האפשרויות שלהן להינצל".
"לא מאמינה בדת"
מפגש מקרי בין אמה לאחותה, אחרי 18 שנות נתק, הוביל לשיחת טלפון נדירה בינה לבין אמה. "אמרתי לה תודה שהיא הביאה אותי לעולם", משחזרת רוזאן, "והודיתי לה שהכאב שלה נתן לי את הדרייב לצאת מהגיהינום הזה".
את בנותיה היא מגדלת אחרת לגמרי מהאופן שבו היא גדלה. הן לומדות במסגרות יהודיות, דוברות עברית וערבית, ובעיקר - לומדות להיות עצמאיות. "חשוב לי שהן יגדלו במקום שמכיר בזכויות נשים", היא אומרת. "אני מלמדת אותן על ערך עצמי, על כסף ועל עצמאות. הן לא יהיו תלויות באף גבר".
הבנות שלך הן נוצריות או מוסלמיות?
"אני לא מאמינה בדת ולא רוצה ללמד את הבנות שלי איך להיות דתיות, אני רוצה ללמד אותן איך להיות בנות אדם טובות וראויות. הבנות שלי יודעות שהן יגדלו ויוכלו לבחור בעצמן מה הן רוצות להיות - דתיות או חילוניות, אבל לפני זה הן צריכות להיות אנושיות.
"הדת היא זו שמובילה למלחמות בין אנשים ומדינות, ואחרי מה שעברתי החלטתי שאני לא שייכת לשום דת וגם לא מעניין אותי אם האדם שעומד מולי מאמין בתנ"ך, בקוראן, בברית החדשה או בכלל לא מאמין בשום דבר. לי הכי חשוב שיהיה לו לב טוב ונשמה ראויה".
