אומרים שהורים מרגישים שילדם מת בקרב עוד לפני שנציגי הצבא דופקים בדלת. אני זוכר את הטלפון שצלצל ברכב. כבר במשפט שפתח את השיחה, "יובל בבית חולים" - הרגשתי כאילו יד נעלמה קשרה חוטים מתוך הבטן אל דופנות הגוף, ומשכה אותם פנימה בחוזקה. הפנים נזלו לחולצה ובתוכי נדלקה אש. כתמים הבהיקו בעיניים. ידעתי.
מחלתו הפתיעה בקיץ 2020. מדי שבוע, במשך 15 חודשים, דפק בדלת קצין כדי לבשר על נפילת "חלק" נוסף ביובל: צליעה, ראייה שכבדה, התחרשות, קושי בבליעה ועוד ועוד. ובדיוק כמו יובל - עותק חד פעמי ונדיר, כך גם הייתה מחלתו: גידול במוח שלא היה לו אפילו סמל מחלה בביטוח הלאומי.
3 צפייה בגלריה
שי פורת עם בנו, יובל ז"ל. "פסעתי בקו מקביל לחיים, ולפעמים בלי הרצון לחיות"
(צילום: אלבום פרטי)
כמו אריה זועם בכלוב
יובל היה בן 22 כשנשם את נשימתו האחרונה. הוא היה ילד רגיש, אוהב אדם ובעלי חיים, מחונן על שטרף את העולם מסקרנות. מותו כלא אותי בין הרצון לקום ממנו - לבין חוסר היכולת לקום ממנו מרוב כאב ועצב. לא הייתי רגיל לזה. בניתי קריירה שמבוססת על היצירתיות שלי, המנוע הבוער, הזיק בעיניים והרוגע הפנימי. עסקתי לא מעט בניהול משברים במהלך עבודתי, וטייפון כזה לא היה אמור להפחיד אותי.
חשבתי שהלוויה ושבעה עם מאות מנחמים תחזיר אותי למסלול. אחרי השבעה ערמתי כיסאות בחלל הריק ממבקרים והנחתי אותם במרפסת, אבל הטייפון לא נערם בשום מגדל. לא נכלא בשום כלוב. נשאר אריה זועם.
תמונות מהעבר המשיכו להבזיק עד שכל איבר בגופי זעק למנת שינה, ונפלתי שדוד אל מיטתי. התעוררתי לימים בלי שינה אחרי לילות בלי שינה. פסעתי בין הבריות כמו בתוך בועה. פסעתי בקו מקביל לחיים, ולפעמים בלי רצון לחיות
אז אמרתי: נהיה עסוקים - הגברתי מעורבות ביוזמות עסקיות וחברתיות. הפכתי לשפן מהפרסומת לסוללות שהולך והולך. אבל הטייפון הוסיף להשתולל והעצב משך אותי פנימה בכוח. הגעתי למסקנה שזה כמו הבדיחה השחוקה: "אני לא חש בטוב," אומר אחד לרופא שלו. "אני לא מוצא שום דבר בעייתי בבריאות שלך", משיב הרופא. "אולי אתה צריך ללכת יותר באוויר הפתוח. לנוע, לצעוד. להיות עסוק בדברים". "אבל דוקטור, אני דוור".
בחודשים הבאים זה רק נהיה גרוע יותר. הזיכרון פלש אל תוך הלילה בכל הכוח, ולא עזב. תמונות עבר הבזיקו כברקים: פעם אנחנו רצים יחד במרוץ נס ציונה. ואז סצנה מזמן המחלה, אנחנו הולכים במרכז המסחרי - הוא נעזר במקל, מניח בביטחון את גופו על אבא, כי אבא הרי יחזיק אותו, ופתאום הוא קורס עליי וכל השרירים צרובים ממשקל גופו כחותמת נצח.
התמונות המשיכו להבזיק עד שכל איבר בגופי זעק למנת שינה, ונפלתי שדוד אל מיטתי. התעוררתי לימים בלי שינה אחרי לילות בלי שינה. פסעתי בין הבריות כמו בתוך בועה. פסעתי בקו מקביל לחיים, ולפעמים בלי רצון לחיות.
ללמוד להתפרק
יום אחד, בזמן צפייה בטלוויזיה, תפס את עיניי מומחה לכלכלה אחד שאמר, "צריך ללכת נגד המגמה". המשפט הזה הזכיר לי כלל חשוב בניהול משברים: במצב של כאוס וחוסר ודאות - צריך להקטין את אי הוודאות.
ככל שחשבתי יותר על המשפט של אותו מומחה לכלכלה מהטלוויזיה, שהזכיר לי את אותו כלל חשוב, התבססה מחשבה במוחי שאולי עבורי, כרטיס היציאה מהמשבר הוא להחליט שלא להחליט. לצעוד כנגד המגמה שלי. לשחרר. להניח סל של אפשרויות לפני עצמי - ולא לבחור בהכרח באף אחת מהן. אולי מי שמתכנן וסופר את הדקות, צריך להפסיק לתכנן כדי למצוא את האוצר? לעזוב לרגע את הכול ולתת לזה, מה שזה לא יהיה - ליפול, להתפרק?
וכך, בכל פעם שהצער עלה על גדותיו - יצאתי מהעבודה ונסעתי רחוק בלי תכנון. לפעמים כמעט סטיתי מהדרך בעיקולי הירידה לים המלח, מקווה בסתר ליבי לתאונה שתגאל אותי. פעמים אחרות הלכתי לרוץ בהרים בשקיעה, ואחריה הייתי שומע את הלילה שכבר ירד. הייתי במסיבות שלא דרכתי בהן אף פעם קודם, הופעות, כינוסים וסדנאות ומעשים שנשאיר לדמיונם של הקוראים מפאת צנעת הפרט.
רק במבט לאחור אני יודע, שברבים מהמקומות האלה דמעות פרצו ממני. מי שהיה איתי לא פעם הובך מהסיטואציה. במקרים אחרים, אני אסיר תודה למי שבחרו לעטוף אותי בהבנה, בליטוף ובחיבוק.
דרישת שלום מהעבר
בוקר אחד גשום בחודש מרץ לא רציתי לצאת מהמיטה, אולם לא הייתה לי ברירה מכיוון שהתייצבה אצלי קולגה ששמעה רק עכשיו שאיבדתי את יובל. היא הציעה לי לבוא לפגישה עם לקוח פוטנציאלי בהמשך היום. בלי חשק התקלחתי, התארגנתי ונסענו. התחלנו בשיחה מקצועית. הטמפרטורות צנחו מטה. גשם חזק תקע את איילון ופרע שטרות חוב של תעלות ניקוז ונהרות.
התקדמנו אט-אט עם המחשבות העסקיות, והזדחלנו בכביש המהיר. ובזמן שהגשם הרעיש מבחוץ, הזדחלה גם שיחה אישית בינינו. ידעתי על החיים הקשים שעברה, על המקומות הנמוכים שהגיעה אליהם, אבל זו הייתה השיחה הפגיעה והפתוחה ביותר שניהלנו בינינו אי-פעם.
"ברגע הכי נמוך שלי", היא סיפרה, "קרובת משפחה עזרה לי, אבל התנתה את העבודה בכך שאתחיל לכתוב מחברת אושר. התנגדתי. זעמתי. אבל בסוף, לא הייתה לי ברירה. הייתי צריכה את הכסף. לאט-לאט הבנתי עד כמה הכתיבה משפרת את מצבי".
"שום דבר לא עושה לי טוב," עניתי במרירות. "אני קם על אוטומט. לפעמים גם לא קם, לא על אוטומט ולא בשום דרך אחרת".
"אני יודעת. גם אני הרגשתי כך תקופה ארוכה", היא ענתה. "אני מציעה לך לנסות. תתחיל בקטן, ותראה לאן תגיע. שרדתי בזכות היומן שלי".
"שקית של שעוני עצר שחורים שיובל קנה בשביל תחרויות של קובייה הונגרית, הייתה תקועה בתחתית השידה. לשנייה אחת, אבל רק לשנייה, הייתה לי תחושה שיובל תכף יצוץ ויחלק אותם למתחרים. כמו דרישת שלום מהעבר. הרגשתי כמו ארכיאולוג שמצא מטבע של הורדוס או כמו מדיום שמתקשרת עם רוח"
היא לקחה נשימה קטנה, ומיד המשיכה: "אני מבינה. באמת שאני מבינה. ובכל זאת, תן לי שני רגעים שעשו לך טוב בזמן האחרון". סוחרת איתי בשוק של הפסיכולוגיה החיובית ולבסוף, נועלת את הרכב ולא מאפשרת לי לצאת עד שאספר לה על שני דברים טובים שקרו לי לאחרונה.
"הופעת ג'אז ורוק עם חברה שהכרתי ב'אינדינגב'. הצלחתי להתעלם מכל מה שיש לי על הראש", עניתי אחרי ניסיון עיקש לדלות דברים טובים, או לפחות כאלו שהיו פחות רעים, "ושקית שמצאתי. הייתי חייב לעשות סדר בשידה ליד המיטה שלו. הוצאתי משם תרופות, קצת תחבושות. היה לי ממש קשה לראות חלקי אצוות, טיפות עיניים. כמו לשים את הידיים שלך על קוצים.
"תוך כדי שמתי לב שהשידה לא זזה. משהו הפריע לה. בדקתי עמוק בתוך המגירות, עד שזיהיתי משהו תקוע בחלק התחתון שלה - זאת הייתה שקית של שעוני עצר שחורים שיובל קנה בשביל תחרויות של קובייה הונגרית. לשנייה אחת, אבל רק לשנייה, הייתה לי תחושה שיובל תכף יצוץ ויחלק אותם למתחרים. כמו דרישת שלום מהעבר. באותם רגעים הרגשתי כמו ארכיאולוג שמצא מטבע של הורדוס או כמו מדיום שמתקשרת עם רוח".
"בסדר, חבר," אמרה בקול שבור, "אני מחשיבה לך את זה. Game over".
בירוקרטית המוות
מחברת האושר שלי שורדת חודשיים או שלושה. בכל יום אני כותב את הדברים הטובים שקורים לי. בפסח 2022 אני מטייל בכל הארץ. פוגש חברים ומשפחה. זה מרומם אותי לרגע ואז, המעבר מפסח לחודש מאי - חודש ימי הזיכרון והעצמאות.
החודש שבו יובל עבר ניתוח חירום במשך תשע שעות, ומשם הישר לקיץ הארור שבו נכנסנו למלחמות עם הבירוקרטיה הישראלית, מצאנו את עצמנו במרדף אחרי תרופה שאינה בסל, וכל יום עבר עם אירוע רפואי מאתגר אחר. יובל נזקק לעזרה בכל דבר, ואכל כמעט רק מרק נוזלי של סבתא. בחודש מאי הכול מאיים להפיל אותי בחזרה.
החגים שוברים אותי. הסיוטים בלילות מערבבים בין אירועים קשים אחרים מן העבר הפרטי - עם הרגע שבו הרופא מופיע על המסך מולנו; יובל מדבר על התרופה שאינה משפיעה. שאלותיו תמימות. מצומצמות. משלימות בהכנעה עם גורלו. דיבורו כבד, חלוט בשרירי פה שאינם מתפקדים. אני לוקח על עצמי את תפקיד המתורגמן. הרופא מחזיר באמירות שקטות. יובל לא בוכה, רק מהנהן בהבנה. התמונה על מסך המחשב נכבית.
מילים קצרות נאמרות אצלי ואצלו. לבסוף הוא אומר, 'אבא. אני לא אקח כבר את התרופה היום'. צורח את המילים בשקט גמור, ולמרות זאת אני מרגיש שאוזניי עומדות להתפקע. הרגע הזה שבו אני אוחז בו לחיבוק בעודו יושב, פרופיל גופו השפוף מתרכך לרגע לכיווני, מפרק לאלפי רסיסים.
שבועיים אחר כך הוא נפטר. כל רגע, כל יום מהשבועיים האלו - כולל בירוקרטית המוות והבדיחה הגרועה של הרב - מתפרעים במוחי לאורך כל שעות היממה.
בין דמיון למציאות
באוקטובר 2022, אני מתפטר מהעבודה ומרגיש שאני חייב לברוח לכמה שבועות. לבדי. לחפש את הפתרון לפני שמשהו אחר גרוע יותר ימצא אותי. אני מוצא את עצמי בדרך לטנריף - אי קטן, ממערב לאפריקה, עם מגוון צורות טבע וחי ייחודיים רק לו. לא יעד קלאסי של ישראלים.
כבר בדרך למטוס קורה משהו. ספר שמתחיל לכתוב את עצמו. אני מוצא את עצמי מטייל באי המרהיב, כותב הערות ובלילה, בצימר, כותב שעות עד לפנות בוקר. גם כשאני חוזר ארצה, השטף לא מפסיק. אני מבין שהספר הזה חייב לצאת.
זה סיפור על גבר, אב יחידני עם קריירה מצליחה, שעוזב הכול ביום אחד מפתיע לחופשה בטנריף. ברקע, פטירת בנו ממחלה קשה. זה לא בהכרח תיעוד חיי או חיי בני, אלא אוטוביוגרפיה אלטרנטיבית הנעה בין דמיון למציאות.
באוקטובר 2023, שנתיים מפטירתו של יובל, הכול כבר מוכן לקראת יציאתו של הספר לאוויר העולם - ואז הגיעה השבת השחורה. הכאב וההתמודדות עם האובדן מתערבבים בין האישי ללאומי, ושם גם פורצת בי ההבנה הסופית:
"סוף נקודה אין", כך בחרתי לקרוא לספר, הוא עצמו היה כלי עוצמתי בהתמודדות שלי. הוא זה שהוביל אותי לשיחות עם עצמי, עם דמויות דמיוניות ועם אלה האמיתיות מהחיים שלי, שעם חלקן לא דיברתי כבר שנים. הוא שעימת אותי אל מול שאלות הרות גורל על חיי הקודמים ועל חיי בעתיד. הוא זה שהפיק ממני את התובנה הסופית על כך שמוות משנה אותך, ומזקק אותך, ומלמד אותך מורכבות ודרך מהן.
אני אדם אופטימי, חזק ומורכב, עם המון הומור, שתמיד תנוח ציפור של עצב על כתפו. כתיבת הספר וכל מה שהוא מכיל בתוכו, הוא מסע המביא לידי ביטוי את מה שנצבר בחייו של אדם ומה שמתגלה בתוך תהליך שיש בו צמיחה, אך גם טלטלה ומאבק פנימי בצורך להשלים עם גזירת הגורל (אם אפשר בכלל להשלים).
וכך, בלי ספוילרים לעלילת הספר ולסיומו, התגובות מצד הקהל, ולא פעם בתוכו גם משפחות של נופלים, לימדו אותי שלמרות שלא התכוונתי שכך יהיה - עבור רבים הוא שימש כספר ל"עזרה עצמית" על התמודדות כזו, עטוף בכל מה שיש בספר עלילתי.
במיוחד אחרי ה-7 באוקטובר, זו שליחות שריגשה אותי מאוד. מתנה קטנה שקיבלתי בצל הכאב העצום על אובדנו הפתאומי של היקר לי כל כך.
