כמעט כל כיכר, ספסל, תחנת אוטובוס או עמוד חשמל בארץ, הפכו לפינת הנצחה לישראלים הרבים כל-כך שנפלו, נהרגו ונרצחו מתחילת המלחמה ב-7 באוקטובר. פרצופים של צעירים וצעירות שיצאו למסיבה, הורים שהגנו על ילדיהם, קשישים ותינוקות רכים, ולוחמים שנפלו בחירוף נפש על הגנת הארץ. קשה מנשוא המחשבה על כך שאנשים שהיו חיים כל-כך - הפכו באופן הכי טרגי שיש לסטיקרים המודבקים במקומות ציבוריים, כדי שחלילה אף אחד לא ישכח אותם.
5 צפייה בגלריה
סטיקרים בכיכר דיזנגוף ועל עמוד באחד מרחובות תל אביב
(צילום: באדיבות "מדביקים זיכרון")
עמית סלוצקי (24) מהרצליה, לא יכולה הייתה לשאת את המחשבה שאלפי האנשים הללו עלולים להישכח. "באחד מסופי השבוע לפני כמה חודשים הייתי בכיכר דיזנגוף, ונחשפתי לכמות העצומה של הסטיקרים שמודבקים שם", היא מספרת. "עשיתי סיבוב שלם מסביב לכיכר, והבנתי שאני לא מזהה כמעט אף אחד מהחללים ומהנרצחים.
"באותו רגע הרגשתי אשמה נוראית", היא משתפת, "אני זוכרת שחשבתי לעצמי שהבחור ההוא, זה עם העיניים הירוקות והשיער החום שמחייך מתוך הסטיקר, נראה בגילי ובקלות יכולנו לשרת יחד באותו בסיס, ללמוד יחד באוניברסיטה או להיפגש בטיול הגדול אחרי הצבא. ואולי יום אחד הייתי במקרה נתקלת בצעירה עם העיניים הטובות שרק רצתה לרקוד ונרצחה באכזריות, והיינו הופכות לחברות נפש?"
להנציח את כולם, בכל מקום
בימים שלאחר מכן, בזמן שהסתובבה במרכז תל אביב, החלה סלוצקי לשים לב לריכוז הגבוה של מדבקות זיכרון בעיר. "לא הבנתי למה אני לא נתקלת בכמות כזו של סטיקרים גם במקומות אחרים בארץ", היא אומרת. "איך יכול להיות שרק מי שעובר במרכז תל אביב נחשף לכל הפרצופים והשמות האלו? אלפים של אנשים, שרבים מהם לא מוכרים לחברה הישראלית - לא בשם ולא בפנים. אנשים שנרצחו באכזריות, שהצילו אחרים ומתו, שנפלו בקרבות - המינימום שאפשר לעשות עבור בני משפחתם ולזכרם, הוא שנכיר את פניהם".
כך נולד מיזם "מדביקים זיכרון" - פלטפורמה אינטרנטית המאפשרת לקרוא על הנופלים ולהזמין את מדבקותיהם. "המטרה היא ללמוד מי הפנים ומי החיוך מאחורי המדבקה", מסבירה סלוצקי. "אנחנו יוצרים קשר עם המשפחות, מבקשים שיכתבו על יקיריהם, ודואגים להפיץ את המדבקות. זה לא רק להדביק ולשכוח - יש תנועות נוער שמזמינות מדבקות, מעבירות פעילות על אחד החללים או הנרצחים, ורק אז החניכים יוצאים להדביק יחד".
אחת המשפחות שהצטרפו למיזם היא משפחת צדיקוב, שאיבדה את בנה סמ"ר עמית צדיקוב ז"ל לפני כשלושה חודשים, בקרבות בדרום רצועת עזה. "בחודש ינואר האחרון המפקדים של עמית נהרגו. היה לו מאוד חשוב להנציח אותם ולהראות את הדרך שלהם כלוחמים", מספרת אחותו דניאל. "אז כשעמית נפל ידענו שאנחנו רוצים גם שיכירו אותו - בתור החייל והאדם שהוא היה. בחרנו סטיקר אדום עם סמל הצפע של גדוד 202 בצנחנים - הוא היה מאוד גאה להיות צנחן.
"בשבעה דיברנו על המשפטים הקבועים של עמית ועל החיוך המיוחד שלו, והחלטנו לכתוב: 'החיים הם תענוג, אז תחייכו'. את התמונה שמופיעה במדבקה עמית בחר בעצמו; אחרי מה שקרה עם המפקדים שלו הוא אמר בחצי חיוך בארוחת שישי שאם יקרה לו משהו - זאת התמונה שהוא רוצה. אבא שלי מאוד כעס עליו באותו רגע".
איך התחושה לראות את הפנים של עמית במרחב הציבורי?
דניאל: "בהתחלה זה קשה ללכת ברחוב ולראות את המדבקה שלו. את רגילה שהוא שלך, שהוא אישי, ופתאום אחרי שהוא נופל - הוא של כולם. את יושבת בבית קפה ורואה את הפרצוף של אח שלך, הפרצוף הכי יפה בעולם, וזה נותן לך בוקס בבטן. ואז את רואה את כמות המדבקות מסביב, ומבינה שזה חלק ממשהו גדול יותר".
סלוצקי, שממשיכה לנסוע ברחבי הארץ ולאסוף מדבקות ממשפחות, פתחה לאחרונה בגיוס המונים כדי לסייע למשפחות שידן אינה משגת להדפיס ולהפיץ מדבקות. "מתחילת הפרויקט אני רק מגלה שיש עוד ועוד חללים שלצערי אני לא מכירה, ועוד יותר שלצערי מתווספים לרשימה הנוראית הזאת", היא אומרת. "אני רואה בעיניים של המשפחות כמה זה חשוב להן, שידעו שהן לא לבד. אסור שמפעל הנצחה ייעצר בגלל שיקולים כלכליים".
