"הלוקמיה שהייתה לי היא קצת יותר נדירה בילדים", מסבירה בדיוק רב מיכל קאן (18) מכפר סבא. "הרופאים הסבירו לי שהוא מאוד אגרסיבי ולכן גם הטיפול צריך להיות אגרסיבי בהתאם, להשוות כוחות. זה היה ב-2020, בדיוק בתחילת הקורונה. אף אחד לא יצא מהבית ולא ידענו איך ללמוד או לחיות בזום. התחלתי לחוות תסמינים ולהרגיש לא טוב, אבל מה זה ילד בן 16 שהופך יום ללילה וישן כל הזמן?". אז, באמצע שיעור ספורט מקוון, היא התעלפה ומחול השדים התחיל. "בהתחלה חשבו שזה ברזל או משהו והלכתי לעשות בדיקת דם", היא מסבירה, אבל בדיקה אחת הובילה לאחרת ומהר מאוד, תוך יומיים, אובחנה קאן בלוקמיה. מהר מאוד גם התחילו הטיפולים.
"זה היה הרבה כימותרפיה ותופעות לוואי מאוד קשות. השיער נשר והייתה החלשה מאוד משמעותית של המערכת החיסונית, שהובילה לכל מיני דלקות ודברים 'כיפיים'", היא מתבדחת. "חום ודברים כאלה. בכלל לא נעים. בתקופה הזאת חיזק אותי שסיכויי ההחלמה מאוד גבוהים אצל ילדים. יוצאי דופן גבוהים. בגלל זה הטיפול היה קצר מאוד, יחסית", היא מתארת בגבורה. "משהו כמו תשעה חודשים".
"רוב התקופה לא יכולתי ללמוד. לא הייתי בראש לזה, אבל אחרי שהטיפול נגמר רציתי הסחת דעת אז חזרתי ללמוד ועשיתי בגרות בלשון". כמו מאושפזים רבים בגילה, גם קאן הייתה תלמידה בבית הספר של מרכז שניידר, שמתפקד כבית ספר לכל דבר ועניין, בעיקר בזמנים בהם הייתה שוהה בבית החולים. אבל למה שקרה באחד מאותם הימים אף אחד לא הכין אותה. "הייתי לבד בחדר ופתאום מנהל המחלקות האונקולוגיות מגיע. הוא בנאדם מדהים ורופא טוב, אבל בדרך כלל כשמנהל המחלקות מגיע זה חדשות רעות. הוא הגיע לחדר והתחיל לדבר איתי על חלל. ספייס איקס. עניינים. תפסתי את הראש ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני. פחדתי", היא מתוודה.
"לאט לאט הם הסבירו לי יותר ושכנעו אותי להיכנס לזה. הבנתי שאני מתאימה לזה בול. תמיד אהבתי ביולוגיה ותכננתי גם להרחיב, אז זה היה ממש מגניב. דיברתי על זה עם המורה למדעים והתחלתי להבין את הסיפור. החלמתי, חזרתי ללמוד ולעשות את הבגרויות של י"א וממש נכנסתי לזה. התחלנו לדבר על הפרויקט ועל התהליך, להגיש את הבקשה ולראות שזה מתקבל. זה פרויקט פורץ דרך – משהו שלא נעשה אף פעם", היא מתרגשת.
5 צפייה בגלריה
איתן סטיבה בביקורו בשניידר עם דר אפרת ברון הרלב מנהלת מרכז שניידר וחלק מהילדים שלקחו בניסוי. באמצע מיכל קאן.
(צילום: אלעד מלכה)
פורצים את גבולות המדע
"מנהלת בית החולים, ד"ר אפרת ברון הרלב, שמעה לראשונה על ההחלטה של סטיבה לטוב לחלל ולהפוך את הטיסה הפרטית שלו למשימה שהיא גם חינוכית וגם מדעית", משתפת דנה רזניק, מנהלת רשות המחקר של מרכז שניידר לרפואת ילדים. "מהשלב הזה היה לה ברור ששניידר בפנים, רק שהיא לא ממש ידעה איך".
"שלחנו קול קורא לכל בית החולים, קראנו לו 'שניידר – מעל ומעבר', והצענו להקים נבחרת ילדים. פנינו לחוקרים בבית החולים לגבי מטופלים שיש להם יצר למדע ורעיון לניסוי שהם רוצים לעשות עם איתן (סטיבה) בחלל. היה ברור לנו מאוד שלאורך כל התהליך הזה נמצאים איתנו בצמוד לצוות החוקרים גם הצוות החינוכי ומי שהוביל את זה מצידם היה המורה למדעים, שי מנצור - מורה חדש בבית החולים אבל מלא בהתלהבות. בסוף הוא גם זה שהוביל ילדים רבים במחלקה. כל השנה הזאת, עד שהעלינו את הניסוי לחלל, והיה מגוון פעילויות שלו ושל המרכז להנגשת החלל", מתרגשת רזניק כשהיא מספרת גם על ילד אחד ממשפחה חרדית שבאותן פעילויות נחשף בפעם הראשונה לעובדה שיש דבר כזה חלל או חקר חלל. "מבחינתו היה בשמיים רק את אלוהים", היא מסבירה.
"לאחר שהוחלט להתמקד במערכת ההמטו-אונקולוגית היה ברור לנו שהילדים האונקולוגיים יהיו חלק מהדבר הזה. זה מאתגר, כי ילדים שנמצאים באשפוז הם ילדים שלא מרגישים טוב. אם זה בגלל המחלה או אם זה בעקבות הטיפולים, והיה צריך להתאים את כל התוכנית למצב הדינאמי של הילדים שיום אחד מרגישים קצת יותר טוב ולמחרת לא מרגישים טוב, וגם יומיים אחרי וגם שבוע אחרי". באותה נשימה מזכירה רזניק שמטבע הדברים, ברגע שהילדים מרגישים טוב יותר, הם חוזרים לביתם ועוזבים את בית החולים.
5 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: דר אפרת ברון הרלב, מנהלת מרכז שניידר לרפואת ילדים, איתן סטיבה, מיכל קאן, דנה רזניק, מנהלת רשות המחקר במרכז שניידר ושי מנצור, מורה למדעים במרכז החינוכי בשניידר
(צילום: דוברות בי"ח שניידר)
אחת מאותם הילדים שנבחרו לקחת חלק בניסוי היא מיכל קאן. "היא למדה ביולוגיה והפסידה שנת לימודים משמעותית במהלך הטיפולים. מלכתחילה היה ברור שמיכל היא לא 'עוד ילדה' בנבחרת. היא סופר אינטליגנטית. היא מבינה עניין ורמת האנגלית שלה טובה מאוד. היא כריזמטית והיא יודעת להוביל ולהנהיג וראינו שיש פוטנציאל לקחת את זה עוד צעד קדימה. ניסינו להצמיד את הפעילויות שלנו להגעה שלה לביקורות או לשלבים שהיא ממילא נמצאת בבית החולים והיה מאתגר גם להכניס אותה למעבדה, מבחינת ביטוח, אז היינו צריכים להביא אליה את הדברים כדי שהיא תוכל לראות וללמוד – להסתכל במיקרוסקופ ולעבוד עם פיפטה. צריך לזכור שהמעבדות צריכות להיות מאוד נקיות מצד אחד, ומצד שני הרבה פעמים המטופלים האונקולוגיים הם חסרי מערכת חיסון אז צריך לשמור גם עליהם".
במהלך כל הדרך גילתה רזניק, בכל פעם מחדש, שכמות האתגרים שעומדים בפניה לא היו מביישים גם את נאס"א. "מרבית השערות הלבנות שעל ראשי הן בנושא של ביטוח המחקר לחלל", היא צוחקת. "אין חברות שקופצות על זה ו'שירותי בריאות כללית' הוקמה בשביל לטפל במטופלים ולא לשלוח ילדים לחלל, אז הגשנו בקשה למענק של משרד המדע והם האמינו שיש פה פוטנציאל מדעי חשוב. איתן סטיבה העלה 31 ניסויים לחלל, רק 5 מהם זכו למימון של משרד המדע ואנחנו היינו אחד מהם", היא מתגאה ומעדכנת שגם קרן רמון וסוכנות החלל היו שותפים לדרך שעזרו להם מאוד בתהליך.
"מחקרים אנחנו עושים כל הזמן", מסבירה רזניק. "כרגע יש בבית החולים 900 מחקרים פעילים, שזה סדר גודל עצום לבית חולים בגודל שלנו, אבל זה לא היה עוד ניסוי. מצד אחד זה מאוד מורכב מבחינת לוגיסטיקה והיינו חייבים לזקק מאוד את הניסוי, כי כל תוספת של בדיקה – עם קרינה או בלי קרינה, עם כימותרפיה או בלי כימותרפיה, זה עוד תוספת כסף ומורכבות ואנשים. היינו צריכים לחזור לבסיס ולשאול את עצמנו מה יהיה 'האימפאקט' הכי גדול בניסוי הזה ועל מה יהיה לנו הכי חשוב לשמור".
עושים מעל ומעבר
מי שהייתה אחראית על התחום המדעי בפרויקט היא ד"ר יהודית (דיתי) בירגר, מנהלת המעבדה ההמטו-אונקולוגית במרכז שניידר. "מעבדות המחקר של פרופ' יזרעאלי, ראש מערך ההמטו-אונקולוגי, עוסקות במחקר של לוקמיה (סרטן הדם) בילדים. הרעיון עלה דרך מנהלת בית החולים ועשינו סבב חשיבה – איך אנחנו יכולים להשתלב בדבר הזה כי יש המון מגבלות עם הילדים. בעזרת שי מנצור, המורה למדעים, החלטנו שיהיה צוות מצומצם של ילדים שילווה את הפרויקט וסה"כ היו מעורבים בו ארבעה או חמישה ילדים, בשלבים שונים ובנגיעות שונות". ככה הכירה ד"ר בירגר גם את קאן.
"כשהתחלנו את הפרויקט מיכל הייתה בסוף הטיפולים שלה. היא החליטה שחלק מהבגרויות היא ממשיכה ללמוד ולעשות בבית החולים, למרות שכבר חזרה לבית הספר שלה", מסבירה ד"ר בירגר. "מרכז שניידר הוא בית החולים היחיד בישראל שהוא לילדים בלבד", מקפידה רזניק לציין, "ומתוקף זה יש לנו בעצם בית ספר בתוך בית החולים ויש בו 60 מורים ומורות". בית הספר של שניידר פועל בפיקוח משרד החינוך ומיועד לכל הילדים שמאושפזים בו או מגיעים לטיפולים תכופים בו, עד ולרבות בגרות. "היא חשבה לרדת מביולוגיה והצעתי לה לעשות את פרויקט הגמר שלה, הביוטופ, על זה. ככה נולד הרעיון", מוסיפה ד"ר בירגר.
"שאלת המחקר הייתה 'מה קורה לתאי לוקמיה כשחושפים אותם לתת-כבידה למשך 24 שעות'", מסבירה ד"ר בירגר. "רצינו לבדוק את ההשפעה המיידית של חשיפה לתת-כבידה. הכוונה היא לא לשלוח ילדים לחלל אלא לרפא אותם", היא צוחקת ומסבירה. "יש ניסויים מקדימים שמראים שתאים סרטניים מתים יותר בחשיפה לתת-כבידה ובעצם ניסינו לזהות איזה מנגנונים השתנו כדי לטפל בהם עם תרופות שאנחנו מכירים או שיטות מעבדה שאנחנו עובדים איתן. על סמך זה נבנה הניסוי".
"הטיפולים שהילדים עוברים מאוד קשים ויש תמותה לא מבוטלת, לא מהמחלה אלא מהטיפולים עצמם", מדגישה הרופאה החוקרת. "הם גם גורמים לבעיות ארוכות טווח והרעיון זה לזהות מנגנון משלים כדי שנוכל להוריד את הרעילות של הטיפולים ולעשות אותם פחות אגרסיביים. הממצאים לא ירפאו סרטן, גם אם יהיו חד-משמעיים, אבל אם אתה נותן אותם בנוסף לטיפולים הקיימים ויכול להוריד את האינטנסיביות של הטיפולים הקיימים, יכול להיות שזה ייתן מענה", היא מסבירה. בעצם, ברגע שמשנים את תנאי הסביבה תאי הסרטן מתנהגים אחרת ולכן כשמשנים את חוקי המשחק, גם התוצאות יכולות להשתנות בהתאם. "זה לא שינוי טוטאלי, אלא אפשרות להקל על הטיפול הקיים – שיהיה הרבה יותר נוח לשימוש אצל ילדים. זה בסיס מקדים שיראה היתכנות", היא דואגת לצנן מעט את ההתלהבות.
"כשאתה לוקח ילד ומדבר אתו על סרטן והוא עבר טיפולים והוא לא יודע איך הוא יוצא מזה, ופתאום הוא בא ומשחק עם זה ומסתכל במיקרוסקופ – פתאום הוא חלק מתהליך אחר וזה נורא מחזק אותו, וגם אותנו. התמוגגתי לראות את זה – זו מתנה לילדים וגם לנו. אתה נותן להם איזו שליטה על הדברים".
במסגרת הניסוי נדרשו שני אנשי צוות שיטוסו עם המעבדה הזעירה של ספייספארמה והתאים שמיועדים לניסוי לפלורידה, במטרה להכין את הכול לקראת הטיסה לחלל. "אנחנו צריכים לזכור שמדובר על תקופת הקורונה והיו תרחישים של מה קורה אם לחוקרת קורה משהו והיא נכנסת לבידוד – מי יפעיל את כל הדבר הזה?". כך נבחרה גם רזניק, לצידה של ד"ר בירגר, להצטרף למשלחת לקייפ קנוורל, האתר ממנו משוגרות המעבורות לחלל. "אני אמנם לא מדענית, אבל יש לי תואר שני באפידמיולוגיה, עשיתי קצת מעבדה והכרתי את המחקר ועסקתי בו".
אבל אז גמלה רזניק החלטה בליבה ששינתה את הכול, בטח עבור קאן הצעירה. "ראיתי את הפוטנציאל בגיוס של מיכל לדבר הזה ורציתי לקחת את ההתגייסות שלה קדימה ולכן הצעתי לה את הכרטיס. מנהלת בית החולים שמחה מאוד וגם הוריה, והיא טסה במקומי. זאת אחת ההחלטות הטובות של השנה עבורי", היא מסכמת בערגה. "הבגרות של מיכל והציון שקיבלה זו אחת מנקודות ההיי הגדולות של הניסוי מבחינתי".
השמיים הם כבר לא גבול
"זה היה ממש מדהים. מרתק. חוויה מרפאת", מנסה קאן לסכם. "זה חיבר לי את כל החומר התיאורטי ולקח את כל הדברים שלמדתי עד הנקודה הזאת ושם לי אותם בידיים. היה מדהים להסתכל אחורה על הדברים שראיתי ולכתוב אותם ולנתח אותם ולהבין בדיוק. לחבר את הנקודות וליצור את התמונה המלאה. זה היה ממש משמעותי בשבילי בתור מטופלת – להסתכל על לוקמיה מנקודת מבט מדעית. זה היה כמו טיפול משלים – להסתכל על זה בצורה קרה ולהבין שיש לי חלק בזה, גם אם מאוד קטן. המטרה היא להקל על הרעילות ועל תופעות הלוואי של הכימותרפיה וזה מדהים להיות חלק מניסוי שזאת הכותרת שלו. זה כל כך משמעותי בשבילי".
"היה המון קושי בכתיבת העבודה", מסבירה קאן. "הרבה אנשים עושים עבודות גמר, אבל לא הרבה עושים עבודות גמר מטעם בית חולים או עבודה שקשורה לתאים בחלל. היה קשה לבית הספר מבחינה לוגיסטית – ההסברה של העבודה והבדיקה שלה הייתה קצת מורכבת, אבל בסוף הכול הסתדר לטובה. היה בלאגן אבל עכשיו זה מאחורינו".
"צוות בית החולים בשניידר – המורים, שי ודיתי, והמורה שלי עידן, היו ממש מדהימים. זה לא היה מובן מאליו. שום דבר לא היה קונבנציונאלי בעבודה הזאת ובניסוי הזה, אבל הייתה לי מסגרת לימודית-חינוכית ממש מדהימה. אני מסתכלת אחורה על התקופה הזאת ואני בהלם שבכלל סיימתי עם תעודת בגרות. עם 10 יחידות מורחבות. זה כל כך לא מובן מאליו. מאז ומתמיד זאת הייתה הנישה שלי, גם בחטיבה וגם בתיכון, ונראה לי שעכשיו אני מתחילה כבר לחשוב הלאה – על העתיד. נראה לי שזה משהו שאני אמשיך להתעסק בו".
