לפני 16 שנים, כשנה אחרי שנולד בני יהונתן, גילינו שהוא מתמודד עם אוטיזם ואפילפסיה קשה. ביום אחד, החיים התהפכו. יהונתן לימד אותי לקבל את האחר, והתחלתי לשאול את עצמי ואת הסביבה שאלות רבות, שחלקן נוגעות לשוק התעסוקה לאנשים עם מוגבלויות שונות.
גיליתי עתיד לא מזהיר ועלה חשש לעתידו של יהונתן, כיוון שאיני רוצה שיהיה תלוי כל חייו בחסדי הציבור הישראלי.
לא חיכיתי לפתרון מהמדינה, ביקרתי במפעלים מוגנים וגיליתי שהעובדים בהם מועסקים בעבודות מונוטוניות - קיפול קרטונים, סידור ברגים וכו', תמורת משכורת בגובה של כמה מאות שקלים לכל היותר, לחודש. לא יכולתי להישאר אדיש, ומבעלים גאים של עסק כלל ארצי משגשג, הקמתי חברה קטנה למחזור פסולת אלקטרונית, כי זיהיתי שהתחום מתאים להכשרה ותעסוקה איכותיים, שיקום מוטורי וקוגניטיבי, וטומן בחובו פוטנציאל סביבתי-חברתי. הגשר הזה, בין אנשים עם מוגבלויות לשמירה על הסביבה, נקרא "אקולוגיה לקהילה מוגנת".
צפו בעובדי המפעל מציגים את עצמם:
משימה לאומית, לא פחות
מאז שנת 2008, העסקנו מאות אנשים עם מוגבלויות נפשיות, פיזיות, חושיות וקוגניטיביות, ברמות תפקוד שונות, בפריפריה, בתנאים סוציאליים מלאים וביחסי עובד-מעביד מלאים. הם מגיעים מכל המגזרים של החברה הישראלית. כשפרצה הקורונה, העובדים שלנו הוגדרו חיוניים, אולי לראשונה בחייהם, והגאווה העצמית? בשמיים.
הקורונה התאפיינה באתגרים גדולים עבור מעסיקים ובאופן ספציפי, אנשים עם מוגבלות מתקשים במציאות תעסוקה יציבה וארוכת טווח.
לאחרונה חגגנו בר מצווה להקמת המיזם וגאוותי היא, שבמהלך השנים, זכינו לשלם משכורות בגובה של יותר מ-23 מיליון שקלים לאנשים עם מוגבלויות. אולם, המטרה לא הושגה - אנחנו מאמינים שהעסקת אנשים עם צרכים מיוחדים בתחום מחזור פסולת אלקטרונית היא משימה לאומית, לא פחות.
אנחנו שואפים לשכפל את המודל שלנו, ויצאנו למסע חיפוש אחר שותפים לדרך. אני זוכר, כשביקרתי במפעלים המוגנים, שהעובדים סיפרו שהם רוצים "להיות כמו כולם", עם עבודה מפרנסת, מכבדת ושתורמת לחברה. אני זוכר שחשבתי שה"מוגבלות" שלהם היא דווקא בכך שהם רוצים להיות "כמונו", בעוד שהאדם המודרני רוצה להיות מיוחד.
61% מהגופים הציבוריים ומהרשויות המקומיות עמדו ביעד בשנת 2020, כלומר העסקה של לפחות 5% אנשים עם מוגבלות משמעותית, כהגדרתה בחוק. לטעמי, זה ממצא חמוץ-מתוק, כי בישראל, אחד מכל חמישה הוא אדם עם מוגבלות. כלומר, 20% מהאוכלוסייה. מי שיתבשמו מה"הישג", ישימו בצד מאות אלפי אנשים עם מוגבלויות שאינם מועסקים כלל, או מועסקים בתנאים לא שוויוניים.
לפי דו"ח נוסף של הנציבות שמסכם את פעילותה בשנת 2020, חלה עלייה של 44% בתלונות של אנשים עם מוגבלות בתחום התעסוקה לעומת שנת 2019.
יתרונות אדירים לטווח הארוך
על פי הממצאים, בשיא הגל הראשון עלה כי 65% מהאנשים עם מוגבלות שהשיבו לסקר הוצאו לחל"ת, פוטרו או שהופסקה פעילותם העסקית. משאלון שנערך בקרב מעסיקים גדולים עלה כי הוצאו לחל"ת פי 3.8 אנשים עם מוגבלות ביחס לאנשים ללא מוגבלות. בסך הכל טופלו בנציבות 6,015 פניות ציבור בשנת הקורונה - עלייה של 16%. מדאיג, נכון?
הסכם קיבוצי שנחתם בשנת 2014 בין ההסתדרות לנשיאות הארגונים העסקיים, קבע חובת העסקה של אנשים עם מוגבלויות בשיעור של 3% גם בעסקים גדולים במגזר הפרטי, עד אוקטובר 2016. אולם, עד היום, לא נראה כל מעקב או אכיפה אחר יישומו.
מקומות עבודה רבים חושבים לרוב לטווח הקצר ורואים לנגד עיניהם את הרווחים המידיים, אולם מחקרים שונים בשנים האחרונות מלמדים ששילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה מביא לשיפור במצב הכלכלי, איכות החיים, הבריאות והרווחה בקרב אותם עובדים.
בנוסף, התגלה כי העסקת עובדים עם צרכים מיוחדים תורמת ליצירתיות במקום העבודה ולשיפור הלכידות החברתית. פועל יוצא הוא עליה בפריון, כמובן. אלו יתרונות אדירים בכל מקום עבודה, לטווח הארוך.
מכאן, אני קורא למגזר העסקי בישראל לפעול בהתחשבות ובערבות הדדית. הבחירה לראות באנשים עם מוגבלות "נגיף" או חיסון, נטל או נכס תלויה בחברה, היא בידיים של כל אחד מאיתנו. בשבילם, חזרת המשק לשגרה מבורכת האירה חלון הזדמנות נדיר, כדי לומר לחברה הישראלית "אנחנו קיימים, אנחנו כמוכם, אנחנו חיוניים לכם בזמן חירום, ואנחנו נישאר חיוניים וחלק מכם תמיד!".
- הכותב - דני קוגן, מייסד ובעלים של תאגיד אקומיוניטי ו"אקולוגיה לקהילה מוגנת", ואב לבן עם מוגבלות, שב-15 שנים האחרונות העסיק מאות אנשים עם מוגבלויות שונות, בתנאים מלאים, יחסי עובד-מעביד ובהעסקה ישירה.