ב-7 באוקטובר, כשהכול התחיל, קפצתי לפעולה מיד. זה היה נראה לי טבעי לגמרי והדבר הנכון לעשות. הייתה לי חרב סמוראי במגירה, מוכנה למקרה חירום. היא כבר שם הרבה שנים, ולמרות זאת היא עדיין חדה. הוצאתי אותה ממקום המסתור, נכנסתי לרכב ויצאתי לדרך מבלי לדעת מה מצפה לי.
בהתחלה הכול נפל למקום שלו. היה לי את הניסיון ושיקול הדעת, וידעתי שממתינה לי משימה רמת משמעות. אבל אז, כשהימים הפכו לשבועות והשבועות לחודשים - האנרגיות שאיתן יצאתי מהבית באותה שבת של תחילת אוקטובר החלו לשנות צורה.
לילות רבים עברו ללא שינה. התחושה שאנחנו עושים משהו גדול הלכה ודעכה ועם הזמן הפכה לשגרה, והשגרה הפכה לעייפות שהפכה לחלק בלתי נפרד מהיומיום. משמרות אינסופיות הביאו איתן אירועים מסובכים, לעיתים על סף אסון ומעבר לו. חלקם היו הזויים וקשים אפילו בשביל סוסי מלחמה ותיקים כמונו, שכבר ראו דבר או שניים בחיים.
ככל שחלפו הימים החל להתגנב לו משהו חדש ואפלולי, זחל במעלה עמוד השדרה באיטיות מתעתעת ולא נתן מנוח. קשה לתאר את אותו "משהו" למי שמעולם לא חווה זאת, וכשניסיתי להסביר לעצמי מה אני מרגיש - התיאור היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא של תחושת עמימות קהת חושים, מעורבת בעצבנות ובקוצר רוח.
בהתחלה התחושה הלא-מוכרת הופיעה רק בזמן שהייתי עם מדים. אבל לא עבר זמן רב עד שהיא חדרה גם לחיים ה"אמיתיים": פתאום, המעבר החד מה"תפקיד" הצבאי אל החיים האזרחים נעשה קשה יותר ויותר. קוצר הרוח, שמילא פונקציה שימושית ומבצעית במילואים, התחיל לחלחל גם לתוך החיים האישיים, אזור שבו הוא בלתי נסלח ולא מקובל.
מלחמה בחוץ, מלחמה בפנים
עם קץ האביב ובוא "הרפיח", תחושה ביצתית של מרה דביקה ושחורה, רותחת מזעם, טיפסה באיטיות מקצות האצבעות ורשתיות העיניים היישר לתוך עומק הלב, ובבת-אחת העלימה את שמחת החיים שעוד נותרה, ויחד עימה גם את התקווה שיום אחד ארגיש טוב יותר.
משמרת אחר משמרת, הרגשתי איך משקולת הזפת שהתמקמה מאחורי כלוב הצלעות והעיניים הולכת וגדלה. התהליך היה כל כך איטי עד שלא שמתי לב שגם אחרים מצליחים להבחין בשינוי שחל בי. אבל הקרובים אליי, אלו שמכירים ואוהבים אותי, אמרו לי שמשהו השתנה אצלי, שאני לא אותו אדם שהייתי. שהפכתי לקצר ומנותק ולעיתים גם חד ואכזרי.
"ברור", הרגעתי את עצמי בעודי מקשיב לביקורת שהותכה בי, "אני עצוב ועייף, כראוי למי שנושא על עצמו משא כבד לאורך חודשים. זה אך טבעי שאשתנה. אבל זה המשא שלי וזו המשימה שלי. זה בסדר, אני יכול להמשיך". חזרתי על המנטרה הזו כל כך הרבה פעמים במשך התקופה הזאת, עד שהאמנתי בה כאילו הייתה אמת מוחלטת.
פתאום כבר לא יכולתי לדבר על הצבא בלי לבכות. לא הצלחתי למלא את תפקידי הצבאי בלי להתעצבן. אסרטיביות ויוזמה הוחלפו באגרסיביות וכעס גלוי. הפסקתי להאמין שמשהו טוב יקרה פה בזמן הקרוב. והגרוע מכול - לא הצלחתי למצוא שם לתחושות הקשות שתקפו אותי. ואולי בכלל פחדתי למצוא להן שם, ולהפוך את הכאב והחרדה לבעיה מוחשית שדורשת טיפול
בתחילת הקיץ הכול התפוצץ לי בפרצוף. המלחמה נחתה קרוב מאוד אליי, בקול רעש אדיר שחדר עמוק לתוך הלב. אותו לב שכבר היה מוצף מחודשים ארוכים של לחימה. אותו לב שהיה גם כך על סף טביעה. האירוע האחרון היה כבר צעד אחד יותר מדי בשביל הלב הזה, ובמשך חודשיים הייתי סוג של זומבי. תפקדתי, אבל לא באמת.
פתאום כבר לא יכולתי לדבר על הצבא בלי לבכות. לא הצלחתי למלא את תפקידי הצבאי בלי להתעצבן. אסרטיביות ויוזמה הוחלפו באגרסיביות וכעס גלוי. הפסקתי להאמין שמשהו טוב יקרה פה בזמן הקרוב, לא עבורי ולא בכלל. והגרוע מכול - לא הצלחתי להסביר מה עובר עליי, למצוא שם לתחושות הקשות שתקפו אותי. ואולי בכלל פחדתי למצוא להן שם, ולהפוך את כל הכאב והחרדה לבעיה מוחשית שדורשת טיפול. הרי זה המשא שלי וזו המשימה שלי, ואני בסדר. אני חייב להיות בסדר, כי זה מה שמוטל עליי לעשות כעת.
משא או לא משא, משימה או לא משימה - הרגשתי איך שהמלחמה הזו וכל מה שמסביבה התמקמו לי בתוך הגוף, סתמו את הריאות מבפנים, הקטינו את נפח הלב. המלחמה כבר לא הייתה רק בחוץ - היא התחוללה גם בתוכי, ולא היה בזה שום דבר הרואי או רומנטי.
לחבק את הילד הקטן שבתוכי
לפני כמה שבועות נתקלתי במודעה לסדנה טיפולית של עמותת "אמפא" (ארגון מרפא אינטגרטיבי), לשיקום רגשי ולהתמודדות עם הטראומה והקשיים בחזית. תחילה לא הייתי בטוח שכל זה רלוונטי אליי, אני הרי לא סובל מטראומה ובטח שלא מפוסט-טראומה, או כך לפחות חשבתי. למרות זאת צלצלתי למספר שרשום על המודעה, ואחרי שני ריאיונות טלפוניים התקבלתי לסדנה.
אם להיות כנה, אני ממש לא איש של סדנאות, פיתוח עצמי או חיבור לרגש באמצעות טקסים שהובאו מהמזרח הרחוק. זה תמיד נראה לי קצת ניו-אייג'י-למחבקי-עצים-מעשני-קקטוסים ולגמרי לא קשור אליי. אני הטיפוס הזה שתמיד נמצא בשליטה, הציניקן, הלוגי, חסין-אש כזה. אבל הפעם הבנתי שזה הזמן והמקום להתמסר לגמרי. מצידי שיעשו לי כוסות רוח וטקסים אינדיאניים, את כל ה"קסמים" אני מקבל בלי לשפוט ובלי לנסות להבין, רק שיעבדו ויצליחו לתקן את מה שהתקלקל בי במהלך השנה הזאת.
במשך חמישה ימים עמוסים בסשנים שונים ומשונים, רבים מהם מעמיסים על הנפש ועל הגוף, התמסרתי כל-כולי לסדנה ולמדתי שבכי הוא מהפעולות המשחררות ביותר בטבע. מצאתי את עצמי חושף את החולשות שלי בפני אנשים זרים. אני, זה שעד אז אפילו לא העז להודות בפני עצמו שקשה לו ומעיק.
ומה שהיה אפילו מפתיע יותר זה שלרגע אחד לא חשבתי מה אלו שמקשיבים לי עכשיו חושבים עליי, או יחשבו עליי בעתיד. לו רק מישהו מהיושבים בחדר היה יודע עד כמה שזה לא אופייני לי, ושבעצם הבחור הפתוח והזורם שמשתף אותם בכאב שלו רחוק ממני שנות אור, עד כדי כך שגם אני עדיין מנסה להבין מיהו אותו אחד שנראה כמוני, אבל מתנהג אחרת לגמרי.
בסדנת Rebirthing ("נשימה מעגלית"), שמטרתה לגרום לגוף להיכנס למצב של היפר-ונטילציה עמוקה שאמור להוביל להצפת רגשות ולשחרור הגנות, מצאתי את עצמי בתוך סערת בכי עמוקה וחזקה. עד כדי כך חזקה הייתה הסערה הזו, שהיה רגע שבו חשבתי שהיא לא תסתיים לעולם, ויצטרכו לפנות אותי למיון ולהזריק לי חומר לעצירת הבכי.
לו רק מישהו מהיושבים בחדר היה יודע עד כמה שהשיתוף הזה לא אופייני לי, ושבעצם הבחור הפתוח והזורם שחושף בפניהם את הכאב שלו רחוק ממני שנות אור, עד כדי כך שגם אני עדיין מנסה להבין מיהו אותו אחד שנראה כמוני, אבל מתנהג אחרת לגמרי
"שטיפה אנרגטית" היא מפגש אחד על אחד עם מטפל שבעזרת דיבור, נשימה ומגע (לא מדובר בעיסוי שמנים מלטף אלא במגע כואב במיוחד) הצליח לחדור את השריון העבה שעטיתי על עצמי. מאחורי השריון המטפל מצא ילד קטן שמסתתר מהעולם שבחוץ, ויחד איתו (וכנראה שגם יחד איתי) הצליח לפתור לא מעט מהמועקות והקשיים שהעמיסו עליי לאורך התקופה האחרונה.
לצד הבכי והרגשות המוחצנים שבבת אחת פרצו את חומות הברזל שעל בנייתן עמלתי במשך שנים רבות, נרשמו בשבוע הזה גם לא מעט חיבוקים עם אנשים זרים, צלילים שמעולם לא התעמקתי בהם קודם ותנועה, הרבה מאוד תנועה. באחד הימים אפילו תרגלתי טכניקת יוגה לשחרור מטראומה שפותחה בארץ. גאווה לאומית.
סבך חבלים שהולך ומשתחרר
ככל שחלפו הימים, מסשן אחד לסשן הבא, התחלתי להרגיש בשינוי. פתאום, אחרי שחלק מהמשא הכבד שסחבתי על עצמי ירד - הגוף הרגיש קליל ונקי יותר.
הקאתי ובכיתי מתוכי עשרות קילוגרמים של רעל שאגרתי בשנה האחרונה, וגם זמן רב לפניה. רעל שכבר למדתי להאמין שהוא חלק בלתי נפרד ממני, עד כדי כך שמחלק ממנו כמעט סירבתי להיפרד. בדיעבד גיליתי שהייתה שם טראומה שרק חיכתה להתפוצץ, וברגע האחרון היא נוטרלה בזכות הטיפולים שקיבלתי בסדנה.
יש עוד עבודה, והדרך לריפוי מלא של הנפש, ממש כמו במציאות עצמה, טרם הסתיימה. אבל לעת-עתה אני מרגיש מצויד בכוחות חדשים ובראייה צלולה ובהירה יותר על המציאות. ופתאום, קצת פחות קשה לדבר על הדברים המכאיבים בקול רם. ופתאום, אני לא מרגיש מוצף אחרי שחשפתי את הפחדים והמועקות בפני אדם אחר. ופתאום, עוטפת אותי תחושה נעימה של סבך חבלים שהולך ומשתחרר.
בסיום הסדנה התבקשנו לעמוד מול הקבוצה ולהקריא מכתב שכתבנו לעצמנו. מכתב שבו כתובים מעשים שעליהם היינו רוצים לסלוח לעצמנו, ולצידם - מעשים שאחרים מסביבנו עשו, והיינו רוצים לסלוח להם עליהם. מכתב שבו כתוב, שחור על גבי לבן, מהו הדבר שאותו היינו רוצים לשנות בעצמנו.
זו הייתה חשיפת קרביים רצינית במיוחד, כזו שאם לפני כמה חודשים מישהו היה אומר לי שאסכים לעשות - הייתי צוחק לו בפנים. אבל עשיתי את זה, וזו הייתה המתנה הכי טובה שיכולתי להעניק לעצמי.
סדנת "inheal מטראומה לצמיחה" שבה השתתף רס"ן (במיל') י', מפקד תת-תקיפה באוגדת מכלול האש של חטיבת הנחל, היא יוזמה של עמותת אמפא וניתנת ללא עלות ללוחמים וללוחמות הסובלים מטראומה או מפוסט-טראומה כתוצאה ממלחמת חרבות ברזל. מטרת הסדנה היא לסייע למשתתפים בשיקום הרגשי ובהתמודדות עם הקשיים שחוו בחזית, וממשיכים להשפיע עליהם גם אחרי שיצאו משדה הקרב.
הסדנה מבוססת על גישת Heartmath להפחתת מתח - שיטה שנבדקה על ידי חוקרים מאוניברסיטת סטנפורד, ובמשך 30 שנה משמשת לטיפול בפוסט-טראומה בצבא האמריקני. מתוך הגישה הזו, שבשנים האחרונות הוכנסה גם לשימוש בישראל, פותחה גישת inheal - המשלבת גוף, רוח ונפש ומעניקה כלים להתמודדות עם טראומות. גישה זו פותחה בארץ, ותוקפה מחקרית על ידי מומחים לטראומה מבית החולים שערי צדק.
